../images/Emo58.gif סיכום הפרק שלי - חלק II
...בינתיים, מגיעה ברנדה אל מרפאת-החינם שבחרה לעבוד בה - היא נכנסת אל ישיבת הצוות הראשונה שלה. מספר מטפלים יושבים במעגל מצומצם, כשאחד מהם מתחיל לספר על מקרה של התעללות מינית ונפשית מחרידה בנערה נרקומנית בת 13 מצד אימה. כשהקשבתי לתיאורים המחרידים, וכשראיתי את הפנים המזועזעות של ברנדה, נזכרתי במה שמרגרט אמרה לה - שלא, לא כולנו אנושיים. תהיתי אם זה מה שברנדה חושבת עליו, גם. איך יכול אדם אנושי לעולל זוועות שכאלה? ולא בזאת הסתיימה ההתרשמות המפכחת של ברנדה...כשאותו המטפל סיפר על ההתעללות, הוא סיפר כך - "...ובסופו של דבר הפשיטה [האם] את הילדה כשהיא קשורה לכיסא והתעללה בה מינית לשם הנאתו של החבר שצפה בהן, בעוד שהיא מכה אותה במהדורה של 'ניוזוויק'". והוא ממשיך - "אין ספק שהנערה משקרת". המצלמה שוב פונה אל ברנדה המופתעת, ואז ממשיך המטפל - "אין
סיכוי שהאמא קוראת 'ניוזוויק'!"...שאר המטפלים פורצים בצחוק, וברנדה בהלם. גם אני הייתי המומה...האכזריות של האם מצד אחד, וחוסר הרגישות המחליא של המטפלים עצמם, מצד שני...זה מזכיר לי את הסדרה "שלווה" - שוב ושוב הראו שם את הצוות הטיפולי משעשע את עצמו בבדיחות מטומטמות - בין אם בינם לבין עצמם, ואפילו בנוכחות הפציינט. אני לא יודעת אם זו המציאות - אני רק יכולה לקוות שלא. ברנדה עוזבת את המרפאה, ונאלצת, בתחושת אין-ברירה, לצלצל לאימה, מרגרט, כדי שתפנה אותה למקום התמחות אחר. מרגרט מתענגת על כך שברנדה חזרה אליה, פחות או יותר, בזחילה. מאוחר יותר, מגיעה ברנדה אל אותו מקום שאליה הופנתה ע"י אימה. כשמנהלת המקום מתיישבת לצד ברנדה, היא אומרת: "טוב, לכאן בדרך כלל מגיעים הטובים שבתלמידים שלי, ומכיוון שלא למדת אצלי, אני מניחה שיש לך קשרים..." – ברנדה משפילה מבט. כל כך ריחמתי עליה. היא מנסה להוכיח את עצמה בזכות
עצמה, ומרגישה שוב ושוב כמו ילדה קטנה שנאלצת להיעזר באימה כדי לטפס מעלה... מגי, בתו של ג'ורג', מגיעה אל ביתם של ג'ורג' ורות' כדי לסייע. לכל אורך הביקור, רות' מתעמרת בג'ורג' ומתייחסת אליו כאל מטרד...הסצינה האחרונה שלהם בפרק הייתה חזקה במיוחד – לפחות עבורי. ג'ורג', רות' ומגי ישבו במטבח, אכלו גלידה. ג'ורג' כבר נראה שפוף ומדוכא. רות' מגישה למגי כדור גלידה, ושואלת את ג'ורג' איזה טעם הוא רוצה. הוא מציין שם של טעם (לא הבנתי...), אבל רות' רוטנת לעברו ומציינת שיש רק וניל ושוקולד. ג'ורג' הופך עצבני וכעוס, מטיח בה שכן,
יש גלידה בטעם שהוא רוצה – הוא אומר לה בתסכול שאכל רק אתמול, וניגש למקרר, לבדוק. רות' אומרת לו – "כן, אכלת אתמול, ונגמר". ג'ורג' פורץ בבכי. ריחמתי עליו כל כך. "החיים שלי פאתטיים. אני אפילו לא יכול לאכול את הגלידה שאני אוהב" – הוא אומר...מגי קמה אליו, מנחמת אותו. רות', אפילו בלי להישיר מבט, אומרת למגי – "את רואה? עם זה אני צריכה להתמודד כל יום" – ופורצת בבכי בעצמה! ג'ורג' נרגע, גבו מופנה אל רות'. רות' יושבת וממררת בבכי, טובעת ברחמים עצמיים. רות' בוכה?
