אלימות מילולית בבית

[BellA עלמה]

אולי

אבל עם ביטחון נפשי לא הלכים למכולת. מה לעשות לפעמים על זה קם או נופל הדבר. ביטחון כלכלי

 

[ניאו30]

אני גם שייך ל"מועדון" הזה ../images/Emo4.gif

"מועדון הלואי שהייתי יכול לעזוב...".אני גר במקום קטן,אמנם לבד,אבל באותו מקום עם ההורים... כלומר,זה לחוד אבל ביחד אם אתם מבינים...זה פשוט תחושה מאוד חזקה שתמיד ליוותה אותי בחיים,שהמקום בו אני גר חוסם אותי מהתקדמות,וכמובן זה שההורים שלי גם פה... פעם קראתי לזה באחד הטיפולים שהייתי בהם-התרחקות לצורך התקרבות.נשמע מסובך, אבל...כשתחשבו על זה יותר לעומק זה מאוד טבעי לחשוב בצורה כזו...שלפעמים קרוב מדיי זה גורם להרבה בעיות שהיו נמנעות עם התרחקות פיזית...זה גם כמו לחשוב על מישהו שאתה מתגעגע אליו-אז ברור שמתגעגעים יותר למישהו שהוא רחוק...ואז חשים בצורך גדול יותר להתקרב אליו,ביחס לאם נגיד היתה קירבה מיידית ויומיומית...ככה גם פה,אולי... כרגע לא עושה זאת בעיקר מסיבות כלכליות,אבל אולי לקשמי צודקת...אולי הפחד מ"איך אני אסתדר.." הוא בעצם פחד שהושרש בנו מאותם הורים ומאותה ילדות...אז כרגע עשיתי לי סדר עדיפויות בחיים,וזה לא אחד מהראשונים,אבל הוא בהחלט נמצא ב"רקע" מחכה לזמן הנכון...ואולי גם אפשר להסתכל על הלימודים כבסיס אשר יאפשר לי ביתר בטחון לעזוב...חשוב לציין שאני לא גר עם ההורים,אז המצב שלי הוא איזה הכלאת ביניים מעניינת

 

[BellA עלמה]

לדעתי פחד כלכלי

הוא פחד\חשש אמיתי מאוד. הרי על זה בעצם קם או נופל הדבר. תכלס

 

[קתרזיס]

WHAT THE BLEEP DO WE KNOW

הסרט הנל מדבר בדיוק על זה. גם על המחקר הזה שהוא עשה ובכלל על המציאות והמחשבה שלנו שיוצרת אותה. לא יודעת אם אני קונה את כל הרעיונות בסרט, אבל הם בהחלט מעניינים.

 

[אופיפה]

מסכימה עם בלה עלמה.

כל דבר שפוגע!

 

[ניאו30]

אמממ,נושא רגיש וקשה...

