../images/Emo41.gif"הגלדיאטור היהודי" פרק 9 (סוף)
חואן ואביו נהנו מאוד משהייתם יחד והתרגשות עצומה אחזה בהם מהמחשבה שהנה הם הם ולא אחר, עולים אל ארץ האבות. לאחר מספר ימים בשעת בוקר מוקדמת, עגנה הספינה בנמל יפו, ממנה ירדו הם ברגשי גיל, נשקו את עפר הארץ ברעדה ובהתרגשות גדולה, רכשו סוס ועגלה מתושבי המקום ושמו פניהם ירושלימה. רכבו הם במשך כל היום והגיעו להרים שסביבות ירושלים בשקיעת החמה, חואן ואביו נתעייפו עד מאוד ופנו לתושבי המקום הנוכרים לחפש להם מקום ללין, תושבי המקום שהבחינו בדון אלפאנדרו כי פני יהודי לו, דחו אותם מכל מיני סיבות נבובות, "הלכה היא שעשיו שונא ליעקב" אמר דון אלפאנדרו לחואן והם פנו לכיוון ההרים, פרסו מחצלת קנים תחת עץ-שקמה שהיה באזור ושכבו לישון. הבוקר בא, ציוצי הזרזירים שקיננו בעץ השקמה שמעליהם הקיצום, הם קמו והתפללו תפילת שחרית, נפעמו הם מהיופי הקסום של הרי ירושלים אותם צבעה החמה באור כתום, עדרי עופרים לחכו ברוגע את פרחי ההר שעליהם נחו אגלי טל ושיוו להם מראה קטיפתי, יופיו של הטבע בו יד אדם לא נגעה מעולם, זעק מכל עבר. עודם סועדים את ליבם בפת שחרית, והנה ראו הם ישיש, זקנו הלבן יורד לו על פי מידותיו והוא רכוב ע"ג חמור מט ליפול, יורד מכיוון ירושלים. התקרב הישיש אליהם וברכם לשלום "מאין אתם ולאן פניכם מועדות?" שאל, חדשים אנו בארץ הקודש אך היום בעלות השחר הגענו מספרד הרחוקה ופנינו מועדות אל ירושלים, אל מקום שהשכינה ממנו לא משה, "אשריכם ישראל" השיבם, ומאין כבודו?, אני, מיום צאתי מרחם אימי תושב ירושלים קרתא דשופריא, כעת יורד אני אל עבר ביתה של בתי הקטנה שילדה את בנה השני והיום יום השמיני ללידתו, היום נכניסהו בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום, אמר כשחיוך של אושר נח על פניו המאירות. חואן ואביו הציעו לו כי ינוח מעמל הדרך וישב לסעוד עימהם, הודה להם הישיש, ירד מחמורו והצטרף אליהם, שוחחו דון אלפאנדרו והישיש רבות ביניהם, בינתיים פרש חואן הצידה ותאר במילים את שרואות עיניו. בוקר, בא היום, החמה צבעה כתום, מברכת היא לשלום, את יושבי העולם. כלנית צבועה אדום, עלווה פרוסה הלום, מתחת לרגליי כהדום, ואני משתומם למולם./ עופר איילים מנוקד, ברכס ההר עמד, צהל קיפץ ורקד, בינות חלוקי סלעים. זקן למולי צעד, על ספרו שקד, כי אותו פקד, להגות בתורה אלוקים./ נפשי מרוממת מתרוננת, בתוכי מנגינה מתנגנת, למילים ולשורות מצטרפת, להודיה לבורא עולמים. דמעה החלה נושרת, מתוך תוכי מתפרצת, בתפילה נפשי מייחלת, לשלום לכל הברואים. אחר שסיימו לאכול, קרא דון אלפאנדרו לחואן שיצטרף אליהם לזימון, כיבדו הם את הישיש שיזמן טרם שיברכו ברכת המזון, הישיש זימן והם ברכו ביחד בקול רם, אחר שכילו לברך, הוציא הישיש מכליו ספר דהוי, קצותיו מתפוררים מיושן, החזיקו בידיו ופנה אל חואן, "ראה את יופי הבריאה שברא 'מי שאמר והיה העולם' כמה קסום הוא, צריכים אנו לשבח את הבורא על כל דבר שברא לטוב לנו, דע לך, שכל בריה משבחת את הקב"ה בדרכה שלה, רואה הינך את הזרזירים המקננים מעל ראשנו? היום שיננתי בספר זה, שאף הזרזיר השחור הנקוד נצנוצי זהב, משבח הוא לבורא, מה אומר הזרזיר? 