melancholy man
New member
../images/Emo80.gif תזהר עם הפרות יוג'יין../images/Emo80.gif
Pink Floyd- Atom Heart of Mother
יש אלבומים שאני לא יכול לשפוט לפי מדדים של חשיבות או אפילו איכות, הם תופסים אותי איפה שכואב ולוחצים, AHM הוא בדיוק מאלה, אני זוכר במדויק את השניה הראשונה ששמעתי את יצירת הנושא, את המהירות שזה הכניס אותי לחנות תקליטים ואת החצי שנה אחרי זה שבה זה היה האלבום היחיד ששמעתי. הפרה והמסע בין 1970 ל 1971, בשני אלבומי מופת הלכה לעולמה (לא בלי יסורים) אחת מלהקות הרוק הכי מענינות של עולם הרוק: פינק פלויד של סיד בארט ופינק פלויד שאחרי בארט ובאה לעולם להקה חדשה לגמרי: פינק פלויד של ווטארס וגילמור, שתי הלהקות היו שונות זו מזו כמרחק זאב רוזנשטיין מפרס המתנדבת המצטיינת של ויצ"ו, האחת, להקת פסיכדליה ניסיונית שפרצה את הגבולות האחרונים של הרוק בדרכו לההפך מפופ ותת ז'אנר של בלוז לצורת אומנות מכובדת, והשניה, להקה החיה על הגבול שבין בלוז פשוט ורוק מתקדם, אותו ז'אנר אומנותי מוגזם שנולד בין השאר כתוצאה מהניסיונות של ההרכב הראשון של הלהקה. השינוי התחיל בהופעות, חברי הלהקה התחילו להופיע עם אופרת רוק בשם The Man and the Journey, שהייתה אולי הביטוי הראשון למה שעתיד להיות המוטו המרכזי של הלהקה בהמשך, יצירות מובנות ארוכות המספרות סיפור או מעלות רעיון, The Man and the Journey הורכבה משירים שברובם הופיעו באלבומי הלהקה השונים לאורך השנים, וחולקה לשני יצירות: The man המספר את סיפורו של יום אחד בחייו של אדם אחד ו the Journey המספר את סיפור התפתחות המין האנושי (ווטארס תמיד ידע לשמור על פרופורציות...). במקביל ליצירה הגדולה איתה הופיעה הלהקה ואותה פרסמה במחלקים מ 69 ועד 73 (ה Dark Side of the moon הוא כנראה הביטוי הסופי ליצירה הזו), החלו ווטארס גילמור רייט ומייסון, ליצור יצירות ארוכות ומענינות יותר גם באלבומי הלהקה (במקביל לעבודה על שלושה סרטים: נקודת זבריצקי, more וסרט צרפתי בשם: La Vallee), הראשון באותם אלבומים הוא Atom Heart of Mother, שיצא בסוף 1970 (השני הוא Meddle שיצא כמעט שנה אחרי), שני האלבומים הללו הם אלבומי המעבר שאחריהם הלהקה כבר לא תיהיה מה שהיתה, הם עוד מכילים קצת ממה שהיה וממה שניתן היה לשמוע בפס הקול של הסרטים, אבל בעיקר ניסיון אמיתי ליצור ללהקה דמות חדשה ואופי אחר לגמרי. נו זו פרה, אי אפשר להתעלם מזה כל דיון על כל אלבום של פינק פלויד, חיב להתחיל מעיצוב העטיפה, את העטיפות של פינק פלויד, מ 1967 ועד אחרון האוספים שממשיכים לצאת, עיצב Storm Thorgerson, שתמיד ידע לתת ביטויים ויזואלים בולטים שהתאימו גם לתוכן של האלבום בצורה משונה וגם הפכו לאייקונים תרבותיים (המנסרה של Dark side, החזיר של אנימלס, לחיצת היד של whish ושלא לדבר על החומה). העטיפה של AHM, לא שונה מהם, היא הפכה לאחת העטיפות המוכרות בתולדות הרוק, הרבה לפני שהאלבום עצמו הפך לכזה בעקבות ההצלחה המסחרית של ה Dark side). חברי הלהקה אמרו שהם רצו עטיפה פשוטה שתתרחק ככל האפשר מהעיצובים הצבעוניים והפסיכדליים של אלבומיהם הקודמים, וט'ורגסון עיצב להם את הדבר הכי פשוט בעולם, פרה שרועה באחו, בהרבה מובנים, זה הסימן הראשון לשינוי ולהלם שמן הסתם אחז במאזינים כשהאזינו לאלבום בפעם הראשונה. כן, זה עדיין פרה...Atom Heart of Mother, סוג של סקירה אמרנו אלבום מעבר וכמו אלבום מעבר הוא נחלק לשני חלקים, האחד, יצירה ארוכה אינסטרומנטלית, מורכבת והשני אוסף של שירים קסומים (על גבול הפסייח), ובסך הכל 5 קטעים, כל אחד פנינה של ממש:
Atom Heart Mother
קרדיטים: D. Gilmour, R.Wright, N. Mason, R. Waters, R. Geesin (אינסטרומנטלי) תקשיבו טוב טוב לחמש הדקות הראשונות, אם זו לא הפתיחה הכי חזקה של קטע כלשהו בתולדות הרוק, אז באמת אין לי מושג, זה מתחיל מלמטה עם תזמורת כלי נשיפה שנשמעת כמו הדבר האחרון שהיית מצפה מקטע של פינק פלוייד, ואז, כשקטע החצוצרות מגיע לשיא נכנסים התופים ונותנים לכל העניין מקצב רוקי יותר, כשהעניין הזה חוזר על עצמו בפעם השניה, (הפעם בלווי רעשים) אתה כבר מבין שנפלת על משהו יוצא דופן, כשנכנסים הקלידים של ריט, והכינור השקט ברקע וה drum roll של מייסון, אתה כבר יודע שזה לא דומה לשום דבר ששמעת, אבל ההלם האמיתי מגיע כנראה לקראת סוף הפתיח כשהגיטרה של גילמור נכנסת לתמונה. מדברים הרבה על "הסאונד של פינק פלויד" ועל "הסאונד הייחודי של דיב גילמור", כאן בדיוק נולד הדבר הזה, בבלוז הפשוט בסאונד החם בנגינה האיטית ובעיקר בדיאלוג הנפלא בין הגיטרה לקלידים, דיאלוג שעולה ויורד לכל אורך היצירה ויהיה סימן ההכר של הלהקה לאורך כל ההיסטוריה. מי שנותן לעצמו להיסחף אחרי הדבר הזה, יראה שאפשר בלי מילה אחת לעבור מנעד מאוד רחב של רגשות רק באמצעות מוסיקה וצלילים, השילוב של הקטעים הווקליים הלא ברורים, החצוצרות והג'אם הארוך באמצע, כולם יוצרים יצירה אחידה, סוחפת ומעניינת ומאוד יוצאת דופן בדיסקוגרפיה של פינק פלויד (אולי בגלל שהיא נכתבה בסופו של דבר לא על ידי חברי הלהקה, שהבינו שזה גדול עליהם, אלא על ידי רוי גיסין).
If
מילים ומנגינה: Roger Waters סולן: Roger Waters שיר פשוט, שיר עצוב, שיר ווטארס טיפוסי, שיר פרידה, אחד השירים היותר טובים שכתב ווטארס בעיני, בדיעבד אפשר להבין אותו כעוד שיר הערצה/געגועים/רגשי אשמה על/ל סיד בארט, אבל כאן זה עדיין ברמת הרגש ולא ההיסטוריה ווטארס נותן לנו להבין את השיר בהרבה דרכים ולפרש אותו כרצוננו, בכל מקרה, מדובר באחד השירים היותר טובים שהוא כתב וגם היותר עצובים.
Summer '68
מילים ומנגינה: Richard Wright סולן: Richard Wright שיר של רייט עם פסנתר מאוד דומיננטי, שלוקח אותנו חזרה לפינק פלויד הקודמת, זה שיר שיכל בקלות להשתלב באחד מאלבומיה היותר פסיכדליים של הלהקה הוא צבעוני יותר וגם מראה מי בדיוק מחברי הלהקה הוא המוסיקאי האמיתי בעל ההכשרה מוסיקאלית קלאסית.
Fat Old Sun
מילים ומנגינה: David Gilmour סולן: David Gilmour אחד היפים שבשירי פינק פלויד, בכלל שירים של גילמור נוטים להיות כאלה, גיטרות איטיות, מבנה בלוז, מילים פשוטות ופוגעות ואווירה מענינת, גילמור גם מחזיר אותנו כאן לסאונד שפגשנו ביצירת הנושא.
Alan's Psychedelic Breakfast
חצי הלצה חצי ניסיון אוונגרדי, ארוחת הבוקר הפסיכדלית נולד לתוך The Man and the Journey כחלק מקטע הפתיחה של The man, אלאן הוא כנראה אלאן פרסונס (מהפרויקט של...) שהיה איש הסאונד של הלהקה, הקטע מורכב מהקלטת אדם אוכל ארוחת בוקר שנכנס בצורה יפה לתוך ג'אם מקסים של פסנתר וגיטרה, למרות המוזרות שלו זה אולי אחד מרגעי השיא של האלבום ולבטח צורה נפלאה לסיים את יצירת המופת הזה.
