עצוב לי
חזרתי מהלויה. אמא של ההרוג צווחה בהיסטריה "אני לא אתן לכם לקבור אותו!!! תנו לי לגעת בו! תנו לי לגעת בו! הוא שלי, למה אתם לוקחים לי אותו..." ועוד הרבה הרבה מילים של כאב. לא הכרתי את הבן הזה שלה, אבל פרצתי בבכי בשבילה, ומילמלתי לעצמי "שאלוהים ישמור את הילדים שלי, ושיתן לי למות לפניהם". ואז, הממזר הקר, החבר הכי טוב שלי, לראות אותו כל כך בוכה וכואב. היה כ"כ הרבה קהל, ולא הצלחתי להגיע אליו. כשהכיסו את הקבר הוא התיישב על האדמה ליד, מעביר את היד הלוך וחזור על החול. הקהל התפזר לאט לאט אבל הוא לא קם. עמדתי רגע, הסתכלתי עליו שם, והבנתי שהוא אומר שלום. הסתובבתי והלכתי, אבל כ"כ כואב ועצוב לי...