דברי תורה בפורום

רולי NO 1

New member
קצת שטייגען!

בעצת שינקין. פתחתי את השירשור הזה..לבחורי הישיבות ולאברכים..בואו נעזוב קצת את השטויות..כל אחד יעלה כאן שאלות וסוגיות בקצרה בגמרא..מסדר א` ומהנלמד מתחילת הזמן..כמדומני שזה עוד לא עשו כאן..אז כולם ביחד קצת שטייגען..
 

בני ברק

New member
מספרים ומשמעותם

בספירת העומר אנחנו סופרים כל יום ויום כמה היום לעומר,מבחינת מוסיף והולך, לא סופרים כמה ימים נישארו..ספירה לאחור... כל מספר יש לו משמעות פנימית בתורה, לדוגמא מספר 7 יש לו המון קשר לעניינים שבקדושה, היום השביעי הוא שבת, פסח נחוג במשך שבעה ימים, הוא הדין בסוכות, למנורה הטהורה היו שבעה קנים, השנה השביעית היא שנת שמיטה, ואילו ביובל ישנן שבע שמיטות, וכן בעומר סופרים שבעה שבועות, ובספרות הקבלה מכירים שבעמידות. (חסד,גבורה וכו') אולם המספר שמונה גם עם משמעות שחג החנוכה הוא החג היחידי שחוגגים שמונה ימים, הברית נערכת לשמונה ימים, והיא דוחה את השבת שהיא ביום השביעי, כהן גדול היו שמונה בגדים וכו' וכל זה למה?כי יש לפעמים אנשים שחושבים מה העסק הזאת עם הספירה? אז הספירה מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא, שזה חג מתן תורה, מראה לכולנו כמה יש בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, לאור האמור חשוב מאוד לנסות לתקן את המידות של האדם, בתקופה זו אנו מתחילים לקרוא במסכת אבות,ואנו פותחים כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. כל ישראל כהן לוי ישראל
 
דבר תורה זכות אבות../images/Emo63.gif

ה' אליהך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך (דברים ז',י"ב) יש להבין מדוע צריך השם יתברך לשמור להם חסדי אבות, והרי אם הם בעצמם ישמעו וישמרו את המצוות, אינם זקוקים לזכות אבות, ויכולים לקבל שכר בזכות עצמם? והענין יובן על פי משל לאדם זקן אחד שהיה לו בן קטן, וחסך עבורו אלף זהובים. קרא האב לאחד מאוהביו ובקשו להיות אפוטרופוס לבנו לגדלו ולהשגיח על רכושו והיות מאוכלי שולחנו. וכן היה, לאחר שהאב נפטר לבית עולמו, לקח אותו ידי את בנו ומינה אותו להיות פקיד בבית מסחרו, ופסק לו שכר קצוב לשנה. לאחר שעברו כמה שנים שמע הנער כי יש לו אצל בעל הבית שלו אלף זהובים בירושה שנשארה לו מאביו,ואמר בלבו למה לי להתייגע ולסמוך על שולחן אחרים? ניגש אליו הנער ואמר לו: תן לי את כספי ואתפרנס משלי בלי יגיעה. אמר לו בעל הבית: אם רצונך לקחת תוכל לקחת,אבל אם תשמע לעצתי,שמור לך את המעות ולא תיקח עתה מאומה,כי המעות יתבזבזו לך ותישאר ריק מכל וכל,לכן עדיף יותר שתתייגע באיזה עסק ומזה תאכל ותשבע,וכספך יהיה שמור אצלי כפי שהיה שמור עד היום,ובבוא העת יהיה לך את הכסף להשתמש בו לצרכי נישואין וקניית דירה וכדומה. והנמשל,אבותינו הקדושים הפקידו אצל הקדוש ברוך הוא את זכותם שתהיה שמורה בעד בניהם אחריהם,ואם הוא יתברך יתן לנו את הירושה מיד, הלא נאכל אותה פרוטה פרוטה עד תום זכות האבות, לכן אמר "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה", ותתייגעו בעבודה, אז יהיה הריוח שלכם "ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" (אהל יעקב).
 