רות'? במקום לטפל בבעלה החולה – היא עוצרת כדיי לייבב על מר גורלה שלה? ועוד מול ג'ורג'? ג'ורג' עומד כשראשו מושפל, מקשיב לרות' המייללת. מגי עומדת לצד אביה, לא בטוחה מה לומר. רות' מתחננת בפני מגי שתישאר, כי היא "חייבת עזרה". הוא היה בסדר, הוא ניסה, הוא התקדם. אבל היחס של רות'...היא לא נתנה לו, היא פשוט לא נתנה לו צ'אנס. כל הכעס, המרירות, הרחמים העצמיים...כל אלה ועוד הפכו את ג'ורג' לכואב עוד יותר. לחולה עוד יותר. קשה לתאר עד כמה אני מרחמת עליו, וכמה טינה יש בי כלפי רות'. מוזר, אבל הפרק מצאתי עניין מיוחד דווקא בעלילה של פדריקו, השותף לבית הלוויות. פדריקו הרי נפרד מאשתו, ונסה, לאחר שבגד בה. הוא ניסה לחזור אליה, אך ללא הועיל. פדריקו מנסה להכיר בחורות, למצוא בת זוג. הוא מאוד מתחבר אל בחורה בשם שרון – יוצא איתה במשך כמה ימים. יום אחד הופרעה הפגישה שלהם ע"י ג'ורג' בחוסר טאקט מושלם... (מצד ג'ורג'). פדריקו אומר לשרון שיתקשר אליה מחר, שיאכלו צהריים ביחד. למחרת התקשר, ושרון לא ענתה לו. הוא ניסה עוד כמה פעמים והגיע שוב ושוב אל המשיבון, ולא מצא אותה גם לא בעבודה. בערב, התקשר פדריקו המודאג לונסה וביקש ממנה לשמור על שני הילדים שלהם לאותו ערב, כי שרון "נעדרת". הדהים אותי קו העלילה הזה - פדריקו דאג לשרון כל כך, היה משוכנע שקרה לה משהו. יום למחרת הוא מגיע אל ביתה של שרון עם בעלת הבית, ופורץ פנימה, חושש לגרוע מכל. והנה צצה לה שרון, שמביטה מבולבלת בפדריקו ההמום לראותה, ואומרת לו – "I thought you could take a hint…" – היא פשוט התחמקה ממנו! הרי המחשבה הראשונה שתעבור במוחו של כל אדם בר-דעת, אפילו היהירים שבהם (נדמה לי?) – היא שהבחורה פשוט לא מעוניינת בהמשך הקשר, ולכן מתחמקת. פדריקו, עוד לפני שבכלל העלה במוחו את המחשבה שהוא נדחה – היה בטוח ששרון מתה. וחשבתי לי...וואו. עד כמה משפיעה העבודה בבית-לוויות על חייו של אדם – היא מעוותת לחלוטין את חוט המחשבה... הסצינה האחרונה היא של קלייר ובילי. קלייר, שרוב עבודותיה כצלמת בעת האחרונה התבססו על רעיון של קריעת תמונות של פניי אנשים והדבקתם מחדש כקולאז', מספרת לבילי על רעיון חדש ומלהיב שיש לה – מעתה, היא לא תקרע ותדביק רק תמונות של פנים – אלא גם חפצים דוממים. וזאת, היא אומרת, כדי – "להראות עד כמה הכול מפורר בחיים". בילי מפנים את ההערה – הוא ניגש אל השירותים, ומרוקן אל האסלה את בקבוקיי התרופות שלו. השניות האחרונות של הפרק מצמררות, כשבמהלכן צופה בילי בכדורים שנשטפים מטה... ----------- ושוב - התנצלותי הכנה על האורך. הייתכן ומישהו טרח לקרוא עד הסוף?