אני סבלתי בילדותי מאלימות פיזית.מטבע הדברים,הדברים שולבו באלימות מילולית/נפשית/ רגשית,אבל מה ש"נשאר" זה בעיקרהמימד הפיזי...זוכר מגילאים מאוחרים יותר במעומעם צעקות,קללות ו...אז אני יכול להגיד מה זו אלימות מילולית בשבילי כיום,אולי גם במבט לאחור.אני יכול גם להגיד את הכללים שקבענו בנושא זה במקום בו אני מתנדב עם ילדים וזה מתקשר לנושא. הכללים הם-אסור לקלל,אסור ללגלג,אסור לצחוק על מישהו אחר וכדומה... כלומר,וזו גם דעתי שלהמנע מאלימות מילולית זה לא רק מקללות אלא לחשוב בכלל על הדברים שאנחנו אומרים אחד לשני,לחשוב היכן זה פוגע,היכן זה יכול לפגוע ולהמנע מכל צורת ביטוי שפוגעת בילדים.בהקשר של הורים כמובן נכנסים כל מה שקשור לכל המשובים השלילים,כמו "אתה לא יודע לעשות את ...","אתה מטומטם..."(טוב,זה קללה) או "אתה לא לומד שום דבר ממה שאני אומר לך..." וכדומה... הורה אמור לטפח בילד את הרגש שבשבילו הוא הכי מיוחד בעולם, ושבשבילו "שום דבר הוא בלתי אפשרי...",ולעודד אותו ליצירה, לחשיבה עצמאית,וליציאה מהמגבלות של החברה...וגם מאוד חשוב החשיבה החיובית,שזה בכלל נושא מאוד חשוב וגדול,שיש לו השפעה עצומה על ההתבגרות ואחר כך על החיים הבוגרים. אני אישית קצת קשה לי עם כללים שהם "אסור ל...",אבל מבין שזה הכרחי בגילאים הצעירים...לדעתי חינוך נכון הוא להגיד לילד מה מותר ולא מה אסור,והכי חשוב ללמד אותו ע"י דוגמא אישית.אם הורה אומר לילד "אסור לך לקלל",והילד רואה אותו עושה את זה אחר כך בעצמו ברחוב כשהוא רב עם המוכר בחנות אז...מבינים בטח... נו,זה גם חלק מהלימודים שלי...שילדים בשנים הראשונות לומדים התנהגויות כמעט אך ורק מחיקוי...אז נכון,זה חיקוי של כל הסביבה,אבל ברור שהחיקוי הכי גדול הוא של הסביבה הכי מיידית וקרובה שלו,כלומר הורים...בגלל החשיבות והאחריות שלהם כלפי הילדים היא כל כך גדולה. מה הייתי אומר?אמממ,ואי...זו חתיכת שאלה...אני מניח שזה חלק מהריפוי שאני אמור לעבור בקשר ליחסים שלי איתם,אבל עוד לא הגעתי אפילו קרוב לבאמת להגיד להם את זה...למעשה,ההודעה שלי היא קצת בכיוון הזה,כי בין בכי אחד לשני,יצאו לי גם כמה מילמולים על שהם פגעו בי...אז הייתי אומר את זה,והייתי אומר שהם לא באמת מכירים אותי כי אני חסום רגשית כלפיהם...ושכל מה שקרה גרם לי להסתגר בתוך עצמי כל השנים,והחסימה הרגשית כלפיהם הפכה לחסימה רגשית כלפי אנשים אחרים,וכלפי עצמי כמובן... השאלה שאני תמיד שואל היא הגבול הדק בין האשמה לבין אמירת הדברים כהוויתם,כולל להגיד את הרגשות שיש בך כיום שזה קרה לך אז...כאילו,עד כמה צריך באמת להגיד אותם,והאם יש דברים שצריך לעשות אותם מבחינה פנימית אולי...למשל,אצלי אני יודע שהם סובלים יותר ממני,אז להגיד להם את מה שאני חושב על מה שקרה רק יעצים את הסבל...אז אולי מבין שהסליחה הוא תהליך פנימי שלי ,ואולי פחות קשור לדברים המילוליים שצריך או לא צריך להגיד...זו השקפתי בנושא.

 

[לקשמי]

קראתי את ההודעה שלך

וזה גרם לי להיזכר באותן מילים פוצעות שנאמרו לי, והאמת, לא בא לי לחזור על המילים האלה. זה כואב מדי. אני חושבת שמה שהופך מילים לאלימות זה לא רק המילים אלא גם הטון שבו הן נאמרות, ההקשרים והסיטואציות. אלימות נפשית גם לא מסתכמת רק במילים. זה יכול להתבטא גם בהגבלות לא הגיוניות, בהשלטת חוקים דיקטטוריים בבית וכד'. לא תמיד אפשר לדבר עם ההורה המתעלל. לפעמים הוא כל כך יהיה בטוח בצדקתו שלנסות לדבר איתו רק יחריף את המצב. אני מצרפת לכאן מאמר מתוך אתר "מקום" על הנושא של מילים פוצעות. קשה לי מדי לחזור במחשבה למה שעברתי בבית, אז אני מנסה להעביר את המסר באמצעות המאמר. ושוב אני אכן מודה לאתר "מקום" שהוא אולי בין הבודדים שממש מתייחס ברצינות גם לאלימות שאיננה במכות.