רולי NO 1

New member
אז אני יתחיל..במס` קידושין.

בעמוד הראשון. האשה ניקנית.. רש`י אומר ניקנית לבעלה. מה הבעל קונה את האישות שבה את הדינים וכו` או שהוא קונה את האשה ומימילא הכל נקנה? ולמאי נ`מ?
 

goylem

New member
אינו קנין ממש

רשב"א לקמן דף ו` ע"ב. ר"ן גיטין דף ט` ע"א.
 

רולי NO 1

New member
יפה!

תעיין גם בפני יהושוע שמבאר את זה יותר לעומק..ואומר..שהרי אשת איש א`א לקדש עוד פעם כי האישות שלה תפוסה..זה ראיה שקונים את האישות שבאשה !
 
וי"ל נפקיא מינא

אם כשקונה את האשה קונה אותה עצמה אז זה כמו ממונות והיא חייבת הכל כמו עבד משא"כ כשקונה את האישות שבה אז רק הדינים וההלכות ועצם האישות שבה נקנים לו.
 

שינקין21

New member
הר " ן מסביר את כל העינין בצורה

נפלאה שכל העינין פה הוא שהאשה רק תסכים ותגמור בדעתה שהאיש יקנה אותה והוא עושה את פעולת הקינין אבל צריך לעיין בזה עוד
 

שינקין21

New member
בכדי לענות על שאלתך

צריך לשאול קודם כל מה הפשט שהאיש קונה את האישה וכי שייך בה קינין בכלל היא שפחה ומדוע האשה נקנית ולא האיש קונה האמת שזכור לי ששואלים את זה אבל אין לפני גמרא
 
זהו בעלות על האיסורים...

שבו תלויים ההתיר שלה להינשא לאחר או האיסור ולכן זה נקרא בלשון חז"ל בעלות
 
הלכות שבת

האם מותר לטלטל תפילין בשבת? והאם יש איסור להניח בשבת תפילין (בצנעה) כמובן שידוע שאין חיוב הנחת תפילין בשבת דאיהו גופיה "אות"
 

רולי NO 1

New member
אני יודע..זה יכול מאד ללכת.

יש פה חברה ממש למדנים. נתתי שאלה תן גם אתה משהוא..רק שלא יכתבו הודעות שלא קשורות..שלא יקשה עלינו כאן שיהיה רצף!
 
