../images/Emo75.gifתפוחים אדומים ויפים../images/Emo75.gif
על נדנדה החצר ישבה נערה צעירה וקראה ספר מותח, היא היתה כל כך שקועה בסיפור שבקושי שמעה את אמא שלה קוראת לה: "אני צריכה שתיגשי אל השוק לקנות תפוחים אדומים". "אבל אני באמצע", אמרה הנערה. "אולי אחר כך?" "זה דחוף", אמרה לה אמה והושיטה לה את הסל. "אני באמצע אפיית פאי ואני זקוקה לחמישה תפוחים גדולים אדומים ויפים". הנערה יצאה לדרכה כעוסה וממורמרת. היא התרגזה על שאמא שלה מפריעה לה לקרוא, היא היתה כל כך שקועה בכעסה שלא שמה לב לדרך ותוך דקות מצאה את עצמה שכובה על האדמה, לאחר שנתקלה בענף של עץ. "אוף!" קראה הנערה וקמה על רגליה. "לא רק שמפריעים לי לקרוא, הנה, אני גם נופלת". היא ניערה את השמלה שלה וגילתה שתוך כדי נפילה השמלה נקרעה. "אוי, זה ממש לא היום שלי, רק זה היה חסר לי", אמרה לעצמה. "עכשיו אמא שלי תכעס עלי..." הנערה המשיכה בדרכה, היא חלפה על פני אנשים בדרך, שכנים ומכרים, מבטה היו קבוע באדמה בחיפוש אחר ענפים נוספים שהיא עלולה ליפול עליהם, כך שהיא לא ראתה את פניהם של האנשים שהכירה ולא אמרה להם 'שלום', והאנשים שראו אותה הולכת עם פנים כעוסות וראש באדמה לא פנו אליה ואיש מהם גם לא אמר לה שלום. הגיעה הנערה אל השוק כעוסה, ועצבנית. היא ניגשה אל מוכר התפוחים והושיטה לו את סלה. "תן לי חמישה תפוחים גדולים, אדומים ויפים" אמרה בקול חד וכעוס. הרוכל שהכיר את הנערה מהכפר, חייך אליה והכניס לסל חמישה תפוחים. הנערה לא החזירה לו חיוך ואמרה בקול רם: "התפוחים האלה לא אדומים מספיק והם בהחלט לא יפים". הרוכל הביט בנערה ושוב חייך אליה. הוא לקח אליו את הסל עם התפוחים ואמר לה: "איזה בוקר יפה היום, האם את לא חושבת שחמים ונעים?" הנערה לא ענתה. "ואת לובשת כזאת שמלה אביבית ויפה". המשיך הרוכל. "השמלה שלי קרועה". אמרה הנערה. "נפלתי בדרך את הכפר והיא נקרעה". "השמלה אולי קרועה, אבל זה לא פוגם מיופיה, היא עדיין צהובה ואביבית... כמו שאת עכשיו עצבנית ועל פניך יש הבעיה כעוסה ובכל זאת את יפה היום כמו תמיד". "באמת?" הרימה הנערה את פניה אל הרוכל. היא היתה בגיל הרגיש הזה שבו יש חשיבות עצומה ליופי, והתרגשות עצומה למשמע מחמאות מגבר צעיר ונאה. "תמיד חשבתי שאת נערה יפה", אמר הרוכל. "קצת צעירה בשבילי, אבל אם הייתי בגילך, ללא ספק הייתי מחזר אחריך". המחמאות צבעו את לחייה של הנערה בסומק בהיר ושיפרו את מצב רוחה. היא החלה לחייך. "אשמח אם תיתן לי חמישה תפוחים אדומים", אמרה לו בשנית, והפעם הוסיפה: "בבקשה". המוכר הושיט לה את הסל שלה ובו חמישה תפוחים. "הנה אתה רואה, התפוחים האלה אדומים ויפים". אמרה לו. "התפוחים האלה, הם אותם תפוחים שנתתי לך קודם", אמר לה הרוכל. "כשהיית כעוסה לא יכולת לראות את יופיים - כשהיית עצבנית כל דבר הטריד אותך, כל דבר הציק לך... אבל עכשיו שאת מחייכת אל העולם, העולם מחייך אליך בחזרה, ואת רואה את היופי שיש בכל דבר... ולכן, עכשיו התפוחים שלי נראים לך אדומים ויפים". אנחנו בוחרים את תמונת העולם שלנו. אנחנו בוחרים איזה משקפים להרכיב, ורודות או שחורות. ולכן, כפי שאנחנו מביטים על העולם, העולם נראה לנו.
