הקפצה - הפעילות נמשכת

תחרות סיפורי הורים וילדים יוצאת לדרך../images/Emo70.gif

בנות גילמור, עונה 7 בהולמרק. החל מיום שני, 24 לספטמבר בכל ערב בשעה 20.15. זוכרים את הפעם בה אבא הציל אתכם מצרה? או שחלקתם עם אמא סיפור אינטימי? ואולי הפעם הראשונה בה הילד שלכם גרם לכם לגאווה? לכבוד העונה השביעית והאחרונה של בנות גילמור, תפוז
אנשים וערוץ הולמרק
מזמינים אתכם לספר על החוויה הכי מיוחדת עם ההורים או הילדים שלכם בפורום בנות גילמור בתפוז ולזכות בפרסים שווים מתנת חמי יואב! פרס ראשון - כניסה זוגית לחמי יואב עם טיפול זוגי לבחירה. פרס שני ושלישי - כניסה זוגית לחמי יואב. בנות גילמור היא סדרת דרמה קומית אמריקאית אשר שודרה בין השנים 2007-2000. הסדרה עוקבת אחר אם חד-הורית בשם לורליי גילמור (לורן גרהאם) ובתה היחידה רורי גילמור (אלקסיס בלדל), החיות בעיירה הבדיונית סטארס-הולו אשר בקונטיקט. הסדרה עוקבת אחר חיי המשפחה שלהן, חייהן הפרטיים, חברויות וסיפורי האהבה שלהן, תוך חשיפת דמויות אחרות החיות גם הן בעיירה הקטנה. הסדרה מלאת מאפיינים הומוריסטיים, בעיקר בדיאלוגים השנונים של האם והבת, ומאפיינים המציגים מעמדות אמריקאיים שונים. "בנות גילמור" זוכה להצלחה בינלאומית, לאהדת קהל רב (ניתן לראות זאת גם עפ"י כל הפורומים והקהילות שיש בנושא ) ולביקורות טלוויזיה טובות. הסדרה פונה לנוער ולמבוגרים כאחד. בארצות הברית שודרה הסדרה ברשתות The WB (עונות 1-6) ו-The CW (העונה השביעית והאחרונה). חמי יואב - מרחצאות , ספא ואירוח כפרי. המים התרמו מינראלים הייחודיים למקום, טבעיים עשירים בתרכובות גופרית ובעלי סגולות מרפא. טמפרטורת המים הטבעית (37-39), תורמת לתחושת שחרור ורוגע. המים מסייעים בין היתר בזירוז חילוף החומרים בגוף, חידוש תאי העור, הקלה ושחרור מכאבים. לתקנון התחרות לעמוד האירוע קדימה, ספרו לנו את סיפורכם
 
תחרות סיפורי הורים וילדים ממשיכה../images/Emo70.gif

בנות גילמור 7 - כל יום שני ב-20:15 בערוץ הולמרק. זוכרים את הפעם בה אבא הציל אתכם מצרה? או שחלקתם עם אמא סיפור אינטימי? ואולי הפעם הראשונה בה הילד שלכם גרם לכם לגאווה? לכבוד הפרק האחרון בסדרה "בנות גילמור", תפוז אנשים וערוץ הולמרק מזמינים אתכם לספר על החוויה הכי מיוחדת עם ההורים או הילדים שלכם בפורום ולזכות בפרסים שווים מתנת חמי יואב! פרס ראשון - כניסה זוגית לחמי יואב עם טיפול זוגי לבחירה. פרס שני ושלישי - כניסה זוגית לחמי יואב. בנות גילמור היא סדרת דרמה קומית אמריקאית אשר שודרה בין השנים 2007-2000. הסדרה עוקבת אחר אם חד-הורית בשם לורליי גילמור (לורן גרהאם) ובתה היחידה רורי גילמור (אלקסיס בלדל), החיות בעיירה הבדיונית סטארס-הולו אשר בקונטיקט. הסדרה עוקבת אחר חיי המשפחה שלהן, חייהן הפרטיים, חברויות וסיפורי האהבה שלהן, תוך חשיפת דמויות אחרות החיות גם הן בעיירה הקטנה. הסדרה מלאת מאפיינים הומוריסטיים, בעיקר בדיאלוגים השנונים של האם והבת, ומאפיינים המציגים מעמדות אמריקאיים שונים. "בנות גילמור" זוכה להצלחה בינלאומית, לאהדת קהל רב (ניתן לראות זאת גם עפ"י כל הפורומים והקהילות שיש בנושא ) ולביקורות טלוויזיה טובות. הסדרה פונה לנוער ולמבוגרים כאחד. בארצות הברית שודרה הסדרה ברשתות The WB (עונות 1-6) ו-The CW (העונה השביעית והאחרונה). חמי יואב - מרחצאות , ספא ואירוח כפרי. המים התרמו מינראלים הייחודיים למקום, טבעיים עשירים בתרכובות גופרית ובעלי סגולות מרפא. טמפרטורת המים הטבעית (37-39), תורמת לתחושת שחרור ורוגע. המים מסייעים בין היתר בזירוז חילוף החומרים בגוף, חידוש תאי העור, הקלה ושחרור מכאבים. לתקנון התחרות לעמוד האירוע קדימה, ספרו לנו את סיפורכם
 