ואהבת לרעך כמוך

ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה! כאשר אנו מגיעים לפרשת "קדושים", די לעבור בקריאה על שמונה פסוקים (פרק יט יא-יח) ולמצוא בהם כעשרים מצוות עשה ולא תעשה, המרוממות את יחסי האדם לחברו לשיא אשר שום אומה ולשון לא יכירוהו. בין הציוויים אנו מוצאים שם: "לא תגנובו ולא תכחשו", "לא תלין פעולת שכיר", "בצדק תשפוט עמיתך" (והכוונה לדון לכף זכות), "לא תשנא את אחיך בלבבך", לא תיקום ולא תיטור". ועל כולם – הציווי האחרון: "ואהבת את רעך כמוך". באיזה ספר חוקים נמצא הוראות כאלו? היימצא מחוקק הקרוץ מחומר שיעלה בדעתו לחוקק חוקים כאלה? הנמצא עם בין כל עמי העולם המסוגל לנהל את חייו לאור מצוות כאלו? על זאת שיבחו אהובים ואמרו: "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת". ה"חינוך" (מצווה רמג) מכתיר את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" – "מצוות אהבת ישראל", ובהגדרה כתב שם: "לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש, כלומר שנחמול על ישראל ועל ממונו כמו שאדם חומל על עצמו וממונו", ואמרו בספרי: 'אמר ר' עקיבא: זה כלל גדול בתורה!'. כלומר, שהרבה מצוות בתורה תלויות בכך, שהאוהב את חברו כנפשו לא יגנוב ממונו ולא ינאף את אשתו ולא יונהו בממון ולא בדברים ולא יסיג גבולו ולא יזיק לו בשום צד וידוע הדבר לכל בן דעת!" עוד נאמר ב"חינוך": "שורש המצווה ידוע, כי כמו שיעשה הוא בחברו כן יעשה חברו בו, ובזה יהיה שלום בין הבריות...והמתנהג עם חברו דרך אהבה ושלום ורעות ומבקש תועלתם ושמח בטובתם, עליו הכתוב אומר: 'ישראל אשר בך אתפאר' (ישעיה מט)". לא נשלה את עצמנו שקל להגיע לדרגה זו של "לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש". בספר "מסילת ישרים" בדברו על מידת השנאה והנקמה, אומר שקשה מאוד שיימלט מהן לב הותל אשר לאדם. בהמשך דבריו הוא אומר: "והוא קל רק למלאכי השרת שאין ביניהם המידות הללו, לא על שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם. אומנם גזירת מלך היא". כיצד נוכל לקיים גזירת מלך זו? לצורך זה עלינו להבהיר לעצמנו תחילה אהבה מהי. בעולם רווחת טעות גדולה באשר לביאור הנכון של המושג "אהבה". הגה"צ ר' אליהו לופיאן זצ"ל היה רגיל לומר שאדם האומר שהוא אוהב דגים ולפיכך הוא מתענג באכילתם, אינו דובר אמת. שכן אילו היה אוהבם באמת, לא היה אוכל אותם. האמת היא שאדם זה אוהב את עצמו, לפיכך הוא מענג עצמו באכילת דגים טעימים הערבים לחיכו. באותה מידה, כאשר אדם אומר שהוא אוהב את