מבדידות האנשים הופכים קשים... ../images/Emo79.gif
"הוא יושב על שפת הנחל בין ערביים הוא מקשיב לקול שירי המים הזכים הוא שומע איך פרחים צומחים והטל יורד לו וקופא על לחייו כמו פנינים..." הלבד הוא הפרס הגדול ביותר שאדם יכול לתת לעצמו, היכולת להיות לבד ולא להצטרך או לרצות איש - זו מתנה נפלאה שאני מאחל לכל אחד להיות מסוגל לתת לעצמו. הלבד לוקח אותנו עמוק מאד פנימה, אל מחוזות פרטיים שלנו ומלמד אותנו להכיר מישהו שלרוב אנחנו לוקחים אותו הרבה יותר מדי כמובן מאליו, מישהו ששכחנו כמה הוא יכול להיות טוב, ומרתק, ואהוב... אותנו. הלבד מכריח אותנו לחזור ולדבר עם עצמנו, להכיר את עצמנו - הוא לא מאפשר לנו שום פתח לברוח מאיתנו. כשאין לנו ברירה, ואנחנו מצליחים לאזור את האומץ להביט במראה אל תוכנו - אנחנו יכולים לראות את כל הדברים שנרצה להייטיב - ממש כמו שנסדר את האיפור והתסרוקת, נתגלח ונתייפה מול המראה בחדר האמבטיה לפני שנצא מהבית.
אבל - ויש כאן אבל גדול... צריך לדעת את המינון. כמו בתרופה שנועדה לרפא את הגוף הפיסי - יש תרופות שמחוללות נפלאות ומרפאות, אבל תן מהן במינון גבוה מדי, או לא תפסיק לקחת אותן בזמן - והאדם מת. הלבד מכיל בתוכו המון עוצמה. כשאדם מתרגל ללבד, בעצם אין לו צורך באף אחד אחר, והתחושה הזו של עצמאות מוחלטת היא תחושת עוצמה שקשה מאד לתאר. יש רק עוד תחושה אחת שמשתווה בעוצמתה לתחושה הזו - הרגעים שבהם אתה יודע שאתה עומד למות - לא "אתה פוחד למות", לא "מפחיד לי עד מוות"... אלא הרגע שחודרת לתוכך ההכרה שאתה על הנתיב המהיר שמביא אותך למוות עצמו בצורה הכי מוחשית והכי ברורה שיש - הייתי שם, בשני מקרים שבהם תכננתי למות... בשני המקרים - אתה אדון לעצמך. אף אחד לא אומר לך מה לעשות, מתי לעשות ולא מכתיב לך דבר - בשני המקרים, אתה השליט המוחלט של חייך. זו עוצמה אדירה - שאי אפשר לתאר את גדולתה. מרגע שמחליטים למות, צריכים הרבה מאד כוח רצון כדי לוותר על ההחלטה הזו. היא סוחפת אותך אל המעמקים בשיכרון כוח אדיר. כדי לעזור למי שרוצה למות, צריכים להפנים לתוכו את הסיבות שיש לוותר על השליטה האבסולוטית הזו - וזה לא קל... מאד לא קל. האמינו לי בזה. כך גם עם הלבד... במשך תקופה ארוכה למדי, של שנים - גזרתי על עצמי לבד. הכרתי את עצמי באופנים שלא הכרתי קודם - לא רק השקעתי את עצמי בלימודים, אלא גם הכרתי בתוכי דברים שברחתי מהם במשך כל חיי. רק אתמול, ישבתי בפאב עם חבר ודיברנו. איכשהו השיחה התגלגלה לחיים של כל אחד מאיתנו ואמרתי לו שיש לי קטע בחיים, מגיל 14 ועד גיל 39 - פרק של 25 שנה במהלך החיים שלי - שאני מתעב, שלו יכולתי - הייתי חי אותו אחרת לגמרי, שאני מתחרט כמעט על כל רגע בו - ולכן ארזתי אותו, אטמתי אותו והוא קבור איפשהו. אני מתייחס אליו כמו אל רע הכרחי שעברתי בחיים שלי כמו נפילה בשבי, וכעת אני חי את החיים בלי קשר לתקופה. מגיל 39, במשך 3 שנים גזרתי על עצמי לבד - לא בת זוג, לא בילויים, לא חברים טובים... רק אני עם עצמי. ואז הגיעה הבדידות... "מבדידות האנשים הופכים קשים מעטים יוצאים ממנה נשכרים יש הפוחד מהדממה יש המגלה בה נשמה..." עברתי את התקופה שבה הבדידות נתנה לי להכיר את עצמי - והתחלתי להיכנס לתקופה שבה הפכתי לאדם קשה. אדם מאד קשה, לא חברותי, לא נוח, לא נעים - ולא אהבתי את האיש שהייתי. כמו שויתרתי אז, לפני שנים על המוות - כך הפעם, הצטרכתי לוותר על הלבד. נעה יקירתי הנפלאה - לכי לך אל המדבר של הלבד, הוא מקום טוב, נעים ואת תכירי שם מישהי נפלאה - את עצמך כמו שאנחנו רואים אותך. רק אנא ממך... אל תשכחי לחזור
אנחנו מחכים לך כאן בזרועות פתוחות, לקלוט אותך, עם התובנות והדמעות שיבואו מבפנים
.
הציטטות הן מהשיר של יהונתן גפן ושלמה יידוב-
"שיר בין ערביים"
) אשמח לשמוע דעתכם בעניין .. (וכן אני יודעת ש"אם יבוא האחד ש....." ו...."אי אפשר לדעת..."...........אני מתכוונת יותר להרהורים שלכם בנושא....בתור אנשים שהכירו או מכירים עדיין את התחושות הללו.)