המסלול שלו ../images/Emo141.gif

הלחות הכבדה שעמדה באוויר הכתה בזגוגיות משקפיי וכסתה אותן מייד בדוק לבן ורך. נכנסנו, הבן שלי דני ואני, לתחום הבריכה המקורה, משאירים בחוץ ערב חורפי גשום וקר. צווחות הילדים הנרגשים, דברי ההרגעה של ההורים, גערות עצבניות של הורים אחרים, הכל התערבב באזניי כמו המולת שחפים במערה לחוף ים. כמה ילדים כבר התרגלו לחום, והיו מתרוצצים לאורך שולי הבריכה, ניגשים למדריך שלהם, חוזרים להורים, פוגשים חבר לקבוצה, כל כך חמודים בבגדי הים הקטנים שלהם. בשביל דני זו תחרות ראשונה, וגם אני מתרגש. אני מנסה לחקות את מעשי ההורים האחרים, אלה שילדיהם שוחים כבר שנה שניה, או אלה, שכבר עברו את זה עם ילד גדול יותר. אני תר אחר הורים, שפגשתי באימונים השבועיים, שעימם הייתי ממתין פעם בשבוע לסיום האימון. עדיין לא הגיעו. אבל הנה שם איציק, המדריך של דני, תיכוניסט קטן קומה ושרירי. "הנה שם איציק", אמרתי לבני, "לך תגיד לו שהגענו, ותשאל אותו מה צריך לעשות עכשיו". ואל תרוץ, אמרתי בלב. גשם מתחיל לרדת על חופת הפלסטיק השקופה, וטרטור הטיפות מהדהד באזניי. הטיפות נופלות ומתנפצות לצדדים, מוארות בשלטי החוצות מבחוץ ובפנסי התאורה של הבריכה מבפנים. מראה לא רגיל. לא דומה בכלל למראה החלון הקידמי של המכונית, לפני שמפעילים את המגבים. מי הברכה מתנועעים ומנצנצים אף הם. צבע התכלת של הקרקעית חרוץ בפסים השחורים של סימוני המסלולים, והפסים נעים אנה ואנה עם טלטלת המים העדינה. ובין המים העליונים למים התחתונים עומד אד סמיך, ואנחנו עומדים בתוכו. ואני נזכר בבריכה אחרת, קדומה יותר. שבת בבוקר, כשרק פותחים את השערים, וכבר אנחנו שם, דני, רותי ואני, ציפורי בוקר עם כמה כריכים והמון צעצועי מים מתנפחים, דליים ובקבוקים בשלל צבעים וגדלים, עושים את דרכנו לעבר בריכת הפעוטות. בשמונה בבוקר אפשר אפילו לוותר על קרם הגנה, ואנחנו פושטים בגדים, צועדים פנימה, ומתרווחים על רצפת הבריכה, כשראשינו מעל המים, כמו משפחת היפופוטמים. אין איש מלבדנו ומלבד המציל, ממש בריכה פרטית. שמש קיצית נמוכה עולה בשמיים כחולים צלולים, מסמנת על הרצפה את צל האדוות הקטנות של המים. אנחנו מדגדגים את גופו הקטן של דני, וגם זה את זה, ודני מניח קערה ברווח הצר שביני לבין רותי, ומתחיל למלא אותה מים בכוס. "איזה ילד יפה", מגרגרת רותי. "טפו טפו טפו", אני מזדרז לנקוט תרופה בדוקה נגד עין הרע. אבל מה שנכון נכון: לדני יש תווים עדינים, וחיוכו שובה לב. כשהיה תינוק, היו הדודות בגינה חושבות שהוא תינוקת. אוי, העדינות הזו שלו. לו הבנו את משמעותה. צער רב יכולנו לחסוך לו ולנו. בינתיים דני חזר, הנה הוא שוב על ידי, מכריז בקול על ההוראות ששמע מאיציק. עוד מעט תתחיל ההרשמה, אחר כך יזמינו אותם להיכנס לבריכה לחימום, ואז יתחילו התחרויות, לפי סדר הגילאים. קודם חזה, אחר כך חתירה. המשפחות ממשיכות לזרום אל תוך החלל הלח, מקפלים מטריות, מסירים מעילים, מנגבים אגל זיעה. מדי פעם מסיר דני את ידיו ממתניי, וממהר לקדם בברכה ילד מהקבוצה שלו, מסביר לו מה צריך לעשות, ועולץ איתו מעט, עוד מעט יתחרו זה בזה. ואז הילד חוזר אל הוריו, נעלם בהמון, ודני חוזר אלי. הגיע הזמן לאכול את כריך השוקולד, שאיציק המליץ להביא. הכל בהתאם לתכנית, כמו בספורט מקצועני. מאי שם מופיע זאטוט מהקבוצה של דני, וקורא לו לבוא להירשם. דני תוחב לידי את שארית הכריך, וממהר להתלוות אל הזאטוט. אני נותן להם להתרחק קמעה, וממהר לצאת בעקבותיהם, כאילו בהיסח הדעת, כאילו מתוך שיעמום. צפוף ליד שולחן המזכירות, צפוף מדי. שלא יידחפו אליו, שלא ייפול, שלא יקרה משהו. מחזיק אני טובה לעצמי, על שאני טורח להסוות את חרדתי. אחרי הכל, כל אמצעי הזהירות הדרושים ננקטו: דני לקח את הגלולה להרחבת צינורות הנשימה, אני נושא עמי את המשאף, איציק יודע, אנשי העזרה הראשונה יודעים. עיני הכל פקוחות, כולם נכונים לבוא לעזרתי, אם יהיה צורך לטפל בבני, ונראה שלא יהיה צורך. אבל אני זוכר את ההתקף הראשון, בארגז החול בשכונה, באותו בוקר ששי ארור. הייתי לגמרי לבד, ולא היה לי מושג. דני גנח ונאנק, פניו הפעוטות האדימו בעת שנאבק על מעט אוויר, וניסיונותיי המגושמים להנשימו, כפי שלימדו אותנו פעם בצבא, לא עזרו במאום. עמסתי אותו על כתפיי, רצתי איתו למכונית, ויצאתי לכיוון בית החולים. בטרם יצאנו מן השכונה, קלטו עיניי את התחנה לבריאות המשפחה, בה ביקרנו כמה פעמים מאז נולד דני. עצרתי בצד, עמסתי את הפעוט על כתפי, רצתי פנימה והתחננתי: "הילד שלי נחנק, הילד שלי נחנק". אימהות שחיכו שם החלו משמיעות עצות קולניות, אחרות זעקו בבהלה, בלי משים מגוננות בגופן על הילדים שלהן, והאחות יצאה החוצה לבדוק מה קורה. תוך שניות צץ בידה כלי פלסטיק, שהיא הצמידה לאפו הקטן של בני. הילד התחיל לנשום. נשימות ארוכות, רעבתניות, עד שעשתונותיו חזרו אליו. אחר כך נתנה לי האחות תור לאיבחון מסודר, וגם ערכת עזרה ראשונה לבינתיים. להרחיק אותו מאבק ומעשן, לשים לב כשהוא עושה מאמץ גופני, להגיד גם לגננת שתשים לב. מאז אנחנו שמים לב. אנשים אומרים לי, שאני היסטרי ביחס אליו. שיקפצו לי. כולם. "נרשמתי להכל", הכריז דני בהתלהבות כשחזר מהמזכירות. עכשיו צריך פשוט לחכות. אני משחק איתו משחקי ניחושים ומספר לו כיצד אני למדתי לשחות. אחר כך אנחנו שוב עומדים זה לצד זה ושותקים. "אתה יודע", אומר דני בסבר פנים רציני, "אני מאד אשמח אם אזכה במדליה, אבל גם אם לא, זה לא נורא". "תעשה מה שאתה יכול", אני מניח יד על ראשו, "זה מה שחשוב". אני נמס מהאמירות הבוגרות הללו, שבאות מילד בן שבע בסך הכל. דני היה ילד אהוד בגן, הרבה לארח חברים ולהתארח אצלם, כל כמה שבועות הייתה לו חברה חדשה. תחילה בתיה השמנמונת, אחר כך דגנית השובבה, אחר כך איילת היפה. הגננות אהבו אותו, והתפעלו מאימרות השפר שלו ומכשרונו המוסיקלי. את כל השירים הוא הכיר בעל פה, והיה שר בהתלהבות ובלי לזייף. בבוקר הייתי מוליך אותו אל הגן, ומתענג עימו על מראה השכונה המתעוררת לאיטה. בדרך כלל היינו צועדים ללא מלים, יד ביד. לפעמים היינו משחקים בזיהוי שמות המכוניות על פי סמליהן, לפעמים דיברנו על המרקם החברתי בגן. "דפנה כל הזמן מציקה לי", אמר לי פעם, "אבל אני לא אומר אותה לגננת". "מדוע?", שאלתי. "כי אז היא לא תרצה להיות חברה שלי", הסביר דני, "אני צריך שיהיו לי חברים". "אבל יש לך הרבה חברים", הזכרתי לו, "מה עם ברוך, נפתלי, אורן?". "אבל אני צריך גם חברות בנות!", התמרמר הפעוט, "מה, אני אתחתן עם בן?!" כשנולדה אחותו, ביקש דני להציג אותה לפני הגננת, שתראה איזה תינוקת יפה יש לו. ניצלתי יום ששי חורפי נאה כדי להביא את הקטנטונת לגן, ולאפשר לדני להתגאות בה. הגננת שיתפה פעולה, התפעלה בקול רם, ודני זרח מאושר. את כל המשימות בגן הוא מילא בקלות, וכשלימדו אותם צורת אות מהי, דני תפס בעצמו את יסודות הקריאה. היינו נוסעים איתו בעיר, ושומעים אותו מצרף אות לאות, וקורא מלים משלטי הרחוב. בסיום השנה, הסתבר שעל פי הגיל שלו הוא יכול להישאר עוד שנה בגן, וגם לעלות לכיתה אלף, הוא ממש על הגבול. לפי כישוריו, אמרו לנו, כיתה אלף מתאימה לו. אמרו לנו, ואנחנו הסכמנו.
 
