בעיות בחינוך

[longi]

../images/Emo53.gif בעיות בחינוך

אז ככה... אני אמא לתאומים (בן ובת) בני שנתיים וחודשיים. הילדים מאוד מפונקים, ובוכים המון אם הם רוצים משהו ולא מקבלים. הבכי שלהם מצריך עצבים של ברזל. שיחות איתם לא מועילות, הם עומדים על שלהם ויהי מה. לאחרונה בעלי החל לנקוט בשיטה של צעקות עליהם(ושם זה לא בדיוק עוזר) אני ממש נגד זה, מה שגורם למתיחות קבועה בינינו. ניסיתי לדבר על כך עם בעלי, אך הוא נחוש בדעתו להפסיק עם הפינוק הזה, וזו הדרך שנראית לו. האם הוא צודק לדעתכם? איך ניתן לפתור את בעיית הפינוק בצורה הטובה ביותר? בתודה מראש, לונגי.

 

[לאה_מ]

אולי תסבירי קודם מה זאת אומרת

"מפונקים". תני דוגמאות מדברים שמרגיזים אותך ואת בעלך, כדי שנוכל להתייחס בצורה יותר קונקרטית. (ואפילו בלי הדוגמאות ברור לי שצעקות לא ישיגו את המטרה שלכם).

 

[גלי של הבנות]

טוב, תנסי ראשית להפריד בין התאוריה

למעשי. ברור שכל עצה שיתנו לך כאן קלה על הנייר אבל קשה במציאות. ובכל זאת, ראשית ללמוד לחיות עם הבכי, הקטנים מנצלים את חוסר הרצון שלנו לשמוע את הרעש הטורדני הזה. לגבי צעקות, ברור שלא, כי זה מוסיף "אש למדורה" וכולם בוכים וצועקים וזה לא נעים לאף אחד. אם את רואה שהם בוכים בכי שאינו מוצדק ואת קוראת לו פינוק, אז בשיא הנועם והרוגע להסביר X כרגע אמא עסוקה או אני לא יכולה לתת לך כך וכך... תלוי בסיטואציה. לדבר אליהם אבל לא להיכנע ולהיות עקביים. אנחנו השבוע ניסינו עם חן´צוק את זה קצת. כשהיא בוכה במיטה, לאחר איזה שעה שנרדמה היא בוכה, צורחת, נכנסים, מרגיעים, אם אנחנו טופחים על הגב, מלטפים או שהיא רואה אותנו הכל בסדר ולא כואב כלום אבל אם מפסיקים לטפוח על הגב או יוצאים מהחדר היא שוב מתחילה בצרחות. אז נתנו לה לבכות וכל הזמן דיברנו אליה אם זה בחדר לידה או מחוץ לחדר, אמא ואבא פה, שימי ראש וכו´. בסוף בכתה כמה דקות ונרדמה. ברור לנו שזה מאבקי כח וגם פינוק, וגם חרדת נטישה וכו´ אבל, אי אפשר לספק את כל צרכיהם. אם הכל בסדר אצלהם אז שיבכו קצת ובסוף ירגעו. עם הגדולה הייתי גם עושה "הסחות", הייתי פתאום אומרת - יו, תראו... והייתי פותחת ספר או מראה להם משהו מעניין. העיקר למשוך את תשומת הלב מהפינוק ומהרצון להמשיך לבכות. לנסות לענין אותם. שיהיה בהצלחה. גלי

 

[גלי של הבנות]

טוב, תנסי ראשית להפריד בין התאוריה

למעשי. ברור שכל עצה שיתנו לך כאן קלה על הנייר אבל קשה במציאות. ובכל זאת, ראשית ללמוד לחיות עם הבכי, הקטנים מנצלים את חוסר הרצון שלנו לשמוע את הרעש הטורדני הזה. לגבי צעקות, ברור שלא, כי זה מוסיף "אש למדורה" וכולם בוכים וצועקים וזה לא נעים לאף אחד. אם את רואה שהם בוכים בכי שאינו מוצדק ואת קוראת לו פינוק, אז בשיא הנועם והרוגע להסביר X כרגע אמא עסוקה או אני לא יכולה לתת לך כך וכך... תלוי בסיטואציה. לדבר אליהם אבל לא להיכנע ולהיות עקביים. אנחנו השבוע ניסינו עם חן´צוק את זה קצת. כשהיא בוכה במיטה, לאחר איזה שעה שנרדמה היא בוכה, צורחת, נכנסים, מרגיעים, אם אנחנו טופחים על הגב, מלטפים או שהיא רואה אותנו הכל בסדר ולא כואב כלום אבל אם מפסיקים לטפוח על הגב או יוצאים מהחדר היא שוב מתחילה בצרחות. אז נתנו לה לבכות וכל הזמן דיברנו אליה אם זה בחדר לידה או מחוץ לחדר, אמא ואבא פה, שימי ראש וכו´. בסוף בכתה כמה דקות ונרדמה. ברור לנו שזה מאבקי כח וגם פינוק, וגם חרדת נטישה וכו´ אבל, אי אפשר לספק את כל צרכיהם. אם הכל בסדר אצלהם אז שיבכו קצת ובסוף ירגעו. עם הגדולה הייתי גם עושה "הסחות", הייתי פתאום אומרת - יו, תראו... והייתי פותחת ספר או מראה להם משהו מעניין. העיקר למשוך את תשומת הלב מהפינוק ומהרצון להמשיך לבכות. לנסות לענין אותם. שיהיה בהצלחה. גלי

 

[חני ב]

צודקת, צעקות ממש לא יעזרו

רק עצבים של ברזל. בתי בת 4 מחר (

), עוד היום צועקת וצורחת כאשר לא עושים מה שהפרימדונה רוצה. למדנו כן להתעלם ממנה, אמנם היא גדולה יותר מתאומייך, ולכן מבינה כבר הכל, אבל גם אנו היינו בגיל ההוא, ולא ויתרנו. ולא תמיד זה נובע מפינוק (בכל אופן לא אצלנו), אלא אני הכרתי שזהו אופיה הלא קל (בלשון המעטה).

 

[vered4]

גם לדעתי, ממש לא כדאי לצעוק

להיות תקיפים, אסרטיביים -זה כן. לא להתרגש מהבכי ולענות כאילו אתם בשיחה רגילה איתם. לשבת ולחשוב על מה כדאי להתעקש ועל מה לא , אבל אם החלטתם על משהו, לא לוותר. כך תורידו את כמות החיכוכים, וגם יהיה לכם יותר קל לעמוד על הדרישות שלכם. וחוץ מזה כדאי לבדוק אם הם בריאים, אם הם לא רעבים או עייפים. כי בנצבים כאלה מאוד קשה להשיג שיתוף פעולה.