חברו, הוא מבטא בכך בדרך כלל שנעים לו להיות בחברתו. יתכן גם כן שדבר זה משתלם לו בגלל מתנות או שאר הטבות שהוא מקבל ממנו, או מכל סיבה אחרת. אך זו אינה אהבה, כי אהבה היא מלשון "הב". לכן אהבה אמיתית נבחנת במידת הנכונות להעניק לזולת, ולא בהנאה המתקבלת ממנו. המשנה אומרת: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם" (פרקי אבות ה). מפרש רש"י: תלויה בדבר – בכל דבר אהבה בעולם, ולא מחמת קירבה ורעות. כאן למדים אנו שכל זמן שהאהבה אינה בנויה על חשבון מסויים שבגללו "משתלמת" הידידות, אין זו אהבה. לפיכך אין לכנות אהבת אמת, אלא אהבה הבנויה על יסודות הנכונות לתת ולהעניק לזולת. כיצד מגיעים לנכונות זו? לצורך זה רצוי להגיע למידה של עין טובה, כלומר להתרגל להביט על הזולת באור חיובי. לכל אדם יש מעלות, ובכל אדם אפשר למצוא סגולות שבגללן יש מקום להעריכו, לכבדו ולהעניק לו. טבע האדם הוא לחפש חסרונות בזולת ולדון אותו לכף חובה. יש להתגבר על יצר זה ולחפש את הטוב והיפה שבאדם. על זה אמרה התורה – "ואהבת לרעך כמוך" – התייחס לחברך כפי שהנך מתייחס לעצמך! זהו סוד חיי התורה היפים והנעימים, וכמו שכותב ה"חינוך": "כי כמו שיעשה הוא בחברו, כן יעשה חברו בו, ובזה יהיה שלום בין הבריות". יחס נאה של אדם כלפי חברו, יעורר את חברו להתייחס באותו אופן אל זולתו. כשאורח חיים זה לא מנוהג על ידי כל אחד מאיתנו, אלא על ידי קנאה ושנאה, חלילה, נגררים אחריהם מעשי נקמה ונטירה. את חיינו אנו צריכים להנהיג על ידי עזרה ונתינה כדי להיטיב לחברינו, כי נתינה מולידה אהבה. כאשר אדם מרגיל את עצמו לתת, הוא שובר את מחסום האנוכיות שלו ומפלס דרך מליבו אל לב הזולת. כאשר ישנה אהבה אמיתית, יבטלו מאליהן – לדברי ה"חינוך" – הנטיות לכל העבירות שבין אדם לחברו. נקח לדוגמא את הציווי "לא תיקום ולא תיטור" מפרשתנו – מצד טבע בני אדם, מתוקה היא הנקמה עד מאוד. וגם אם יצליח האדם להתעלות ולהימנע מליקום בחברו, עדיין נטירת האיבה בלב היא דבר פשוט ומובן מאליו. אבל כאשר יקיים "ואהבת לרעך כמוך", יוכל להתעלות ולמחות מליבו אף את הנטירה. בדומה לכך עניין לשון הרע - הדרך הטובה ביותר להתגבר על עוד 'מבזק' רכילות, היא להשתדל לאהוב כל אחד מישראל. כל אחד יכול להבחין בעצמו שעל אנשי ביתו ועל הקרובים אליו, אין הוא מוכן לקבל לשון הרע וכן לא לדבר עליהם, כל שכן שעל עצמו בודאי לא יקבל ולא ידבר לשון הרע. מדוע? כי האהבה הינה חומת מגן בפני כל מחשבה רעה על הזולת. ובהעדר מחשבה רעה, לא יהיה מקום לדיבור רע או לקבלת לשון הרע.
 