יש לי סיפור../images/Emo9.gif

אני מעריצה של מירי מסיקה (הייתי עד כה ב13 הופעות שלה בסבב הנוכחי והיד עוד נטויה). להופעה שהיתה ב11/10 בר"ג (לפני 5 ימים.)אני לקחתי את אימא שלי איתי. היא כבר מכירה את השירים כי אני שומעת את מירי לרוב.אימא שלי כבר עם גבס מזה 4 חודשים(מחודש יוני) והצפי שיהיה לה עוד חודשיים לפחות עם הגהס (אם לא יותר). מצפייה מהצד אני מבינה כמה קשה לאימא שלי מבחינת כאבים, אי נוחות וכמה זה משפיע על המצב רוח הנפשי. החלטתי לעשות הפתעה קטנה. פניתי לאורי זך במסר בבקשה שמירי תקדיש שיר לאימא שלי במהלך ההופעה. מירי אכן עשתה זאת. הקדישה את באה אליכם לאימא של עדי (אנוכי). לראות את החיוך שעל הפנים של אימא שלי, ההפתעה, ההלם, אמר הכל
אימא שלי בהתחלה היתה קצת במבוכה אבל עבר לה די מהר. הנה מה שכתבתי אחרי ההופעה http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=1324&msgid=106877353
 

yossi29129

New member
יש לי סיפור../images/Emo13.gif

לפני כארבעלקחתי את אבא שלי איתי פעם ראשונה למשחק כדורגל,חשוב לציין שאני בא ממשפחה שאוהבת ונושמת כדורגל,אבא שלי לא היה אוהב כדורגל לכן התחברתי לתחום קצת מאוחר בגיל 12 בערך...לקחתי את אבא פעם ראשונה למשחק כדורגל ועוד לאיזה משחק זה היה דרבי בין הפועל ת"א למכבי ת"א והמשחק נגמר 2:1 לנו(הפועל ת"א).אח שלי נכח איתנו במשחק היה בן חמש ומאותו רגע היה כמו זרם חשמלי במשפחה שגרם לאבא שלי להמשיך לבוא למשחקים לקחת אותי וקיום אני יושב בשער חמש באופן קבוע אחרי שיש לי שלוש שנים מנוי לקבוצה.אבא ממשיך לבוא מדי פעם למשחקים,ומה עם אח שלי אתם שואלים?אז כאן באה הבשורה מאותו יום שלקחנו אותו לדרבי החלטתי שאני רוצה שיהיה שחקן לקחתי אותו 4 פעמים בשבוע לשחק איתי כדורגל תוך חודש וחצי לימדתי אותו פה ושם קצת יסודות וקיום הוא בן 11 והוא קפטן טרום א של הפועל בת-ים.זה הסיפור שלי אני מקווה שהוא יביא לי את הזכייה כי הוא אמיתי ואני מאחל לכולם להיכנס לקסם הזה שנקרא הכדור.
 

just GL

New member
יש לי סיפור

כשהייתי בת 10 חליתי מאוד. בהתחלה כולם חשבו שזה וירוס, אבל זה לא עבר. לא אכלתי, לא שתיתי רק ישבתי וקמלתי לי. באיזשהו שלב אמא שלי נכנסה להיסטריה והלכה לכמה רופאים שהסתכלו עלי, וכולם הגיבו "גברת, הילדה לא מרגישה טוב. תרגעי." אחרי עוד יומיים כאלה אמא שלי החליטה שזהו זה. לקחה אותי בשלוש לפנות בוקר לבי"ח, ו"הסבירה" לרופא במיון שמשהו ממש לא בסדר איתי. הרופא אמר שהתסמינים שלי מראים שאולי נדלק לי האפנדציט, ושאם זה המצב מדובר בניתוח פשוט יחסית. הוא ביקש ממני לעשות דברים כמו לכופף את הרגל, לרוץ ולקפוץ כדי לבחון את מצבי. אני, שפחדתי מהמילה "ניתוח" מיד כופפתי את הרגל, רצתי וקפצתי, למרות שרציתי למות מרוב כאב. הרופא המיואש אמר לאמא שלי שאין מצב שהייתי יכולה לעשות את הדברים האלה אם האפנדציט היה מודלק, ושכנראה זה רק וירוס. אמא שלי התעקשה, וכדי לרצות אותה הוא שלח אותי לאולטרסאונד. ובצילום גילו שהייתה גם הייתה דלקת, ושהאפנדציט התפוצץ. ומאותו הרגע היה מירוץ נגד הזמן לנקות את הזיהום. הוזמן חדר ניתוח בהול, המנתחים הוקפצו, ובאופן כללי אני ראיתי אנשים רק רצים. לא הולכים. בכיתי שאני לא רוצה ניתוח, והסבירו לי שאני מוכרחה לעבור את הניתוח כי אם לא- אני אמות. לא הרבה זמן אחר כך הייתי כבר בהמתנה לניתוח, התכוננו להרדים אותי, אבל אני לא הסכמתי לכלום אם לא ייתנו לאמא שלי להיכנס. פתאום הבנתי שקיימת אפשרות שאני לא אצא מהניתוח הזה, וכל מה שיכולתי לחשוב זה איך היא התווכחה עם כולם, עמדה מול כולם: הרופאים, אבא שלי, אפילו אני, שחשבו שהיא מטורפת, ונלחמה כדי להציל את חיי. בהתחלה התווכחו, בסוף נכנעו והכניסו אותה "אבל רק לקצת". הרופאים התחילו בהרדמה. אמא שלי אחזה לי את היד. כולם הסתכלו עלי, ואני הבטתי בה, באמא שלי, וכל מה שיכולתי לומר היה "אני לא יודעת במה זכיתי שיש לי אמא כזו". זה גם הדבר האחרון שאני זוכרת לפני ההתאוששות שאחרי הניתוח. היום, 11 שנים לאחר מכן, אמא שלי עדיין נזכרת ברגע הזה ומתחילה לבכות. ואני? אני רק נדהמת כל פעם מחדש כמה קשר אמהי חזק. חזק יותר מכל דבר אחר. היא ידעה שאני בסכנה. היא הרגישה. והיא גם הצילה אותי.
 
