הנוסע השמיני
New member
../images/Emo63.gifדוֹנָה קְרִיסְטִינָה ואריגיה..
...דוֹנָה קְרִיסְטִינָה הייתה מאוד בודדה. היא חיה כך, היא הרגישה כך ולא עשתה דבר בנידון. מאז שחר ילדותה היא הייתה מנודה מכל חברת בני גילה, כי פשוט לא הבינה אייך ניתן לחיות עם רצונות של אחרים שלא עומדים בקנה אחד עם שלה, שהרי היא המרכז ואייך לא כל תשומת הלב באה אליה? היה נדמה לה שאף אחד לא מבין אותה וכולם נגדה. אז לכן היא הסתגרה בביתה והתמסרה למלאכת האריגה, שכה הייתה אהובה עליה. כן, לדונה קריסטינה היה "מרכז", "אהבה" ו"עניין". היא הפליאה לארוג אריגים מרהיבים. צבעוניים להבדיל מחייה האפורים, מעניינים להבדיל משגרת יומה, אלא מאי, היא לא ידעה למכור אותם! אריגים בוהקים להבדיל מנשמתה ה"שחורה". היא חשבה שתמיד מנסים להוליכה שולל במחיר נמוך יותר, אבל בסוף, תמיד מכרה את אריגיה בהרגשה מאוד כעוסה, פניה היו תמיד מקורקמות , משדרות אי שביעות רצון ועלבון מתמיד, בהביטך בקריסטינה מיד הרגשת שכניראה עשית או אמרת דבר מה שלא לרוחה. לא היה בית בעיירה שלא היה בו אריג של דונה קריסטינה, למעשה כמעט כל האריגים בכפר היו של דונה כריסטינה. כאילו דונה קריסטינה חיה אצל כולם ואצל אף אחד והרי האריגים הם חלק מנשמתה, אישיותה, האריגים הם דונה קריסטינה ודונה קריסטינה היא האריגים. ואז, ביום בהיר אחד, כפי שנהוג לומר באגדות, גלתה דונה קריסטינה תגלית מסעירה בדרך מקרה כדרך כל התגליות הגדולות. היא למדה לשזור חוטי זהב באופן כזה באריג שאפשר היה לכתוב בכתב כמעט בלתי ניראה. רק בזוית מסוימת ובאור מסוים הם היו נראים, לעין האדם. מחשבה לא כשרה וזדונית טיפסה לאורך עמוד שידרתה, חדרה למוחה ומשם לידיה, המפליאות כה לארוג. וכך היא התחילה לארוג אריגים עם משפטים הסמויים, לכל אחד היא מכרה אריג עם הדעות שלה עליו. כשעשוע זדוני של הילדים בבית ספר, אשר כותבים על גב האחר משפטי נאצה, ללא ידיעתו. על דונה מֶסִינָה הזקנה היא כתבה שהיא "זקנה מקומטת, חסרת שיניים שהגיעה הזמן שתתפגר", כי היא הייתה קמצנית כלפיה. על דון אָלְפוֹנְסוֹ היא כתבה שהוא "חרמן זקן ויהיר", כי שלח ידיים לעכוזה תדיר, כאשר עברה לידו. על ג'וּזֶפֶּפּה היא כתבה שהוא "עריץ נבזי", כי בעט בחתוליה האהובים על דונה קְלָרָה היא כתבה שהיא "סתם זונה של הנזירים במנזר סָנְטוֹ דוֹמִינְגוֹ", כי נהנתה מחיי מין סוערים שלה לא היו על האחים ג'וֹבָאנִי היא כתבה שהם "טיפשים כמו הפרות שלהם", כי ככה זה על הכומר היא כתבה שהוא "בועל קטינים שמן", כי לא העריכה את חוכמתו וקינאה במרכזיותו בכפר וכה היא עברה על כל אזרחי הכפר, אחד לא יצא זכאי משבט לשונה, והאומץ שלה גדל וגדל, המשפטים התארכו והתארכו. נבזיותם גברה וגברה. אומץ ליבה התחזק והתחזק. אחרי חודש בערך, כל תושבי הכפר היו מאוד עצבנים וחסרי נימוס אחד כלפי השני, תגרות, ריבים והאשמות התחילו להתרחש ללא סיבה ניראת לעין. הכומר פאדרה מסינה היה חסר אונים מול התפוררות