"בצדק תשפוט עמיתך"
ובעניין "בצדק תשפוט עמיתך" מפרשתנו – דבר המחייב אותנו בלימוד זכות על הזולת, תלוי במידה רבה באהבת הבריות, שכן לכאורה קשה לחייב את האדם ללמד זכות, גם במיקרים שמסתבר לדון לכף חובה. העצה היעוצה במקרה כזה היא להשתדל להתחזק באהבת האיש שעליו מדובר, ואז יהיה קל יותר להפך בזכותו, כי ככל שנרצה לדונו לכף זכות, כך נצליח. הגה"צ רבי דב יפה שליט"א אמר: נוכל ללמוד זאת מעצמנו. כאשר אנו מחפשים חפץ הנחוץ לנו מאוד, אנו מסוגלים לחזור ולחפש באותו מקום אפילו כמה וכמה פעמים. אף שאין זה הגיוני, אנו נתלים בספק ספיקא שמא לא חיפשנו בשיא הדקדוק וחוזרים ומחפשים שוב ושוב. כך בעינייננו, כאשר נהייה מעוניינים מאוד בטובת האחרים, נאחז בכל סברא שהיא כדי לדונם לכך זכות. הנה לנו דוגמאות אחדות ונפלאות בכל הקשור לנושא "ואהבת לרעך כמוך" ולעניין של "והבדילנו מן התועים", בנועם ההליכות ובטוהר המידות הנדרשות מכל אחד ואחד מאיתנו, כדי לנהל אורח חיים וחיי חברה תקינים ונעימים. גדולים ורבים נהגו כך, אם כן גם אנו הקטנים. ואל יאמר אדם: היאך אני הקטן יכול ללמוד מגדולי התורה, הרי הם היו ענקי רוח? עלינו לזכור, שגם הם לא הגיעו לרום פסגת מעלתם ביום אחד, מידותיהם ומעלותיהם היו פרי עבודה ממושכת ועיקבית. אף אנו צעירי בית ישראל, יכולים וחייבים לקיים "צאי לך בעיקבי הצאן", וללכת בעקבות אבותינו הקדושים ורבותינו מכל הדורות. "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא" - (ליקו"מ ח"א, עה) כי יש מידת ניצחון מחלוקת ומלחמה, ומידה זאת באה מהדמים שעדיין לא עבד איתם האדם את השם-יתברך, כי עיקר מידת הניצחון היא מהדמים האלה. על כן צריך כל אחד לבטל מידה זו ולרדוף אחר השלום, "כי לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה, אלא השלום" (עוקצין פג). וכדי לזכות במידת השלום, צריך האדם להרבות בדיבורי תפילה ותורה, כי על ידי התירוץ שאדם עושה איתו שלום בין דברים הנראים לו כחולקים וסותרים זה את זה, זוכה הוא לבחינת העלאת מיין נוקבין – שהם השתוקקות ואהבה שמעורר אחד לגבי חברו בזמן שמשכין ביניהם שלום, כלומר שמכניס אהבה בלב כל אחד מהם על רעהו, ומקרבם יחד ועושה שלום ביניהם. יש פעמים ששלום זה נעשה אף במקום אחר, כלומר שמעלה הוא את המיין הנוקבין (שהם ההשתוקקות והאהבה) למקום אחר – כלומר שמעלה ניצוצות ועולמות נפולים, שזה עיקר תיקון הבריאה – על ידי דיבור של תפילה ותורה שהוא דיבור של קדושה. ובעזרת דיבור זה נתתקנים ומתחדשים העולמות הנפולים ונחשב הדבר כאילו הוא ברא אותם מחדש. ואמרו חז"ל (הקדמת הזוהר דף ה): לאמור לציון עמי אתה – אל תקרי עמי אלא עימי, בשותפי, מה אני בורא שמים וארץ במילולי, אף אתה. נמצא שמהארציות, מהמקום שבו האדם מדבר ומוציא מפיו דברי קדושה, על ידי זה נעשה שלום ונתתקנים עולמות ועולים הניצוצות שנתפזרו. כי הניצוצות נמצאים בכל דבר – מאכל, משקה, מלבוש ובכל תענוגי העולם. וניצוצות אלו הם האותיות שנפלו ונתפזרו, ולפני שמוציא אותם האדם בדיבור הם בבחינת דם, שהוא בחינת נפש, כמו שכתוב (ויקרא יז): "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא" – וכשמוציאם בדיבור, אז מעלה האדם את כל הניצוצות ומחברם יחד ועושה שלום ביניהם, כי עיקר המחלוקת היא בחינת הניצוצות הנפולים קודם שנתחברו ונתתקנו. על כן צריך להרבות בדברי קדושה עד שיהיה נעשה מכל הדמים דיבורים של תורה ותפילה, כי הדיבור הוא מהנפש – ועל ידי זה זוכה האדם לבטל כל ניצחון ומחלוקת. "כאשר