מהרגע שאופיר שלי נולד הבנתי בעצם...

מאותה שניה שהבן שלי האהוב שלי היקר שלי יצא לאויר העולם הבנתי בעצם מה אני עושה כאן, בעולם הזה!!! אנשים שואלים עצמם למה בעצם אנחנו נולדים ואני אומרת יש רק תשובה אחת יחידה חזקה עצומה ברורה וחד משמעית- להיות הורים! להביא ילד לעולם ולאהבה אליו אין גבולות וההאושר הזה הוא שממלא אותנו בחמצן בסם החיים ובעצם מצדיק את קיומנו כאן!!! אז אין לי חוויה יותר חזקה או עצומה מדהימה מזאת- אני חווה אותה יומיום למרות השגרה אינני מקבלת את החיים והזכות הזו כמובנת מאליה וכל יום מודה לה' על שאני ברת מזל כזו...
 

poison ivy21

New member
סיפור מופלא.

. כשהייתי בכיתה ג' בערך <היום אני בת 23> היתה לי כלבה מסוג רועה גרמני, בשם סופה. כלבה מדהימה. יום אחד אבא שלי הלך עם סופה לטייל ושיחרר אותה מהרצועה, כרגיל. מסיבה כלשהי סופה פשוט המשיכה ללכת למרות כל הצעקות והבקשות של אבא שלי שתחזור. היא רצה רחוק ממנו ונעלמה. הוא חיפש אחריה ולא מצא. כאשר הוא חזר הביתה, הוא בא לספר לי ולאחיותי <אנחנו 4 אחיות> ואני שהייתי הכי קשורה אליה לקחתי את זה מאוד קשה. בכיתי המון. כל כך התגעגעתי. אחרי כמה שבועות הגיע ראש השנה ואמא שלי שאלה אותי מה אני מבקשת לעצמי לשנה החדשה. ביקשתי את סופה. אמא שלי אמרה לי שאני אתפלל מול נרות השבת יחד איתה ואבקש בלב שסופה תחזור. אז התפללתי איתה בזמן שהיא הדליקה את הנרות וביקשתי בלב שסופה תחזור אלינו הביתה לחג הסוכות. אחרי ראש השנה הגיע חג הסוכות, ואיתו חופשת הסוכות. היום הראשון של החופשה יצא יום שבת, בבוקר ישבתי לראות סרטים מצויירים עם אבא שלי <אני לעולם לא אשכח איך הוא נהג לראות איתי טום וג'רי> ופתאום שמעתי גירודים בדלת. פתחתי את הדלת ולא האמנתי, סופה ישבה מבעד לדלת והביטה בי , הייתי כל כך בהלם שקראתי לאבא שלי לבוא והוא פשוט לא האמין לי. טען שאני עובדת עליו, אבל כאשר הוא קם הוא ראה גם כן שסופה פשוט יושבת מול הדלת. המשאלה שאמא שלי אמרה לי לבקש התממשה! כל חג הסוכות סופה ישבה אצלנו בבית, מול הקיר האהוב עליה, מה שמוזר היה שהיא כמעט לא נגעה באוכל וכמעט לא שתתה. בסיום חופש הסוכות אני הלכתי לבית הספר ואבא שלי הוציא את סופה לטיול. אך הפעם עם הרצועה. איכשהו היא הצליחה להשתחרר מידיו ופשוט הלכה ונעלמה במורד הרחוב. כשאבא שלי סיפר לי שסופה שוב נעלמה לו כעסתי על עצמי. כי במשאלה, ביקשתי שהיא תבוא לחג הסוכות. יום אחרי היא שוב נעלמה. נכון שזה סיפור הזוי אבל זה הסיפור הכי מופלא שקרה למשפחתנו.
 

mevav1

New member
הסיפור שלי גורם לי לדמעות כל פעם מחדש..

וכל חיי לא אשכח את זה. כשבתי הקטנה, כיום בת כמעט 4, נולדה, אחרי 8 שנות ציפיה ואחרי שני ילדים שגדולים ממנה ב 15 שנה ו 12 שנה,ואחרי שלא הייתה אמא מאושרת ומאוהבת ממני שלא הפסקתי לבהות בפלא שלי, הייתה בת 9 ימים, היא אושפזה בטיפול נמרץ עם צהבת ילודית, גבוהה מאוד ושם החליפו לה דם דרך הטבור וזה ארך כ 4 שעות לאט לאט...אני שעדייין לא עיכלתי את היותי אמא לפלא השלישית שלי שלה חיכיתי כה הרבה שנים, ברגע שאמרו לי במיון ילדים שהקטנה מיד!!!! מאושפזת בטיפול נמרץ עקב הצהבת הגבוהה שיש לה, התחלתי לבכות...בכיתי למעשה כחמישה ימים ולא הפסקתי עד שהיא עברה ליחידה שלפני השיחרור ולא הייתי מוכנה שאהבתי הקטנה, הפלא האישי שלי תסבול כ."כ וכ"כ חששתי לה שפשוט לא משתי ממיטתה...לא עזבתי אותה לשניה אחת...אני האכלתי אותה ונגעתי בה ושרתי לה והכל עשיתי יותר ממה שהרשו לי(והיא בכלל שאינקובטור)...אפילו ישנתי בחדר הרופאים, היכן שהמטבח כלומר, על ספסלים כאלה שנועדו לישיבה בלבד...העיקר, שאהיה קרובה אליה...לא הייתימוכנה לזוז ממנה והרופאים בהתחלה לא ידעו אם בכלל יש לי משפחה שתדאג לי ולאיך שאני נראית(נפוחה בעיניים ובפנים עד כדי שלא הכירו אותי ולא זיהו שזאת אני מרוב הבכי...)..ולא עניין אותי אף אחד ולא טילפנתי לאף אחד, אפילו לא לילדיי הגדולים..
ולמעשה, לא שתיתי ולא אכלתי עד שהיא יצאה מכלל סכנה... אפילו את אמי שחזרה מחו"ל אחרי חודש שהייתה עקב לידת אשת אחי שבנם נולד שבועיים לפני בתי הקטנה לא עניין אותי לראות...התרכזתי כולי בלהתפלל לאלוהים ולסבתי שישמרו לי על הילדה הקטנה שלי שרק נולדה וכבר סובלת...פשוט התפללתי יומם וליל...הייתם צריכים לראות איך עוד במחלקת היילודים לא נתתי לאף אחת לטפל בבתי ורק אני טיפלתי בה והאכלתי אותה(פרט לרחצה והחתלה שזה אסור לי כל עוד בתי שם) וכפליים כאשר הייתה בטיפול הנמרץ....בחיים שלי לא בכיתי ככה...בחיים! אחרי כחמישה ימים היא הועברה לחדר שלפני השיחרור שזה לילודים שכבר במצב טוב יחסית ומאותו היום שהיא הייתה בחדר ה"טוב" ועד שיחרורה, נרגעתי מעט יותר...אבל עדיין הייתי חרדה לה...רק שכבר לא בכיתי כמו לפני כן... ואחרי נדמה לי שבעה ימים שוחררנו הביתה, אחרי כל מה שעברנו שם ומאז, ישנתי צמוד אליה ולא זזתי ממנה כשהיא ישנה מרוב הפחד שמא לא תנשום חלילה וחס או לא יודעת מה. ומאז ההריון, מאותו חודש בו נודע לי על הפלא ששמו עובר שנוצר בתוכי, הייתי מאוהבת בה. תארו לכם כיום בגיל כמעט 4 איך שאני משוגעת ומטורפת ומאוהבת בה...ולעולם לעולם לעולם, לא אשכח את זנה ולא אפסיק לבכות כשאזכר בזה. ומה זה אהבת אם אם לא זה???????
 