על נדנדה החצר ישבה נערה צעירה וקראה ספר מותח, היא היתה כל כך שקועה בסיפור שבקושי שמעה את אמא שלה קוראת לה: "אני צריכה שתיגשי אל השוק לקנות תפוחים אדומים". "אבל אני באמצע", אמרה הנערה. "אולי אחר כך?" "זה דחוף", אמרה לה אמה והושיטה לה את הסל. "אני באמצע אפיית פאי ואני זקוקה לחמישה תפוחים גדולים אדומים ויפים". הנערה יצאה לדרכה כעוסה וממורמרת. היא התרגזה על שאמא שלה מפריעה לה לקרוא, היא היתה כל כך שקועה בכעסה שלא שמה לב לדרך ותוך דקות מצאה את עצמה שכובה על האדמה, לאחר שנתקלה בענף של עץ. "אוף!" קראה הנערה וקמה על רגליה. "לא רק שמפריעים לי לקרוא, הנה, אני גם נופלת". היא ניערה את השמלה שלה וגילתה שתוך כדי נפילה השמלה נקרעה. "אוי, זה ממש לא היום שלי, רק זה היה חסר לי", אמרה לעצמה. "עכשיו אמא שלי תכעס עלי..." הנערה המשיכה בדרכה, היא חלפה על פני אנשים בדרך, שכנים ומכרים, מבטה היו קבוע באדמה בחיפוש אחר ענפים נוספים שהיא עלולה ליפול עליהם, כך שהיא לא ראתה את פניהם של האנשים שהכירה ולא אמרה להם 'שלום', והאנשים שראו אותה הולכת עם פנים כעוסות וראש באדמה לא פנו אליה ואיש מהם גם לא אמר לה שלום. הגיעה הנערה אל השוק כעוסה, ועצבנית. היא ניגשה אל מוכר התפוחים והושיטה לו את סלה. "תן לי חמישה תפוחים גדולים, אדומים ויפים" אמרה בקול חד וכעוס. הרוכל שהכיר את הנערה מהכפר, חייך אליה והכניס לסל חמישה תפוחים. הנערה לא החזירה לו חיוך ואמרה בקול רם: "התפוחים האלה לא אדומים מספיק והם בהחלט לא יפים". הרוכל הביט בנערה ושוב חייך אליה. הוא לקח אליו את הסל עם התפוחים ואמר לה: "איזה בוקר יפה היום, האם את לא חושבת שחמים ונעים?" הנערה לא ענתה. "ואת לובשת כזאת שמלה אביבית ויפה". המשיך הרוכל. "השמלה שלי קרועה". אמרה הנערה. "נפלתי בדרך את הכפר והיא נקרעה". "השמלה אולי קרועה, אבל זה לא פוגם מיופיה, היא עדיין צהובה ואביבית... כמו שאת עכשיו עצבנית ועל פניך יש הבעיה כעוסה ובכל זאת את יפה היום כמו תמיד". "באמת?" הרימה הנערה את פניה אל הרוכל. היא היתה בגיל הרגיש הזה שבו יש חשיבות עצומה ליופי, והתרגשות עצומה למשמע מחמאות מגבר צעיר ונאה. "תמיד חשבתי שאת נערה יפה", אמר הרוכל. "קצת צעירה בשבילי, אבל אם הייתי בגילך, ללא ספק הייתי מחזר אחריך". המחמאות צבעו את לחייה של הנערה בסומק בהיר ושיפרו את מצב רוחה. היא החלה לחייך. "אשמח אם תיתן לי חמישה תפוחים אדומים", אמרה לו בשנית, והפעם הוסיפה: "בבקשה". המוכר הושיט לה את הסל שלה ובו חמישה תפוחים. "הנה אתה רואה, התפוחים האלה אדומים ויפים". אמרה לו. "התפוחים האלה, הם אותם תפוחים שנתתי לך קודם", אמר לה הרוכל. "כשהיית כעוסה לא יכולת לראות את יופיים - כשהיית עצבנית כל דבר הטריד אותך, כל דבר הציק לך... אבל עכשיו שאת מחייכת אל העולם, העולם מחייך אליך בחזרה, ואת רואה את היופי שיש בכל דבר... ולכן, עכשיו התפוחים שלי נראים לך אדומים ויפים". אנחנו בוחרים את תמונת העולם שלנו. אנחנו בוחרים איזה משקפים להרכיב, ורודות או שחורות. ולכן, כפי שאנחנו מביטים על העולם, העולם נראה לנו.