'ונודע בגוים זרעם וצאצאיהם בתוך העמים כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך השם', ומדוע דווקא פסוק זה אומר לו הזרזיר? חשבתי וחשבתי עד שנזכרתי בדברי חכמים שסיפרו, כי לא ידעו הם, האם הזרזיר כשר הוא למאכל או לא, מה עשו? לכדו זרזיר ושילחו אותו אחר כמה רגעים לנפשו, אמרו 'אם ילך הזרזיר אצל העורב, טמא הוא כעורב, אך אם לא ילך אצל העורב סימן שאינו מינו, שכן כל מין הולך אצל מינו, המתינו שיעוף הזרזיר וכשזה עף, ראו חכמים כי הלך אצל העורב, הסיקו מכאן חכמים ש 'לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב אלא מפני שהוא מינו', על פי זה הבנתי היטב מדוע אומר הזרזיר את הפסוק הנ"ל, הזרזיר אומר, כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך השם, שכן עם ישראל ששמר על מראהו זה שנים רבות, מובדלים הם מהגוים ולא מתערבים בהם, היות והם אינם מינם ולכן כל מי שרואה אותם כי הם "עם לבדד ישכון" מיד יודע כי הם 'זרע ברך השם', שהלא ממני הזרזיר, לומדים שעם מי שאתה מעורב, אתה כמוהו..." חואן ואביו התפעלו מאוד מחכמתו של הישיש ושבחוהו על דבריו המחכימים, הישיש ליטף את פניו של חואן וענה "היום אתם עולים לירושלים עיר הקודש, קבל עליך ביום זה להיראות כיהודי כשר, הסר מעליך את שערך הארוך, תיראה כמו יהודי אמיתי וכל רואיך יכירוך כי הינך זרע ברך השם" חואן הופתע ונרגש מאוד מדברי הישיש, הוא הביט אל עבר אביו כשואל 'מה דעתך אבא?' אביו הנהן קלות כשחיוך על פניו, ידע הוא כמה קשה דבר זה עבור בנו ושמח שמחה גדולה ברגע שחואן הכריז 'לכבוד בוראי יתעלה ולכבוד ירושלים עיר הקודש, אני מוכן ומזומן לעשות כדבריך בזה הרגע' נישקו הישיש על ראשו, הוציא מכליו זוג (מספריים) וחיש גילח את מחלפות ראשו של חואן, הגיש הישיש את שערו הזהוב לעברו וענה 'קח עמך את מחלפות ראשך והנח אותם סמוך לכותל המערבי, זהו הקרבן הנפלא שלך, שודאי יהיה לרצון לפני האלוקים' חואן נרגש במאוד מאוד, הוא ואביו נפרדו לשלום מן הישיש שברכם ברוב ברכות והנחה אותם בדרך כיצד יגיעו אל הכותל המערבי. הגיעו הם אל הכותל המערבי נישקוהו והתרפקו על אבניו בערגה וברוך ובכו בכי רב על חורבן ירושלים ועל שברננדה אהובתם לא זכתה להיות איתם ברגע מרגש שכזה. עודם מתפללים ומודים לאל כי זיכה אותם לעלות אל ארץ הקודש, התקרב חואן אל אביו ומחיקו הוציא אבן שיש שחורה והראה אותה לאביו, אביו הביט בו בתמיהה כאומר "מה מיוחד באבן זו ומה ראית לשומרה בחיקך?" עיני חואן נמלאו דמעות "אבא, זו אבן מקברה של אמא, אותה נטלתי עימי לפני שעזבנו את קברה, אמרתי, אם היא איננה יכולה לעלות עמנו, לפחות משהו ממנה-מציונה, יעלה לירושלים" דון אלאפנדרו פרץ בבכי, נטלה לאבן גיפף אותה בידיו, נישקה בערגה והביט בה זמן רב כאילו הייתה יהלום רב ערך, אחר שנישקה ללא הרף, נטלה והניחה בינות לחריצי הכותל ונהרה פשטה על פניו. דון אלפאנדרו