המשך

האם אוכל אי פעם לסלוח לעצמי על ההסכמה ההיא. הצרות התחילו כמעט מיד עם תחילת שנת הלימודים. היו ימים שדני חזר בוכה, וגולל באזנינו עלבונות שהטיחו בו, וימים אחרים שבהם חזר חפוי ראש, ולא רצה לומר מילה. במיוחד כאב לדני, שהם אינם משתפים אותו במשחקי הכדורגל שלהם. לפעמים חזר חבול, או קרוע בגד. הם היו אומרים לו, שילך לשחק עם הילדים בגן. הם היו אומרים לו, שילך לשחק עם הבנות. לפעמים צירפו עלבון לעלבון, והיו אומרים לו לשחק כדורגל עם הבנות מהגן שלו. משפרץ בבכי, היו שמחים עליו ואומרים, "בוכה כמו תינוק", "בוכה כמו ילדה", ומוסיפים איזו בעיטה קטנה, שיהיה. את כל מסכת הייסורים הוא היה מגולל באזנינו, ואנחנו ניסינו להבין, למה דווקא אליו נטפלים מכל הילדים. לא הייתה לו תשובה, כמובן. לאחר כמה חודשים התחילו להופיע הפרעות בכיתה, ונקראנו לשיחה עם המחנכת. מסתבר, שדני ניסה לכבוש את הלבבות בתצוגות של השתטות, שהביאו את חבריו לכיתה לידי צחוק, צחוק שנעם לדני והפריע לשיעור. "תדברו איתו", אמרה המחנכת בתרעומת, "אי אפשר ככה". פעם פעמיים בשבוע כתבה לנו מכתבים, בהם פורטו משפטים חצופים שאמר בבית הספר, וקטטות בהן היה מעורב. נזפנו בו, הענשנו אותו, והילד הלך והסתגר בשתיקותיו. "צריך לראות מה מפריע לו", אמרה היועצת החינוכית בטון רך ופטרוני, "הרי הוא ילד כל כך אינטליגנטי". שלחו אותו לפסיכולוג, עבדקן ניו יורקי שבקושי דיבר עברית. אחרי כמה פגישות קרא לנו ואמר, שלילד יש דימוי גוף ירוד. לבעיית הגיל הוא כלל לא התייחס. יום אחד אני עומד ליד חדר המורים, מחכה לשיחה עם המחנכת של דני, ופוגש פנים מוכרות. אמא של ילד אחר מבית הספר, פגשנו אותה כמה פעמים במסדרונות מערכת הבריאות, ששם אובחנה המחלה אצל הילדים שלנו. אחרי כמה מילות נימוס היא מעזה ושואלת איך דני מתמודד עם מחלתו. "קשה לו", אני אומר, "הוא היה רוצה לשחק כדורגל עם הילדים בכיתה, וזה לא כל כך מסתדר לו". "מה לעשות", אני מוסיף, "זה המסלול שלו, הוא יצטרך להשלים עם זה". "אנחנו ניסינו שיעורי שחיה", אמרה לי, "ישנה אחת, מורה להתעמלות, שמתמחה בשיעורי שחייה בקבוצות קטנות, לילדים עם בעיות מיוחדות. לנו לא התאימו השיטות שלה, אבל תנסו גם אתם, אולי לילד שלכם היא תתאים". והיא נתנה לי את מספר הטלפון של מיכל. יברך האל את מיכל. עכשיו תור דני לשחות. קבוצת הגיל של דני מונה כמה עשרות ילדים, והמארגנים חילקו אותם לארבעה מקצים של תחרות בשחיית חזה. דני שובץ למקצה הראשון, והוא יתחרה עכשיו. הנה הם נכנסים למים, שמונה זאטוטים ליד הדופן, וגם מהמרחק בו אני נמצא, אני יכול לראות את מבטיהם דרוכים, רציניים. אני ממקד את מבטי בדני, למקרה שיביט לעברי וירצה למצוא בי תשומת לב אוהדת. איציק העמיד את חניכיו סמוך לדופן הבריכה, גדולים וקטנים, והם קוראים קריאות עידוד לבני. ד-ני, ד-ני, ד-ני. אני בא ועומד על ידם, ומצטרף לקריאות. האות ניתן, והם יוצאים בשחיית חזה לעברנו, ובחזרה לדופן ממנו יצאו. דני מגיע רביעי, ויוצא מן המים. בריא ושלם, תודה לאל. נטלתי את חלוק המגבת, וניגשתי לעטוף אותו ולחבק אותו, מקפיד לנגב היטב את שער ראשו. "שחית יופי", אמרתי לו, "כל הכבוד". "כן", אמר דני בקול עמום, "גם איציק אמר שהייתי בסדר". אחר כך הוא מצטרף למעודדים, ומתנחם בחברתם. אני מנצל את ההזדמנות לגשת אל פתח בחופת הפלסטיק, לשאוף מעט אוויר צח, ולקרר את פניי ברוח הקרירה שבחוץ. אחר כך אני חוזר אל תוך הענן, למקום שבו דני יוכל למצוא אותי בקלות. ברמקול מזמינים את הזוכים במדליות לבוא וליטול אותן. לא ביום אחד רכשה מיכל את אמונו של דני. אמנם חזותה הנאה עוררה את סקרנותו, וגם את סקרנותי, אבל היו לה דרישות ממנו, והבדיחות שלו לא עשו עליה שום רושם. בתחילה, ציפיתי לבואן של התפרצויות זעם והתחצפויות מצידו, דוגמת אלה שדיווחו לנו עליהן מבית הספר. לתימהוני, הן לא באו. אני חושב, שדני תפס עוד לפניי, שלא מדובר פה רק בחתיכה בביקיני, עם תכשיטים זולים ושיער מחומצן, אלא באשת מקצוע שיודעת את מלאכתה, ובעבודה קשה, שעתידה להשתלם לו ביום מן הימים. כשדני מאס בעבודה הקשה, הבהרנו לו שאין מדובר בתחביב אלא בעניין בריאותי, ואין הנחות. פיצוי מה הענקנו לו בתום האימונים. גלידה בשלהי הקיץ, פיצה חמה בחורף, ושוב גלידה כשפנה הגשם. הבריכה הפכה לחלק מנוף חיי, פעמיים בשבוע לפנות ערב, פעם אני ופעם רותי. מהעבודה הביתה, מהבית לבריכה, דפדוף בעיתון או שיחה בטלה עד סיום האימון, מלתחה, קיוסק ושוב הביתה. הילד הלך והשתנה. ההפרעות בבית הספר פחתו, וכמוהן גם המריבות בבית. לא שדני הפך להיות מקובל פתאום, אבל איכשהו זה כבר הפריע לו פחות. גם את מכשירי ההנשמה למד להפעיל בעצמו, ולקח על זה אחריות. יום אחד אני יושב כהרגלי לצד הבריכה, הזאטוטים יצאו לבצע משימה שהוטלה עליהם, ומיכל מישירה אלי מבט ארוך. המבט הזה שלה מאד מחמיא לי. והנה מיכל ניגשת אלי, החלוק שמוט ברישול על כתפיה הדקות, ועיניה מאירות. "אתה יודע", היא אומרת, "עם שחיית חזה עוד קשה לו, אבל בחתירה הוא ממש מוכשר, אולי בשנה הבאה תרשמו אותו לאגודה העירונית". כן, בטח, אני חושב במרירות. אחר כך מתחלפת המרירות בהכרת תודה על כך, שמיכל מנסה לשמח אותי. אני מחייך ואומר, "אולי, אולי".
 