קאה את הגוי" – (ליקו"מ ח"א, קכט) כשאדם מקורב אל הצדיק, אף שאינו מקבל ממנו כלל, דבר זה הוא גם כן טוב מאוד. והאמונה שמאמין הוא בצדיק מועילה לו בעבודת השם-יתברך. והסביר זאת בעניין המזון שנתהפך לניזון: טבע האכילה שהמזון נתהפך לניזון, כלומר כשהחי (הבהמה) אוכלת צומח כגון עשבים, נתהפכים העשבים לחי כשהם נכנסים למעיה, וכן מחי למדבר – כשהמדבר אוכל חי, נתהפך החי למדבר, כלומר שמתהפך המזון ומקבל את מהותו של האיבר שאליו הגיע ממש, כגון מזון המגיע אל המוח – נתהפך למוח, וכן לגבי הלב ושאר האיברים. ומשייך עיניין זה לארץ-ישראל – על ארץ ישראל נאמר (במדבר יג): "ארץ אוכלת יושביה" – ארץ ישראל היא בחינת אמונה. אדם הנכנס אליה נאכל אצלה, כלומר שנתהפך למהותה. והכוונה היא, כשאדם דבוק לצדיק ומאמין בו, שהוא בחינת ארץ ישראל שהיא אמונה, אזי הוא נתהפך למהות הצדיק ממש - ולארץ ישראל יש את הכוח הזה. על כן אמרו חז"ל (כתובות קיא): כל היושב בארץ ישראל שרוי בלא עוון – שהיושב בה נתהפך למהותה הקדושה. על כן צריך כל אדם להגיע לבחינה שהנפש תאכל את הבשר – כלומר שהגוף יהפך למהות של הנפש והנשמה הקדושה, שיהא האדם מזין ורועה את האמונה שלו. וכל עניין זה תלוי ברצון שלו – אם רצונו חזק להתקרב לבורא עולם, רק שקשה לו לשבר את תאוות גופו, אזי על ידי ההתקרבות לצדיקים ולאמונתם הוא יהיה בחינת: אכילה ונאכל להצדיק – שיתהפך למהות הצדיק. אולם אם אין לו רצון, לא תועיל לו שום התקרבות לצדיקים, ודבר זה יהיה בחינת גוף המקיא מזון שלא התעכל. כך גם הצדיק לא יוכל לסובלו, חלילה, ויקיא אותו. וזה מה שכתוב (ויקרא יח): "כאשר קאה את הגוי" – שהארץ אינה יכולה לסובלו להיות נאכל אצלה שיתהפך למהותה, על כן מקיאה אותו ממנה. "והדרת פני זקן" - (ליקו"מ ח"א, כז) כדי למשוך את כל העולם לעבודת הבורא-יתברך שכם אחד, ושכולם ישליכו אלילי כספם וזהבם, ויתפללו אל השם יתברך בלבד – דבר זה נעשה בכל דור ודור לפי השלום שיש באותו דור. כי על ידי השלום שיש בין בני אדם, שהם חוקרים ומסבירים זה לזה את האמת – על ידי זה משליך כל אחד את שקר אלילי כספו ומקרב את עצמו אל האמת. ולבחינת שלום זו אי אפשר להגיע על ידי הארת פנים שהיא הדרת פנים. והדרת פנים זה בחינת דרושי תורה, שהתורה נדרשת בשלוש-עשרה מידות הנמשכים מי"ג תיקוני דיקנא – בחינת הדרת פנים, בחינת (ויקרא יט): "והדרת פני זקן" – כי לפי ההיזדככות של האדם בי"ג מידות אלו, כך תזדכך קול רינתו, כי זקן = זה קנה חוכמה. והקנה מוציא קול, כמו שנאמר (שיר השירים ב): "הראיני את מראייך" – הדרת פנים, והדרת פני זקן. "השמיעיני את קולך" – כי הקול הוא לפי החוכמה של דרושי התורה, לפי השכל של י"ג המידות הנ"ל. "לא תאכלו על הדם" – (ליקו"מ ח"א, כט) פרנסה בלי טורח תלויה בתיקון הכללי, כלומר בתיקון פגם הברית, כי פרנסה בכבדות ובטורח רב מתקיימת כאשר האדם לא תיקן כראוי את פגם הברית, ולכן נאמר (ויקרא יט): "לא תאכלו על הדם" – כלומר על הדמים הגורמים לבחינת מלבושים שהם – אדום ללבושך – כלומר בחינת דם הנידה, עיר הדמים – שכל אלה הם פגם הברית. על כן נאמר "לא תאכלו" – כלומר שלא תהא פרנסתכם בטורח בגלל הדמים הללו, ש צריך לתקן את התיקון הכללי, שהוא תיקון הברית. וכשזוכה לתקן את התיקון הכללי, תיקון הברית – אזי זוכה האדם שבגדיו יהיו בחינת "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" ולפרנסה בלי קושי. כי כשזוכה לתקן את התיקון הכללי, על ידי זה ממילא יתוקן הכל, כי זהו תיקון גבוה ומרומם.