וחואן שכרו להם דירה סמוך ונראה לקודש הקודשים, וחיו בשלוה וברגשי גיל של יהודים שעשו את רצון קונם, חואן נתקרב ליהדות ביתר שאת והחל לומד תורה בבית המדרש הסמוך לכותל המערבי. כעבור חמש שנים חלה דון אלפאדרו, כשחש בנפשו כי מחולי זה לא יקום, קרא אליו את חואן בנו וציווה לו כי ילך וירכוש לו חלקת קבר סמוך לכותל המערבי, חואן בכה ואמר 'אבא, מדוע כך תדבר?' אביו נישקו וענה 'בני, חש אני כי קיצי קרב, אינני רוצה שאחר מותי יקברוני במקום אחר, כל חיי איוויתי כי מקום מנוחתי ישכון סמוך ונראה לקודש הקודשים ולכשיגיע קץ הימים והקב"ה ינער את עפר מתי הארץ, אקום אני ומייד אהיה בבית המקדש' חואן בקול בוכים השיב, אבא, אתה תבריא ותחייה איתי עוד הרבה שנים, 'טוב בני, ולוואי וכדבריך יהי, אך רכוש לי חלקת קבר כאשר חפצה נפשי וכאשר יגיע קיצי, לא תטמנני אלא בו' סיים דון אלפאנדרו בקול נרגש והגיש לחואן כיס מלא זהובים. חואן ניגש לרב בית המדרש בו למד תורה וביקשו כי יסייע בעדו לרכוש חלקת קבר עבור אביו, בבית הקברות הסמוך לקודש הקודשים, 'בני, איני יכול לסייע בעדך בדבר זה', מדוע? תמה חואן, 'הנוצרים מאמיני ישו שר"י, השתלטו על המקום ולא נותנים לאף יהודי לקבור שם את מתו', אבל זהו בית קברות יהודי, תמה חואן בשנית 'אכן, רק יהודים טמונים שם, אך הם לא מאפשרים בשום אופן כי יהודים יקברו בחלקה זו' חואן לא האמין למשמע אוזניו. רשעים ארורים, כך גוזלים הם מהיהודים את ששייך להם? איה רחמנותם בה הם מנופפים כל עת? שאל בזעם. המשך בתגובות, כנסו...
חואן ואביו נהנו מאוד משהייתם יחד והתרגשות עצומה אחזה בהם מהמחשבה שהנה הם הם ולא אחר, עולים אל ארץ האבות. לאחר מספר ימים בשעת בוקר מוקדמת, עגנה הספינה בנמל יפו, ממנה ירדו הם ברגשי גיל, נשקו את עפר הארץ ברעדה ובהתרגשות גדולה, רכשו סוס ועגלה מתושבי המקום ושמו פניהם ירושלימה. רכבו הם במשך כל היום והגיעו להרים שסביבות ירושלים בשקיעת החמה, חואן ואביו נתעייפו עד מאוד ופנו לתושבי המקום הנוכרים לחפש להם מקום ללין, תושבי המקום שהבחינו בדון אלפאנדרו כי פני יהודי לו, דחו אותם מכל מיני סיבות נבובות, "הלכה היא שעשיו שונא ליעקב" אמר דון אלפאנדרו לחואן והם פנו לכיוון ההרים, פרסו מחצלת קנים תחת עץ-שקמה שהיה באזור ושכבו לישון. הבוקר בא, ציוצי הזרזירים שקיננו בעץ השקמה שמעליהם הקיצום, הם קמו והתפללו תפילת שחרית, נפעמו הם מהיופי הקסום של הרי ירושלים אותם צבעה החמה באור כתום, עדרי עופרים לחכו ברוגע את פרחי ההר שעליהם נחו אגלי טל ושיוו להם מראה קטיפתי, יופיו של הטבע בו יד אדם לא נגעה מעולם, זעק מכל עבר. עודם סועדים את ליבם בפת שחרית, והנה ראו הם ישיש, זקנו הלבן יורד לו על פי מידותיו והוא רכוב ע"ג חמור מט ליפול, יורד מכיוון ירושלים. התקרב הישיש אליהם וברכם לשלום "מאין אתם ולאן פניכם מועדות?" שאל, חדשים אנו בארץ הקודש אך היום בעלות השחר הגענו מספרד הרחוקה ופנינו מועדות אל ירושלים, אל מקום שהשכינה ממנו לא משה, "אשריכם ישראל" השיבם, ומאין כבודו?, אני, מיום