"בצדק תשפוט עמיתך"

ובעניין "בצדק תשפוט עמיתך" מפרשתנו – דבר המחייב אותנו בלימוד זכות על הזולת, תלוי במידה רבה באהבת הבריות, שכן לכאורה קשה לחייב את האדם ללמד זכות, גם במיקרים שמסתבר לדון לכף חובה. העצה היעוצה במקרה כזה היא להשתדל להתחזק באהבת האיש שעליו מדובר, ואז יהיה קל יותר להפך בזכותו, כי ככל שנרצה לדונו לכף זכות, כך נצליח. הגה"צ רבי דב יפה שליט"א אמר: נוכל ללמוד זאת מעצמנו. כאשר אנו מחפשים חפץ הנחוץ לנו מאוד, אנו מסוגלים לחזור ולחפש באותו מקום אפילו כמה וכמה פעמים. אף שאין זה הגיוני, אנו נתלים בספק ספיקא שמא לא חיפשנו בשיא הדקדוק וחוזרים ומחפשים שוב ושוב. כך בעינייננו, כאשר נהייה מעוניינים מאוד בטובת האחרים, נאחז בכל סברא שהיא כדי לדונם לכך זכות. הנה לנו דוגמאות אחדות ונפלאות בכל הקשור לנושא "ואהבת לרעך כמוך" ולעניין של "והבדילנו מן התועים", בנועם ההליכות ובטוהר המידות הנדרשות מכל אחד ואחד מאיתנו, כדי לנהל אורח חיים וחיי חברה תקינים ונעימים. גדולים ורבים נהגו כך, אם כן גם אנו הקטנים. ואל יאמר אדם: היאך אני הקטן יכול ללמוד מגדולי התורה, הרי הם היו ענקי רוח? עלינו לזכור, שגם הם לא הגיעו לרום פסגת מעלתם ביום אחד, מידותיהם ומעלותיהם היו פרי עבודה ממושכת ועיקבית. אף אנו צעירי בית ישראל, יכולים וחייבים לקיים "צאי לך בעיקבי הצאן", וללכת בעקבות אבותינו הקדושים ורבותינו מכל הדורות. "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא" - (ליקו"מ ח"א, עה) כי יש מידת ניצחון מחלוקת ומלחמה, ומידה זאת באה מהדמים שעדיין לא עבד איתם האדם את השם-יתברך, כי עיקר מידת הניצחון היא מהדמים האלה. על כן צריך כל אחד לבטל מידה זו ולרדוף אחר השלום, "כי לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה, אלא השלום" (עוקצין פג). וכדי לזכות במידת השלום, צריך האדם להרבות בדיבורי תפילה ותורה, כי על ידי התירוץ שאדם עושה איתו שלום בין דברים הנראים לו כחולקים וסותרים זה את זה, זוכה הוא לבחינת העלאת מיין נוקבין – שהם השתוקקות ואהבה שמעורר אחד לגבי חברו בזמן שמשכין ביניהם שלום, כלומר שמכניס אהבה בלב כל אחד מהם על רעהו, ומקרבם יחד ועושה שלום ביניהם. יש פעמים ששלום זה נעשה אף במקום אחר, כלומר שמעלה הוא את המיין הנוקבין (שהם ההשתוקקות והאהבה) למקום אחר – כלומר שמעלה ניצוצות ועולמות נפולים, שזה עיקר תיקון הבריאה – על ידי דיבור של תפילה ותורה שהוא דיבור של קדושה. ובעזרת דיבור זה נתתקנים ומתחדשים העולמות הנפולים ונחשב הדבר כאילו הוא ברא אותם מחדש. ואמרו חז"ל (הקדמת הזוהר דף ה): לאמור לציון עמי אתה – אל תקרי עמי אלא עימי, בשותפי, מה אני בורא שמים וארץ במילולי, אף אתה. נמצא שמהארציות, מהמקום שבו האדם מדבר ומוציא מפיו דברי קדושה, על ידי זה נעשה שלום ונתתקנים עולמות ועולים הניצוצות שנתפזרו. כי הניצוצות נמצאים בכל דבר – מאכל, משקה, מלבוש ובכל תענוגי העולם. וניצוצות אלו הם האותיות שנפלו ונתפזרו, ולפני שמוציא אותם האדם בדיבור הם בבחינת דם, שהוא בחינת נפש, כמו שכתוב (ויקרא יז): "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא" – וכשמוציאם בדיבור, אז מעלה האדם את כל הניצוצות ומחברם יחד ועושה שלום ביניהם, כי עיקר המחלוקת היא בחינת הניצוצות הנפולים קודם שנתחברו ונתתקנו. על כן צריך להרבות בדברי קדושה עד שיהיה נעשה מכל הדמים דיבורים של תורה ותפילה, כי הדיבור הוא מהנפש – ועל ידי זה זוכה האדם לבטל כל ניצחון ומחלוקת. "כאשר קאה את הגוי" – (ליקו"מ ח"א, קכט) כשאדם מקורב אל הצדיק, אף שאינו