סוף

"על מה אתה מחייך", העיר אותי דני מהרהוריי. עיניו היו תלויות בי בסקרנות, תכולות כמו קרקעית הבריכה, כמו העיניים של רותי. "אה, נזכרתי במשהו", מיהרתי להסתיר את הרהורי החטא שלי אודות מיכל. "אתה יודע, איציק שלך, הוא בסדר גמור, זה יפה שכל הקבוצה מתגייסת לעודד את זה שמתחרה". "אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד!", מחזיר לי דני סיסמא, שקלט מן הסתם בשידורי ערוץ הילדים. בינתיים מתחילה תנועת משפחות החוצה, אל המכוניות. אני שואל מה קורה, ומסבירים לי, שאלה משפחות הילדים ששוחים רק חזה. הקהל הרב הצטמצם מאד. "אתה רוצה כבר ללכת?", שאלתי את בני. "מה פתאום?", התפלא דני, "חתירה זה הסגנון החזק שלי!". "למה", הוסיף בחשש, "אתה כבר רוצה ללכת?" "לא, לא", אני מניח יד על כתפו, "חשבתי שאולי לך נמאס". אני מעריך את ההתעקשות שלו, ותוהה אם זה קטע של שכחת המגבלות, או החלטה נחושה להתמודד איתן. "איך ההרגשה הכללית?", שאלתי בזהירות. הוא נתן בי מבט אחד ואמר בקול חומל, "מה אתה לחוץ, אבא, הכל בסדר". הנה הם עומדים שם על המקפצות וממתינים לאות. לפתע מתקשתים כולם, ובטרם נשמעת השריקה דני קופץ פנימה. פסילה. לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל. כל הרוגע והשלווה שהצלחתי לגייס נמוגו. מיהרתי לסגת, כדי שלא ייראו פניי המכורכמות וילחיצו את דני עוד יותר, אבל לא נותרו הורים רבים להסתתר בתוכם. עכשיו הוא לא יהיה מרוכז, עכשיו אצטרך להכיל את תסכולו ואכזבתו, אני כל כך שונא את זה. הוא יגיד, שהוא לא רוצה יותר ללכת לאימונים, הוא יפסיק שוב לדבר איתנו, ושוב בעיות בבית הספר, אין לי כח, אין לי כבר כח. ובכל זאת אצטרך לשמור על שקט ולהגיד לו, שעוד נשוב ונדבר על כך, הוא אמא ואני. כן, זה מה שאני אגיד. לעזאזל. בינתיים נשמעה שריקה נוספת, ולאחריה רחש תנועות של ידיים חותרות במים. מקהלת העידוד של איציק חזרה גם היא לקרוא בשם בני, והבנתי שהדברים חזרו למסלולם. לאט לאט התקרבתי שוב אל גבול המים והבטתי. אני לא מאמין. דני, במסלול שלו, הוביל בראש, בהפרש ניכר משאר הילדים. גל חם של התרגשות אחז בי, נדמה לי שהתחלתי גם להזיע. מים רבים באו ופרצו אל חדרי ליבי, מפצפצים קירות של אבן, ממיסים רגבי עפר, זורמים ומבעבעים בגוון של שוקולד אל כפות ידי ואל צווארי, עוד מעט אחוש את מתיקותם על שפתיי. כששבה אלי נשימתי, התחלתי גם אני מעודד: ד-ני, ד-ני, ד-ני. הנער גמא את המרחק, ואחריו גם שאר הקטנטנים, באים ודבקים בדופן, אבל מאוחר מדי בשבילם. "שחית נהדר!", חיבקתי אותו ועטפתי אותו במגבת כשעלה מן המים, נהדר. דני חייך אלי בחזרה ואמר, "הרגשתי שאני מוביל בהרבה, אבל המשכתי לשחות בכל הכח, כדי לשבור את השיא האישי שלי". הוא היה גאה מאד, והגאווה הוסיפה עוד ליפי מראהו. עברה שעה קלה, ושמו נשמע ברמקול. הוא ניגש למזכירות בצעד בוטח, וחזר משם עם תעודה בידו ומדליה לצווארו. "שיפרתי את השיא שלי", הודיע לי, "איציק לחץ לי את היד ואמר שאני עוד אגיע רחוק!". עכשיו כבר אפשר סוף סוף לחזור הביתה. נסענו בדממה בכבישים הרטובים, שפנסי הרחוב מתנוצצים בהם. אז מיכל צדקה, חשבתי, הוא באמת מוכשר. אולי הוא באמת יגיע רחוק. שוב החל טפטוף קל מזדחל על השמשות, והפעלתי את המגבים. "אמא כבר התקשרה?", שאל דני. "עדיין לא", עניתי, "סיכמנו שהיא תתקשר אלי לטלפון הנייד בדיוק בעשר בערב". אחר כך הוספתי, "אני ארשה לך להישאר ער ולדבר איתה". "אצלם בבוסטון זה אחת בצהריים", חישב דני, "היא תחמיץ את ארוחת הצהריים". "הם לא ילכו לאכול בלעדיה", הבטחתי לו, "היא הרי אורחת שלהם שם, לא ילכו בלעדיה". הגענו הביתה, שיחררתי את השמרטפית לביתה, ודני הלך להתקלח. הטלביזיה הייתה פתוחה ללא קול, ורק צליל המים מהמקלחת נשמע. ניגשתי לכוננית הספרים והוצאתי את אלבום התמונות הראשון של דני, שמתחיל עם התצלומים שלו כתינוק רך, שגודלו כגודל אמת יד. עמדתי שם, דפדפתי קצת והחזרתי למקום. הוצאתי את המדליה שלו מכיסי והתבוננתי בה. אחר כך ניגשתי לחדר הילדים ותליתי אותה במקום גבוה מכפי הישג ידה של אחותו, אבל לא מכפי הישג ידו. הצעתי את מיטתו וניגשתי לחלון כדי לגלול את התריס. מבעד לחלון יכולתי לראות את אורות פנסי הרחוב והרמזורים משתקפים באספלט הרטוב. הגשם חדל. בשולי הכביש אפשר היה לראות מים זורמים, ממהרים להיעלם אל תוך פתחי הניקוז, להיספג אל תוך האדמה.
 
בא לי ג'קוזי!