צאתי מרחם אימי תושב ירושלים קרתא דשופריא, כעת יורד אני אל עבר ביתה של בתי הקטנה שילדה את בנה השני והיום יום השמיני ללידתו, היום נכניסהו בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום, אמר כשחיוך של אושר נח על פניו המאירות. חואן ואביו הציעו לו כי ינוח מעמל הדרך וישב לסעוד עימהם, הודה להם הישיש, ירד מחמורו והצטרף אליהם, שוחחו דון אלפאנדרו והישיש רבות ביניהם, בינתיים פרש חואן הצידה ותאר במילים את שרואות עיניו. בוקר, בא היום, החמה צבעה כתום, מברכת היא לשלום, את יושבי העולם. כלנית צבועה אדום, עלווה פרוסה הלום, מתחת לרגליי כהדום, ואני משתומם למולם./ עופר איילים מנוקד, ברכס ההר עמד, צהל קיפץ ורקד, בינות חלוקי סלעים. זקן למולי צעד, על ספרו שקד, כי אותו פקד, להגות בתורה אלוקים./ נפשי מרוממת מתרוננת, בתוכי מנגינה מתנגנת, למילים ולשורות מצטרפת, להודיה לבורא עולמים. דמעה החלה נושרת, מתוך תוכי מתפרצת, בתפילה נפשי מייחלת, לשלום לכל הברואים. אחר שסיימו לאכול, קרא דון אלפאנדרו לחואן שיצטרף אליהם לזימון, כיבדו הם את הישיש שיזמן טרם שיברכו ברכת המזון, הישיש זימן והם ברכו ביחד בקול רם, אחר שכילו לברך, הוציא הישיש מכליו ספר דהוי, קצותיו מתפוררים מיושן, החזיקו בידיו ופנה אל חואן, "ראה את יופי הבריאה שברא 'מי שאמר והיה העולם' כמה קסום הוא, צריכים אנו לשבח את הבורא על כל דבר שברא לטוב לנו, דע לך, שכל בריה משבחת את הקב"ה בדרכה שלה, רואה הינך את הזרזירים המקננים מעל ראשנו? היום שיננתי בספר זה, שאף הזרזיר השחור הנקוד נצנוצי זהב, משבח הוא לבורא, מה אומר הזרזיר? 'ונודע בגוים זרעם וצאצאיהם בתוך העמים כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך השם', ומדוע דווקא פסוק זה אומר לו הזרזיר? חשבתי וחשבתי עד שנזכרתי בדברי חכמים שסיפרו, כי לא ידעו הם, האם הזרזיר כשר הוא למאכל או לא, מה עשו? לכדו זרזיר ושילחו אותו אחר כמה רגעים לנפשו, אמרו 'אם ילך הזרזיר אצל העורב, טמא הוא כעורב, אך אם לא ילך אצל העורב סימן שאינו מינו, שכן כל מין הולך אצל מינו, המתינו שיעוף הזרזיר וכשזה עף, ראו חכמים כי הלך אצל העורב, הסיקו מכאן חכמים ש 'לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב אלא מפני שהוא מינו', על פי זה הבנתי היטב מדוע אומר הזרזיר את הפסוק הנ"ל, הזרזיר אומר, כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך השם, שכן עם ישראל ששמר על מראהו זה שנים רבות, מובדלים הם מהגוים ולא מתערבים בהם, היות והם אינם מינם ולכן כל מי שרואה אותם כי הם "עם לבדד ישכון" מיד יודע כי הם 'זרע ברך השם', שהלא ממני הזרזיר, לומדים שעם מי שאתה מעורב, אתה כמוהו..." חואן ואביו התפעלו מאוד מחכמתו של הישיש ושבחוהו על דבריו המחכימים, הישיש ליטף את פניו של חואן וענה "היום אתם עולים לירושלים עיר הקודש, קבל עליך ביום זה להיראות כיהודי כשר, הסר מעליך את שערך הארוך, תיראה כמו יהודי אמיתי וכל רואיך יכירוך כי הינך זרע ברך השם" חואן הופתע ונרגש מאוד מדברי