מקבל ממנו כלל, דבר זה הוא גם כן טוב מאוד. והאמונה שמאמין הוא בצדיק מועילה לו בעבודת השם-יתברך. והסביר זאת בעניין המזון שנתהפך לניזון: טבע האכילה שהמזון נתהפך לניזון, כלומר כשהחי (הבהמה) אוכלת צומח כגון עשבים, נתהפכים העשבים לחי כשהם נכנסים למעיה, וכן מחי למדבר – כשהמדבר אוכל חי, נתהפך החי למדבר, כלומר שמתהפך המזון ומקבל את מהותו של האיבר שאליו הגיע ממש, כגון מזון המגיע אל המוח – נתהפך למוח, וכן לגבי הלב ושאר האיברים. ומשייך עיניין זה לארץ-ישראל – על ארץ ישראל נאמר (במדבר יג): "ארץ אוכלת יושביה" – ארץ ישראל היא בחינת אמונה. אדם הנכנס אליה נאכל אצלה, כלומר שנתהפך למהותה. והכוונה היא, כשאדם דבוק לצדיק ומאמין בו, שהוא בחינת ארץ ישראל שהיא אמונה, אזי הוא נתהפך למהות הצדיק ממש - ולארץ ישראל יש את הכוח הזה. על כן אמרו חז"ל (כתובות קיא): כל היושב בארץ ישראל שרוי בלא עוון – שהיושב בה נתהפך למהותה הקדושה. על כן צריך כל אדם להגיע לבחינה שהנפש תאכל את הבשר – כלומר שהגוף יהפך למהות של הנפש והנשמה הקדושה, שיהא האדם מזין ורועה את האמונה שלו. וכל עניין זה תלוי ברצון שלו – אם רצונו חזק להתקרב לבורא עולם, רק שקשה לו לשבר את תאוות גופו, אזי על ידי ההתקרבות לצדיקים ולאמונתם הוא יהיה בחינת: אכילה ונאכל להצדיק – שיתהפך למהות הצדיק. אולם אם אין לו רצון, לא תועיל לו שום התקרבות לצדיקים, ודבר זה יהיה בחינת גוף המקיא מזון שלא התעכל. כך גם הצדיק לא יוכל לסובלו, חלילה, ויקיא אותו. וזה מה שכתוב (ויקרא יח): "כאשר קאה את הגוי" – שהארץ אינה יכולה לסובלו להיות נאכל אצלה שיתהפך למהותה, על כן מקיאה אותו ממנה. "והדרת פני זקן" - (ליקו"מ ח"א, כז) כדי למשוך את כל העולם לעבודת הבורא-יתברך שכם אחד, ושכולם ישליכו אלילי כספם וזהבם, ויתפללו אל השם יתברך בלבד – דבר זה נעשה בכל דור ודור לפי השלום שיש באותו דור. כי על ידי השלום שיש בין בני אדם, שהם חוקרים ומסבירים זה לזה את האמת – על ידי זה משליך כל אחד את שקר אלילי כספו ומקרב את עצמו אל האמת. ולבחינת שלום זו אי אפשר להגיע על ידי הארת פנים שהיא הדרת פנים. והדרת פנים זה בחינת דרושי תורה, שהתורה נדרשת בשלוש-עשרה מידות הנמשכים מי"ג תיקוני דיקנא – בחינת הדרת פנים, בחינת (ויקרא יט): "והדרת פני זקן" – כי לפי ההיזדככות של האדם בי"ג מידות אלו, כך תזדכך קול רינתו, כי זקן = זה קנה חוכמה. והקנה מוציא קול, כמו שנאמר (שיר השירים ב): "הראיני את מראייך" – הדרת פנים, והדרת פני זקן. "השמיעיני את קולך" – כי הקול הוא לפי החוכמה של דרושי התורה, לפי השכל של י"ג המידות הנ"ל. "לא תאכלו על הדם" – (ליקו"מ ח"א, כט) פרנסה בלי טורח תלויה בתיקון הכללי, כלומר בתיקון פגם הברית, כי פרנסה בכבדות ובטורח רב מתקיימת כאשר האדם לא תיקן כראוי את פגם הברית, ולכן נאמר (ויקרא יט): "לא תאכלו על הדם" – כלומר על הדמים הגורמים לבחינת מלבושים שהם – אדום ללבושך – כלומר בחינת דם הנידה, עיר הדמים – שכל אלה הם פגם הברית. על כן נאמר "לא תאכלו" – כלומר שלא תהא פרנסתכם בטורח בגלל הדמים הללו, ש צריך לתקן את התיקון הכללי, שהוא תיקון הברית. וכשזוכה לתקן את התיקון הכללי, תיקון הברית – אזי זוכה האדם שבגדיו יהיו בחינת "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" ולפרנסה בלי קושי. כי כשזוכה לתקן את התיקון הכללי, על ידי זה ממילא יתוקן הכל, כי זהו תיקון גבוה ומרומם.
 
אש שלהבתיה, תודה לך על דברי

התורה הנפלאים. אבל, יש שרשור דברי תורה בפורום. תשרשרי, בבקשה, להבא את ההודעות לשם. תודה
 
למעלה