כאמור שמי הוא תוזה המלעוזה ואני אספר על חוויה שחויתי יחד עם אמי ששמה כידוע לקול הוא מזל והסיפור כדלקמן להלן: כאמור הכל התחיל בשעת דמדומים (שזה כידוע השעה שמשודר לונדון וקירשנבעון) כשאני ניגשת למטבח להכין לעצמי מנה של משפוטעטעס (הלוא זה פירה באנגלית). בעודי מרתיחה מים בסיר ומנשנשת שוקי הודו אני שומעת את אימי (מזל כאמור) צועקת "גנב! גנב! גנב בבית! הצילו!" מאזור הסלון הממוקם בסלון לא חלפה דקה והמים רתחו (שכידוע מים רותחים כאשר נוצרות בועות בשולי הסיר לעילא ולעילא). הכנסתי את תפוחי האדמה ורצתי לסייע לאימי בשעת מצוקתה התבוננתי על טיב הדברים מאזור הכניסה לסלון הממוקם בכניסה לסלון והתמונה שהשתקפה כנגד עיני היתה זו שאביא בפניכם קוראים יקרים להלן כדברים האלה: אדם רעול פנים (מלשון שיש לו גרביון על הפרצוף) אוחז בטלויזיה בשתי ידיו ומכוון לצאת מהבית ואמי עליה השלום רעולת רגליים צועקת הצילו הצילו בעודה שוכבת על הספה פתאום אני שומעת קול תסססססססססס ובמוחי נידלקת נורה שהלוא מדובר במים הרתוחים שגלשו להם על הכיריים רחמנא לצלן!!! מיד אצתי למטבח והנמכתי את האש כיאה וכמצופה וכידוע לקול גם פתחתי את המקרר וחתפתי לי פרגית וקינדר-בואנו כאשר חזרתי לסלון התמונה שהשתקפה כנגד עיני היתה קשה עף יותר וזכרונה גורם לי חלחלע: הגנב אחז במערכת הסטרעו בשתי ידיו החסונות ואילו אמי החסודה התחבאה בתוך ארון הבגדים בעודה צווחת קריעות כגון "אי! נתקעתי בתוך הארון המזדיין! לעזאזל! שמישהו יוציא אותי מכאן!" וכיוצא באלה דברים באותו רגע הבזיקה מחשבה במוחי שהרי מה תיבו של משפוטעטע ללא שניצל (שהלוא כידוע שניצל הוא כטיתה בעברית תקינה) אצתי רצתי למטבח והרתחתי שמן והנחתי בו חזה כיעה וכמצופה בקמח ובביצה ובפרורי לחם בעודי חוזרת לסלון ומעגנום תשוקה בפי שמתי לב לכך שהגנב רעול הפנים אוחז בארון בו מצויה אמי עליה השלום ומתכוון לצאת מדלת הבית. בהלה אחזה בקרבי על כך שהרחתי ריח סרוף חזק חזק ותמונת השניצל השחור הבעיתה את מוחי רצתי למטבח וכיביתי את האש וגם קילפתי היטב את תפוחי האדמה ומעכתי אותם בעזרת המכשיר המכונה בפי קול "מועך תפוחי אדמה" והוספתי מאט פלפל ומאט מלח וחמאה סוף הסיפור - יצא תאים מאוד את הכרטיסים נא לשלוח לתוזה המלעוזה כפר מחפוז 12 כפר מחפוז
 
והספור שלי - אבא

רגע לפני הספור, לא בטוחה האם מעלים לכאן או לבלוג הפרטי ולכן העליתי לשניהם את הרשומה בבלוג תקראו כאן לפני שנתיים וחצי אבא נפטר במפתיע , בשבת אחת רגילה ושקטה לחלוטין, לא היה סימן וחצי סימן שמשהו עומד לקרות. טלפון מאח שלי הקטן שמבקש מאתנו לבוא במהירות לבית החולים אסף הרופא שכן אשפזו את אבא במצב קשה (אנחנו גרים בגבעת זאב סמוך לירושלים). התלבשנו אישי ואני ונסענו הכי מהר שיכולנו לבית החולים ואולם כשהגענו מצאנו את אמא וחלק מאחיי יושבים מחוץ לחדר המיון ובוכים והבנו שאין אבא, אין אבא ולא הספקנו להפרד ממנו. אני היחידה שבקשה לראותו ונכנסתי לחדר המיון - עדיין לא הספיקו להעבירו לחדר המתים- בקשתי שיחשפו את פניו חבקי ובכיתי , בכיתי אני חושבת לפחות שעה, בכיתי כי אבא נפטר, בכיתי כי לא הספקתי להפרד בכיתי בכי גדול כי אף פעם אפילו לא פעם אחת לא השכלתי לומר לאבא "אוהבת אותך". והיום מסיימת את שנתי ה-50 בעוד כחודש אני יודעת שאני אוהבת אותך אבא. אוהבת אותך למרות שבמשך 47 שנים שאתה היית אבי ואני בתך אפילו פעם אחת לא הרגשתי שאתה אוהב, לא אמרת ולא התנהגת כמו אב אוהב, ההפך הוא הנכון תמיד חפשת מה לא בסדר ודאגת לומר לי בקול רם כמה אני לא שווה לא טובה לא יפה בעיניך, שנאתי אותך אז אבא , בצעירותי היו לילות שלמים ששכבתי במיטתי וייחלתי למותך (כן כן מתביישת לומר אבל כן) ואז הפכתי אם ורעייה בעצמי והתרככתי קצת, אבל עדיין לא יכולה לומר שבאיזה נקודת זמן בחייך אהבתיך, או התרגשתי לראותך ההפך הוא הנכון הנוכחות שלך תמיד תמיד גרמה לי אי נוחות מסויימת וזו לשון המעטה. לא השכלת להיות בעל ראוי לאשה נפלאה שחלקה אתך 50 שנים חיים, לא השכלת להיות אב טוב ל-5 ילדים חכמים יפים טובים ומסורים לך להפליא , אף על פי כן ולמרות הכל, כשהפכת לסב היית אוהב יותר , סבלני מעט יותר והראייה היא שנכדיך כולם (13 במספר) אוהבים אותך וביכו את מותך בכי מר. בקיצור אבא ידעתי שאהבה אין בלבך בטח לא הערכה והערצה כמו שילד ראוי לקבל מהוריו, המילה ידעתי היום לא ממש נכונה היום אני יודעת שאהבת אותנו בכלל ואותי בפרט, אני יודעת שפשוט לא ידעת , לא ידעת אייך לאהוב לא ידעת שהאהבה היא לא מובנת מאליה לא ידעת שצריך לומר אוהב, לא ידעת שהאהבה לא מתקיימת בלי המילים , אהבה שבלב היא דבר נפלא אבל היא היתה רק שלך לא חלקת אותה אתנו, והיום אני יודעת , אייך יודעת ? זה בעצם הספור שלי: בחנוכה האחרון בחייך, התארחנו אצלך ואצל אמא הכנו סופגניות לביבות ועוד....חגיגה נחמדת הגענו כל הילדים כל הנכדים ואני הבאתי איתי חברה ו-2 ילדיה, אחרי שהגענו הביתה החברה מתקשרת ואומרת לי "אביה הבן שלי אבד ארנק תשאלי את אמא אולי הארנק אצלהם בבית" הוא שעשיתי ושכחתי מזה. זמן קצר אחרי חנוכה ממש ימים ספורים לפני פורים אתה הלכת לעולמך, ואחרי השבעה אמא מתקשרת ואומרת לי "פנינה סדרתי את הבית ומצאתי את הארנק של אביה, אשמור אותו עבורו" ואכן כך קבלתי לידי את הארנק שחשבנו ששייך לאביה, והעברתי אותו לידיה של חברתי, שפתחה את הארנק ואמרה לי פנינה זה לא שלנו, הסתכלתי בתוכן של הארנק ואז הבנתי שזה ארנק שלך, שאמא פשוט לא זהתה, והתרגשתי התרגשתי כל כך לא בגלל הארנק אלא בגלל התוכן שלו, בארנק שלך אבא היה מסמך רפואי שהצביע על כך שנהגת לבקר אצל פסיכולוג בערוב ימיך, עובדה שלא ידענו עליה כלל, כמה שטרות של כסף ומה שרגש אותי ביותר בארנק שלך אבא היתה תמונה שלי בת 3 עם אמא! שמרת על התמונה הזו בארנק שלך קרוב אליך במשך 45 שנים חיים, ופתאם הבנתי פתאם הבנתי אבא שלא רק שאהבת אותי אלא הייתי לך יקרה מכולם, אחרת למה הלכת עם התמונה שלי בארנק שלך כל כך הרבה שנים? מכל ילדיך בחרת להסתובב עם תמונה שלי צמוד אליך כל חייך........ ובאותו הערב בכיתי הפעם בכי של כאב אדיר כאב אדיר של פספוס , ..ואני שלא שוכחת ושתמיד אומרת לאהוביי שאני אוהבת לא שוכחת לעולם לומר, הרגשתי שכה מעט אנחנו אומרים ליקירנו ואף פעם לא אוהבים מספיק. באותו הלילה ישנתי וחלמתי אותך (בפעם הראשונה והיחידה מאז מותך חלמתי עליך) חלמתי שאתה עומד ליד מיטתי צעיר גבוה רזה ויפה תואר כמו שהיית בצעירותך, ומעיר אותי ואני שואלת אבא למה אתה מעיר אותי אני עייפה, ענית לי "כי לא הספקתי לחבק אותך והלכתי" קמתי מהמיטה חבקתי אותך ואתה תפסת אותי כל כך חזק עד שכאב לי ואמרת לי "את הילדה שלי" וזהו התעוררתי שטופת דמע. אז תדע לך אבא שאני אוהבת אותך וחסרה אותך, אבל אתה יודע אבא הדבר המוזר עם אנשים שאנחנו אוהבים שככל שחולף הזמן אנחנו מרגישים אותם בתוכנו ובצד הגעגוע מונחת העובדה שאתה תמיד אתנו חלק מאתנו. הילדה שלך
 
