בדרך כלל אני לא מגיבה על פרקים
מהעונה השישית (בעיקר בגלל שהייתי בפולין ואחר כך פשוט הפסדתי את הפרקים בשיטתיות), אבל במקרה אתמול ראיתי את Noraml Again ובמקרה היום יש לי חלון ולא הרבה מה לעשות, אז החלטתי לכתוב קצת בעצמי. אז ככה, אני חושבת שהפרק הזה, בבסיסו, מבטא את השאיפה של אנשים, ברגע שמשהו לא מסתדר להם בעולם, לרצות לברוח. למי לא קרה שמשהו בעולם שלו התערער לגמרי והוא פשוט לא רצה להאמין שזה יכול, העדיף שהעולם יהיה אחרת. והנה באפי, אחרי שנה כל כך קשה, לחזור מגן עדן למציאות כל כך מכוערת, שהכל כבר לא אותו דבר, והיא פשוט לא רוצה להאמין שזה קורה. היא מעדיפה אפילו להיות בחיים בלי ווילו וזאנדר וסאנידייל, אבל כשאמא שלה בחיים, וההורים שלה ביחד. והאמת שבאפי די אכזבה אותי. והיא גרמה לי לחשוב, מה יכול לגרום לבנאדם לנקוט צעדים כל כך קיצוניים (לנסות להרוג את כל החברים שאהבת), באיזה שפל נורא היא צריכה להיות כדי לוותר על כל העולם שלה. גם לאנשים החזקים ביותר יש נקודות שבירה. הפרק הזה הראה לנו מחדש משהו שאפשר לשכוח לפעמים. שכמה שאתה יודע על העולם שלך, אתה בעצם לא יודע כלום. כמה שחשבנו שאנחנו מכירים את באפי, הפרק הזה פותח חלון לעולם אחר לגמרי. כמה שחשבנו (טוב, אני חשבתי) שבאפי תתעשת אחרי החזרה מגן עדן ושהאהבה שלה לחברים שלה ולסאנידייל גדולה מהכל, היא בכל זאת הייתה מוכנה לוותר עליה בשביל עולם שבו היא לא.. ממ.. נו, שכבה עם ספייק (אמרתי את זה!). המערכת יחסים המעוותת הזאת עם ספייק היא סמל מבחינת הצופים ומבחינת באפי עצמה להדרדרות של החיים שלה (מבחינתי היא סמל להדרדרות של העונה, אבל בסדר), ולדיכאון שלה. ולכן לא פלא שזה מה שגרם לה לא לרצות להיות בעולם הזה יותר. בעולם שבו ליצור בלי נשמה יש השפעה כלשהי עליה, שהיא נתנה לדברים כאלה לקרות, הוא עולם שהיא פשוט לא רוצה להיות בו. טוב, יש צלצול, מקווה שלא חזרתי על עצמי יותר מדי ושמישהו קרא ואפילו נהנה. בכל מקרה, לעומת פעמים קודמות ששודר הפרק ורוב האנשים התלהבו מאוד - מלבדי (כנראה בגלל חוסר האהבה המאוד בולט שלי לעונה השישית ולכל מה שקורה בעונה הזאת), הפעם גם אני יכול להגיד שהתלהבתי. טל.