../images/Emo41.gifמחשבות על הנקה, מאמא לא מניקה
השרשורים של הימים האחרונים עוררו בי הרבה מחשבות. רוצה לשתף אותכן ואולי להעזר לגבי הבלבול והמבוכה שבהם אני נמצאת. אני לא מניקה, משום שלא הצליח. מאוד מאוד רציתי אבל ההנקה לא התקדמה, נועה היתה במצב רפואי לא טוב (סוכר נמוך). התגלגלו עניינים כך ששאבתי חודשיים ואחר כך עברנו לתמל. הדבר שהכי קשה לי עם חוסר ההנקה הוא הניתוק שיש בין החיבוק לאוכל. למה אני מתכוונת, התינוקת בוכה והרצון הבסיסי שלי זה לרוץ לחבק אותה, אבל במידה והיא רעבה, קשה לחבק תינוק (ביחוד קטן) ולהכין תמל. אז יש עיכוב, אני רצה קודם להכין את התמל (פיתחתי כל מיני שכלולים כמו מים מוכנים בבקבוק, אבקה במחלק מנות) ורק אז ללכת אליה ולחבק אותה. זה קורע אותי בכל פעם מחדש. יש בי תקווה שבהמשך, כשיוולדו לה אחים או אחיות אני אצליח להניק. אני מנסה להכין את עצמי לזה, אבל זה לא מצליח. אני מרגישה שכל נושא ההנקה, כל כך טעון. יעידו על זה השרשורים האחרונים על הנקה. כל כך הרבה אמוציות, ויכוחים, האשמות. אני חוששת לגשת להנקה ולשמוע את הדברים האלו כצעקות באוזן. מה שקשה לי זה הטוטאליות שמתבטאת בדברים שנאמרים על הנקה. באוזניים שלי זה נשמע כמו פנאטיות. ואז אני אומרת לעצמי, מה את יודעת, אולי אם היית מניקה היית מבינה על מה הן מדברות. אולי גם אז זה היה בנפשך והיית נלחמת ונאבקת כך גם את. נשים שמניקות חודשים עם כאבים איומים, תינוקות שיורדים במשקל, לשאוב חלב אם מאמא חסרת הכרה, (מה הדבר הבא? להשתיל חזה של אם אצל האבא?) אני רוצה להגיע טבעית ורגועה להנקה, אבל נראה לי שבימנו ההורות הטבעית נעשתה כל כך לא טבעית, כל כך מאולצת, לוחמנית, צדקנית. אולי באמת להיות הורה טבעי, זה לזרום אם מה שיש, להניק אם אפשר ואם לא אז לא. באותו ענין עניין אחר, התייעצתי לגבי לידה טבעית אחרי ניתוח קיסרי עם יועצת באחד הפורומים וציינתי את הסיבה לניתוח הקודם, עובר גדול וחשש לפריקת כתף, עם סיכון של נכות קבועה. היועצת אמרה שהרופאים טועים ושנשים יכולות ללדת תינוקות גדולים, וזה כל כך הכעיס אותי. בשם הטבעיות, אני אלד תינוקת נכה? נראה לי שמשהו לא בריא ולא שפוי מתרחש סביב נושא הולדת ילדים וגידולם, סוג של דת חדשה, לוחמנית, חסרת פשרות, צדקנית. קשה לי איתה וקשה לי למצוא את דרכי בעולם החדש הזה.
השרשורים של הימים האחרונים עוררו בי הרבה מחשבות. רוצה לשתף אותכן ואולי להעזר לגבי הבלבול והמבוכה שבהם אני נמצאת. אני לא מניקה, משום שלא הצליח. מאוד מאוד רציתי אבל ההנקה לא התקדמה, נועה היתה במצב רפואי לא טוב (סוכר נמוך). התגלגלו עניינים כך ששאבתי חודשיים ואחר כך עברנו לתמל. הדבר שהכי קשה לי עם חוסר ההנקה הוא הניתוק שיש בין החיבוק לאוכל. למה אני מתכוונת, התינוקת בוכה והרצון הבסיסי שלי זה לרוץ לחבק אותה, אבל במידה והיא רעבה, קשה לחבק תינוק (ביחוד קטן) ולהכין תמל. אז יש עיכוב, אני רצה קודם להכין את התמל (פיתחתי כל מיני שכלולים כמו מים מוכנים בבקבוק, אבקה במחלק מנות) ורק אז ללכת אליה ולחבק אותה. זה קורע אותי בכל פעם מחדש. יש בי תקווה שבהמשך, כשיוולדו לה אחים או אחיות אני אצליח להניק. אני מנסה להכין את עצמי לזה, אבל זה לא מצליח. אני מרגישה שכל נושא ההנקה, כל כך טעון. יעידו על זה השרשורים האחרונים על הנקה. כל כך הרבה אמוציות, ויכוחים, האשמות. אני חוששת לגשת להנקה ולשמוע את הדברים האלו כצעקות באוזן. מה שקשה לי זה הטוטאליות שמתבטאת בדברים שנאמרים על הנקה. באוזניים שלי זה נשמע כמו פנאטיות. ואז אני אומרת לעצמי, מה את יודעת, אולי אם היית מניקה היית מבינה על מה הן מדברות. אולי גם אז זה היה בנפשך והיית נלחמת ונאבקת כך גם את. נשים שמניקות חודשים עם כאבים איומים, תינוקות שיורדים במשקל, לשאוב חלב אם מאמא חסרת הכרה, (מה הדבר הבא? להשתיל חזה של אם אצל האבא?) אני רוצה להגיע טבעית ורגועה להנקה, אבל נראה לי שבימנו ההורות הטבעית נעשתה כל כך לא טבעית, כל כך מאולצת, לוחמנית, צדקנית. אולי באמת להיות הורה טבעי, זה לזרום אם מה שיש, להניק אם אפשר ואם לא אז לא. באותו ענין עניין אחר, התייעצתי לגבי לידה טבעית אחרי ניתוח קיסרי עם יועצת באחד הפורומים וציינתי את הסיבה לניתוח הקודם, עובר גדול וחשש לפריקת כתף, עם סיכון של נכות קבועה. היועצת אמרה שהרופאים טועים ושנשים יכולות ללדת תינוקות גדולים, וזה כל כך הכעיס אותי. בשם הטבעיות, אני אלד תינוקת נכה? נראה לי שמשהו לא בריא ולא שפוי מתרחש סביב נושא הולדת ילדים וגידולם, סוג של דת חדשה, לוחמנית, חסרת פשרות, צדקנית. קשה לי איתה וקשה לי למצוא את דרכי בעולם החדש הזה.