../images/Emo41.gif התחרות הסתיימה! ../images/Emo41.gif

במקום הראשון - זכתה הגולשת - just GL. במקום השני זכתה הגולשת mevav1. במקום השלישי זכה הגולש רiניקי. ברכות לזוכים! מסר אישי המודיע להם על הזכייה ישלח להם בהמשך היום. אנו מודים לכל מי שלקח חלק בתחרות ומקווים לראות את כולכם בתחרות הבאה
 

Alaithlos

New member
נראה לי החוויה הכי מיוחדת

זה דווקא משהו שלי נראה נורמלי לגמרי וחברים שלי פשוט לא תופסים איך הוא קורה. בכיתה י' אני ומי שהיה אז חבר שלי נפרדנו, ומכל האנשים דווקא אבא שלי הוא זה שיש ליד המיטה שלי וחיבק ותמך והקשיב והיה לצדי כל הזמן שהייתי הכי בבאסה.. וסיפרתי לו -ועדיין מספרת לו הכל. דווקא היו לי איתו הרבה דברים מיוחדים. נגיד שאני והחבר הקודם הגענו אלי הביתה אחרי בילוי ואבא שלי לא היה בבית אבל כמה שעות קודם היו לו אורחים, והוא השאיר לי ולחבר נרות מסודרים בכל הביתה ויצר מחלק מהם חץ שהיה מכוון אלי לחדר.. קצת ביזארי, אבל אחד הדברים הכי כיפיים זה שאבא ואני חברים כאלה טובים
 

רiניקי

New member
הסיפור שלי

הסיפור שלי אולי לא ממש ידבר לרובכם.. ואפילו יעורר רגשי שינאה וגועל...כמו הרבה אנשים שאני נתקל בהם בחיי היומיום.. אנחנו משפחה דתית(לא חרדית),ואנחנו בקשר טוב בנינו.אני הבכור,אחד שתמיד מצפים ממנו וכאלה,ואני -מגיל קטן הרגשתי שאני לא אני.. שאני בעצם לא מרגיש הגבר בבית..מגיל הבגרות הרגשתי שאני בעצם לא גבר..בכל מקרה לא במובן האמיתי של המילה.. לאלה שכבר מבינים,אני גאיי. היה לי מאוד קשה,ביחוד מהמחשבות מה יקרה שמשפחתי תגלה זאת.שנתים סחבתי עם עצמי את הסוד. עד שלא יכולתי,פשוט ברחתי מהבית,השארתי מכתב למשפחה בו סיפרתי הכל,פשוט הכל.לא אמרתי להם לאן אני הולך. שלושה ימים הסתובבתי,מבלי לדעת מה לעשות...לאן ללכת..משפחה דתית לא מקבלת דבר כזה-ולי אין לאן לחזור. החזקתי את עצמי לא לחזור ולא ליצור קשר,אבל הגעגוע הרג אותי,ובתכלס ידעתי שמה שאני עושה לא יפתור שום דבר.. ואחרי הרבה מחשבות,אזרתי אומץ וחזרתי הביתה... שעתים הסתובבתי בשכונה,לא היה לי אומץ,הייתי מתקרב לבית ומתרחק,ככה אולי מליון פעם. לבסוף נכנסתי.. ראיתי את אבא שלי יושב על הספה כולו שפוף,תוך רבע שניה הייתי מחוץ! אני לא חושב שהיה משהו יותר מהיר מהקפיצה של אבא שלי עליי,הוא הסתכל עליי כאילו הוא לא מאמין שאני שלם,מחפש שריטות או איזשהי מכה.. אחרי כמה טלפונים והרגעות למינהם: אבי החזיק לי את הידיים והסתכל לי בעיינים במשך כמה זמן שנראה לי נצח............ ואמר לי:"ילד לא מחליפים". (ציטוט) בחלומות הכי גדולים שלי לא דמיינתי שזה יקרה.. אבא פשוט לא מחליפים!!!לא משנה מה קורה. אבא שלי קיבל אותי כמו שאני,למרות הדעות שלו.הוא אמר לי שהשלושה ימים האלה של פחד גרמו לו להבין שלא משנה מי אני ומה אני הוא רוצה את הילד שלו בחזרה בריא ושלם. אהבה של הורה זו אהבה לנצח
 
למעלה