הישיש, הוא הביט אל עבר אביו כשואל 'מה דעתך אבא?' אביו הנהן קלות כשחיוך על פניו, ידע הוא כמה קשה דבר זה עבור בנו ושמח שמחה גדולה ברגע שחואן הכריז 'לכבוד בוראי יתעלה ולכבוד ירושלים עיר הקודש, אני מוכן ומזומן לעשות כדבריך בזה הרגע' נישקו הישיש על ראשו, הוציא מכליו זוג (מספריים) וחיש גילח את מחלפות ראשו של חואן, הגיש הישיש את שערו הזהוב לעברו וענה 'קח עמך את מחלפות ראשך והנח אותם סמוך לכותל המערבי, זהו הקרבן הנפלא שלך, שודאי יהיה לרצון לפני האלוקים' חואן נרגש במאוד מאוד, הוא ואביו נפרדו לשלום מן הישיש שברכם ברוב ברכות והנחה אותם בדרך כיצד יגיעו אל הכותל המערבי. הגיעו הם אל הכותל המערבי נישקוהו והתרפקו על אבניו בערגה וברוך ובכו בכי רב על חורבן ירושלים ועל שברננדה אהובתם לא זכתה להיות איתם ברגע מרגש שכזה. עודם מתפללים ומודים לאל כי זיכה אותם לעלות אל ארץ הקודש, התקרב חואן אל אביו ומחיקו הוציא אבן שיש שחורה והראה אותה לאביו, אביו הביט בו בתמיהה כאומר "מה מיוחד באבן זו ומה ראית לשומרה בחיקך?" עיני חואן נמלאו דמעות "אבא, זו אבן מקברה של אמא, אותה נטלתי עימי לפני שעזבנו את קברה, אמרתי, אם היא איננה יכולה לעלות עמנו, לפחות משהו ממנה-מציונה, יעלה לירושלים" דון אלאפנדרו פרץ בבכי, נטלה לאבן גיפף אותה בידיו, נישקה בערגה והביט בה זמן רב כאילו הייתה יהלום רב ערך, אחר שנישקה ללא הרף, נטלה והניחה בינות לחריצי הכותל ונהרה פשטה על פניו. דון אלפאנדרו וחואן שכרו להם דירה סמוך ונראה לקודש הקודשים, וחיו בשלוה וברגשי גיל של יהודים שעשו את רצון קונם, חואן נתקרב ליהדות ביתר שאת והחל לומד תורה בבית המדרש הסמוך לכותל המערבי. כעבור חמש שנים חלה דון אלפאדרו, כשחש בנפשו כי מחולי זה לא יקום, קרא אליו את חואן בנו וציווה לו כי ילך וירכוש לו חלקת קבר סמוך לכותל המערבי, חואן בכה ואמר 'אבא, מדוע כך תדבר?' אביו נישקו וענה 'בני, חש אני כי קיצי קרב, אינני רוצה שאחר מותי יקברוני במקום אחר, כל חיי איוויתי כי מקום מנוחתי ישכון סמוך ונראה לקודש הקודשים ולכשיגיע קץ הימים והקב"ה ינער את עפר מתי הארץ, אקום אני ומייד אהיה בבית המקדש' חואן בקול בוכים השיב, אבא, אתה תבריא ותחייה איתי עוד הרבה שנים, 'טוב בני, ולוואי וכדבריך יהי, אך רכוש לי חלקת קבר כאשר חפצה נפשי וכאשר יגיע קיצי, לא תטמנני אלא בו' סיים דון אלפאנדרו בקול נרגש והגיש לחואן כיס מלא זהובים. חואן ניגש לרב בית המדרש בו למד תורה וביקשו כי יסייע בעדו לרכוש חלקת קבר עבור אביו, בבית הקברות הסמוך לקודש הקודשים, 'בני, איני יכול לסייע בעדך בדבר זה', מדוע? תמה חואן, 'הנוצרים מאמיני ישו שר"י, השתלטו על המקום ולא נותנים לאף יהודי לקבור שם את מתו', אבל זהו בית קברות יהודי, תמה חואן בשנית 'אכן, רק יהודים טמונים שם, אך הם לא מאפשרים בשום אופן כי יהודים יקברו בחלקה זו' חואן לא האמין למשמע אוזניו. רשעים ארורים, כך גוזלים הם מהיהודים את ששייך להם? איה רחמנותם בה הם מנופפים כל עת? שאל בזעם. המשך בתגובות, כנסו...