../images/Emo25.gifהנשיקה האחרונה מאת פלורי2
אני מקווה שתהנו מסיפורי. השקעתי בו וישבתי עליו שעה. הנשיקה האחרונה יום בהיר, כששמש שטפה את השכונה החדשה איליה הגעתי, ידעתי שיהיה לי קשה להסתגל, ידעתי שיקח זמן עד שאמצא חברים, ידעתי שיקח לי זמן למצוא את אהוב ליבי, אהבתי הראשונה, הנשיקה הראשונה. אבל לא ידעתי, שהשכונה שטופת השמש, תהפוך לשכונה אפלה ומפחידה, עם אנשים רעים, ואהבה שהלכה והתפוגגה, בתוך כמה ימים שלווים, שהספקתי לשמוח בהם. אבל פתאום, הרגשתי שמחה ועצובה באותו הזמן. הרגשתי שהכל חזר לקדמותו, ופתאום, היה לי טוב. מה שלא הרגשתי מזמן, באותם ימים אפלים. בואו ותישמעו את סיפורה העצוב של מלודי מקלוד, על נשיקה, שבין רגע, הפכה את עולמה. יום בהיר שטוף שמש, טיילתי עם המזוודה בדרכי, לביתי החדש, כסימית רגילה. כשהגעתי הביתה ראיתי נער כבן גילי, מנקה את המטבח. התבוננתי בו לרגע, ופתאום חשתי משהו בליבי. הוא התחיל לפעום בחוזקה, כשהוא הסתובב אילי, ואמר לי "שלום" מתוק, כמעט התעלפתי, ניגבתי את מצחי כשראיתי את עיניו הכחולות, המסתירות לי את החלומות, את אותם ימים יפים, החלפנו מבטים, עיניים לעיניים, ידעתי,אותו חיוך תמים, יהיה חרוט בראשי. הסתכלתי על גופו החטוב והמדליק, והחזרתי לו "שלום גם לך". לחצתי לו יד, הרגשתי פרפרים בבטן, חייכתי. שמחתי לראות בעיניו את עצמי, משתקפת. "אני טומי. מהו שמך" הוא שאל אותי ברוך, "אני אני...אני מל..מל.." גמגמתי ולא ידעתי מה לומר. איזו טיפשה הייתי. "אה שמך הוא מלמל" הוא לא חיכה לתשובה והמשיך לנקות את שידת המטבח. ידעתי שזהו המשרת שלי. שמחתי שהוא היה משרתי. "לא. שמי הוא מלודי". הוא חייך. כאילו כבר ידע. כעבור כמה ימים, התחברתי איתו. כל יום ב-10 בבוקר הוא היה בא, ומאיר לי את היום, עושה לי אותו שמח. כשראיתי אותו, פתאום כל דבר נשכח ממני, לא חשבתי על כלום. רק עלי ועליו. יום ועוד יום עבר. התחברתי איתו יותר ויותר. הרגשנו קרובים מתמיד. עד שהסתכלתי למעלה, לילה אחד, וראיתי לבבות. הבנתי, אנחנו מאוהבים. הוא נתן לי את הנשיקה הראשונה. כשהוא הלך, הוא לא חזר. עברו ימים ועוד ימים, חודשים, ושבועות. לא ראיתי אותו עוד. הוא בטח עזב. חשבתי לעצמי. הימים נהיו אפלים ורעים, לאנשים היו פרצופים רעים. הרגשתי נורא. הרגשתי בתוך עולם אפל, שבו הכל מגעיל, שחור ומתועב. פתאום, בוקר אחד הוא הופיע בדלת, עם עוגת שוקולד. לא האמנתי למה שראיתי. ראיתי את אותה שכונה שטופת השמש, היפה, לאנשים היו פרצופים שמחים. הם חייכו. הכנסתי את טומי לביתי. הוא סיפר לי שעליו לטוס, הוא עזב אותי. הוא טס לאמריקה. לפני שטס, הוא נתן לי משהו, שלא אשכח לעולם. הוא נתן לי, את הנשיקה האחרונה. הנשיקה שאזכור לעולם. אזכור תמיד את העוגה שלו, שתמיד השאירה בי טעם של עוד. את חיוכו התמים והנפלא, את עיניו הכחולות, שיערו החום והמסודר. גופו החטוב. את הכל. הכל אני אזכור אזכור, אזכור לתמיד. היום, למלודי עדיין כואב בלב. מלודי חיה בשכונה חדשה, עם בעל, בית, וארבעה ילדים. אבל היא לא תשכח את טומי. תמיד. את הנער שקיים את שאיפתה הראשונה-הנשיקה הראשונה והשלים את נעוריה, בנשיקה האחרונה, בשכונה שטופת השמש.