המוסרית של קהילתו. יום אחד ביישבו באולם הכנסייה בהשפעת אור מסוים וזווית מבט מסוימת הוא ראה על האריגים שעל השולחנו משפטים רקומים בחוטי זהב דקים, הוא התאמץ לקוראם והבחין בנאצות הרשומות ואז הכה בו הברק של הידיעה למהות הריבים של קהילתו. האנשים בתת מודע ראו את המשפטים, הם נחרטו בזיכרונם ללא ידיעתם ההכרתית והם הסתובבו ימים שלמים כועסים עצבניים וחסרי מנוחה בלי לדעת את הסיבה. יום, יום עבר פאדרה מסינה בין הבתים בכפר וחשף את המשפטים, הכל היה ברור ונהיר לאזרחי הכפר. הם החליטו להעניש את דונה קריסטינה, אבל גם להרוויח כיון שרצו פיצוי על מעשיה הלא כשרים. בלילה של פָּטְרִיסִיוּס הקדוש, מגן האמת כנגד השקר, הם יצאו בתהלוכת לפידים לביתה של דונה קריסטינה. הכומר הדפק על דלתה, בתואנה של מעשה צדקה לקהילה שעומד להתקיים בכיכר העיר והוא רוצה את עזרתה, דונה קריסטינה פתחה את דלת ביתה, מיד כמה גברתנים, מהדייגים של הכפר אחזו בקריסטינה השברירית ונשאוה לכנסיה, שם המתינו לה נשות הכפר עם אריגי ביתן. האמת נחשפה בפני קריסטינה ההמומה והזועמת. היא הוכרחה לפרום את כל המשפטים הרעים ובמקומם לשזור את המשפטים הטובים על כולם ללא יוצא מן הכלל בכפר. וככה התוצאה שהושגה הייתה הפוכה, מאז כל התושבים היו שמחים, מנומסים, אהבו איש את רעהו. והשלום בא על הכפר הקטן לרגלי ההר לחוף הים ואפילו נהיה טוב יותר ממה שהיה בתחילה. כי גם דונה קריסטינה מצאה את חלקת האלוהים שלה בין תושבי הכפר… …כי גם היא כתבה משפט טוב על עצמה…
...דוֹנָה קְרִיסְטִינָה הייתה מאוד בודדה. היא חיה כך, היא הרגישה כך ולא עשתה דבר בנידון. מאז שחר ילדותה היא הייתה מנודה מכל חברת בני גילה, כי פשוט לא הבינה אייך ניתן לחיות עם רצונות של אחרים שלא עומדים בקנה אחד עם שלה, שהרי היא המרכז ואייך לא כל תשומת הלב באה אליה? היה נדמה לה שאף אחד לא מבין אותה וכולם נגדה. אז לכן היא הסתגרה בביתה והתמסרה למלאכת האריגה, שכה הייתה אהובה עליה. כן, לדונה קריסטינה היה "מרכז", "אהבה" ו"עניין". היא הפליאה לארוג אריגים מרהיבים. צבעוניים להבדיל מחייה האפורים, מעניינים להבדיל משגרת יומה, אלא מאי, היא לא ידעה למכור אותם! אריגים בוהקים להבדיל מנשמתה ה"שחורה". היא חשבה שתמיד מנסים להוליכה שולל במחיר נמוך יותר, אבל בסוף, תמיד מכרה את אריגיה בהרגשה מאוד כעוסה, פניה היו תמיד מקורקמות , משדרות אי שביעות רצון ועלבון מתמיד, בהביטך בקריסטינה מיד הרגשת שכניראה עשית או אמרת דבר מה שלא לרוחה. לא היה בית בעיירה שלא היה בו אריג של דונה קריסטינה, למעשה כמעט כל האריגים בכפר היו של דונה כריסטינה. כאילו דונה קריסטינה חיה אצל כולם ואצל אף אחד והרי האריגים הם חלק מנשמתה, אישיותה, האריגים הם דונה קריסטינה ודונה קריסטינה היא האריגים. ואז, ביום בהיר אחד, כפי שנהוג לומר באגדות, גלתה דונה קריסטינה תגלית מסעירה בדרך מקרה כדרך כל התגליות הגדולות. היא למדה לשזור חוטי זהב באופן כזה באריג