שים לב להגיון שלך...
"ירושלים וזכות השיבה הם בהחלט שיא הוויתורים בעידן בו כבר ברור לכל כי יהיו שתי מדינות לשתי עמים"... אם אחרי שתי אינתיפאדות ואף ויתור שלהם "ברור לכל" שתהיה מדינה פלשתינית, הרי שאחרי עוד אינתיפאדה "יהיה ברור לכל" שהם מקבלים גם את זכות השיבה. עצם העובדה שאתה קובע מה "ברור לכל" עוד לפני פתיחת המו"מ, אתה פורש לפני הפלשתינים את הויתורים שלנו עוד לפני ההתחלה. אם איני טועה, בציבוריות הישראלית ברור לכול שלא תהיה זכות שיבה. אז מדוע בעידן שבו ברור לכול שלא תהיה זכות שיבה לקו הירוק הפלשתינים עדיין יכולים להשתמש בזה כקלף מיקוח במו"מ? אני לא רואה מדוע אנו צריכים להסכים למדינה פלשתינית לפני שהם הסכימו לותר על זכות השיבה... הרי לכאורה מדובר בשתי דרישות סימטריות שעליהן חל הכלל של "בעידן שבו ברור לכול". הענין הוא פשוט... אתה מצפה למו"מ בנוסח "ישראבלוף" בו הישראלים יוותרו על ה-כול מראש ואילו הפלשתינים לא יוותרו על כלום. סוף המו"מ יהיה הסכם כניעה בו ישראל תקבל את כל תביעות הפלשתינים עד הפסיק האחרון, ואילו הם לא יוותרו בשום דבר כולל בנושא ביטול האמנה הפלשתינית או ויתור רשמי על זכות השיבה. כמובן שאתה תראה בהסדר הקבע שיושג פשרה הסטורית שהרי אבו מאזן יחתום על פיסת נייר רשמית שעליה תהיה כתובה המילה "שלום" בשלוש שפות. (תיקון קטן... מן הסתם המינוח בערבית לא יהיה "סלאם" אלא מילה שמשמעותה אי-לוחמה או שביתת נשק, וזאת כדי לא להרגיז את החמאס. התקשורת הישראלית תסביר שמדובר בהבדל מזערי חסר חשיבות.)