שאפשר היה לכתוב בכתב כמעט בלתי ניראה. רק בזוית מסוימת ובאור מסוים הם היו נראים, לעין האדם. מחשבה לא כשרה וזדונית טיפסה לאורך עמוד שידרתה, חדרה למוחה ומשם לידיה, המפליאות כה לארוג. וכך היא התחילה לארוג אריגים עם משפטים הסמויים, לכל אחד היא מכרה אריג עם הדעות שלה עליו. כשעשוע זדוני של הילדים בבית ספר, אשר כותבים על גב האחר משפטי נאצה, ללא ידיעתו. על דונה מֶסִינָה הזקנה היא כתבה שהיא "זקנה מקומטת, חסרת שיניים שהגיעה הזמן שתתפגר", כי היא הייתה קמצנית כלפיה. על דון אָלְפוֹנְסוֹ היא כתבה שהוא "חרמן זקן ויהיר", כי שלח ידיים לעכוזה תדיר, כאשר עברה לידו. על ג'וּזֶפֶּפּה היא כתבה שהוא "עריץ נבזי", כי בעט בחתוליה האהובים על דונה קְלָרָה היא כתבה שהיא "סתם זונה של הנזירים במנזר סָנְטוֹ דוֹמִינְגוֹ", כי נהנתה מחיי מין סוערים שלה לא היו על האחים ג'וֹבָאנִי היא כתבה שהם "טיפשים כמו הפרות שלהם", כי ככה זה על הכומר היא כתבה שהוא "בועל קטינים שמן", כי לא העריכה את חוכמתו וקינאה במרכזיותו בכפר וכה היא עברה על כל אזרחי הכפר, אחד לא יצא זכאי משבט לשונה, והאומץ שלה גדל וגדל, המשפטים התארכו והתארכו. נבזיותם גברה וגברה. אומץ ליבה התחזק והתחזק. אחרי חודש בערך, כל תושבי הכפר היו מאוד עצבנים וחסרי נימוס אחד כלפי השני, תגרות, ריבים והאשמות התחילו להתרחש ללא סיבה ניראת לעין. הכומר פאדרה מסינה היה חסר אונים מול התפוררות המוסרית של קהילתו. יום אחד ביישבו באולם הכנסייה בהשפעת אור מסוים וזווית מבט מסוימת הוא ראה על האריגים שעל השולחנו משפטים רקומים בחוטי זהב דקים, הוא התאמץ לקוראם והבחין בנאצות הרשומות ואז הכה בו הברק של הידיעה למהות הריבים של קהילתו. האנשים בתת מודע ראו את המשפטים, הם נחרטו בזיכרונם ללא ידיעתם ההכרתית והם הסתובבו ימים שלמים כועסים עצבניים וחסרי מנוחה בלי לדעת את הסיבה. יום, יום עבר פאדרה מסינה בין הבתים בכפר וחשף את המשפטים, הכל היה ברור ונהיר לאזרחי הכפר. הם החליטו להעניש את דונה קריסטינה, אבל גם להרוויח כיון שרצו פיצוי על מעשיה הלא כשרים. בלילה של פָּטְרִיסִיוּס הקדוש, מגן האמת כנגד השקר, הם יצאו בתהלוכת לפידים לביתה של דונה קריסטינה. הכומר הדפק על דלתה, בתואנה של מעשה צדקה לקהילה שעומד להתקיים בכיכר העיר והוא רוצה את עזרתה, דונה קריסטינה פתחה את דלת ביתה, מיד כמה גברתנים, מהדייגים של הכפר אחזו בקריסטינה השברירית ונשאוה לכנסיה, שם המתינו לה נשות הכפר עם אריגי ביתן. האמת נחשפה בפני קריסטינה ההמומה והזועמת. היא הוכרחה לפרום את כל המשפטים הרעים ובמקומם לשזור את המשפטים הטובים על כולם ללא יוצא מן הכלל בכפר. וככה התוצאה שהושגה הייתה הפוכה, מאז כל התושבים היו שמחים, מנומסים, אהבו איש את רעהו. והשלום בא על הכפר הקטן לרגלי ההר לחוף הים ואפילו נהיה טוב יותר ממה שהיה בתחילה. כי גם דונה קריסטינה מצאה את חלקת האלוהים שלה בין תושבי הכפר… …כי גם היא כתבה משפט טוב על עצמה…