 

[להבה ירוקה]

../images/Emo91.gif הפניה ממש חשובה

תוהה לרגע - למה 'מר ורטיגו' של פול אוסטר נמצא שם ברשימת הספרים?

 

[לקשמי]

לא מכירה את הספר הזה

והקישור שם לא עולה לי. מה זה בדיוק הספר הזה?

 

[להבה ירוקה]

הפניה אל הספר

מר ורטיגו אולי זה כן קשור....האמת היא שכ"כ לא אהבתי את הספר, שלא הצלחתי להבין מה יש בו ששווה קריאה. אבל זה טעם אישי. יש לי חברים שמאד אהבו.

 

[ירגזי כחול]

"אין לך מושג כמה זה משפיע עליי."

 

[פאפיט]

אלימות מילולית שבאה מבחוץ

לאחיין שלי יש אוצר מילים עשיר בקללות. הוא לא שומע את זה בבית אלא בבית הספר, כך כשהוא מתוסכל הוא מקלל בלי חשבון. זה מביך. אני בדר"כ מתעלם ממנו וזהו. ההורים שלו מעמידים אותו על מקומו, אבל למחרת הוא שוב בבית הספר, ושם כנראה המציאות רוויה באלימות מילולית. נותר רק להעיר לו או להתעלם ממנו. הסביבה החיצונית משפיעה מאוד בענין זה. יש אלימות כזאת מדמויות ציבור, ואנשים רגילים עצבניים ולחוצים. אנחנו מדינה לחוצה ואלימה בכלל.

 

[להבה ירוקה]

מסכימה. יש הרבה אלימות מבחוץ

והילדים סופגים אותה. אבל יש הבדל בין אלימות מילולית שבאה מצידם של הילדים (ואותה יש לעצור) לבין אלימות מילולית שבאה מצד ההורים, כלפי הילד. להורים יש יכולת לפגוע הרבה יותר מאשר לילד.

 

[קתרזיס]

אלימות מילולית בבית...

אחרי תקופה שבה הפכתי בנושא הזה - וגם אחרי שהתחלתי ללמוד ימימה, אני יודעת כמה אנשים פצועים נפשית עד היום ממילים מבטלות שהם שמעו בבית. אני בעצמי לומדת היום להרגיע את התחושה הנוראית הזו, שיש בהן אמת - במילים האלו. אני חושבת שהבעיה מתחילה בזה שהורים לא זוכרים כמה נורא זה להיות ילד, תלוי לחלוטין ביצורים חזקים ממך... שהם הכל בשבילך. הם אלו שמחליטים אם תחיה ואם אתה ראוי לזה. הורים שלעתים קרובות מבטאים כלפיך זלזול או ביטול, יגרמו לך לחשוב שמשהו בך פגום. הורים שמשתמשים נגד הילדים שלהם במילים מבטלות, כמובן עושים את זה כי הם בעצמם מרגישים חלשים באותם המקומות, אבל אף על פי שיש להם את הסיבות, רצוי שיהיו מודעים למה המילים שלהם גורמות בנפשו של הילד ובהבנה שלו לגבי כמה הוא ראוי לעולם הזה. כמה הוא רצוי בעולם הזה... אני מכירה אנשים שעד היום לא אוהבים שום דבר שהם עושים, ולא מפסיקים לבקר את עצמם באותה צורה שהוריהם ביקרו אותם, ואני בטוחה שיהיה להם קשה לקבל שגיאות של ילדיהם באותה המידה, אלא אם ילמדו שהערך שלהם עצמם לא נפגע כתוצאה מטעויות וגם לא של ילדיהם... הילדה שבי, אם הייתה יכולה לדבר עם אמא שלי, (כי אין מצב שהיא תקשיב אי פעם), הייתה ממחישה לה את התחושה של הביטול, של ההבנה שלא רוצים אותך. אני חושבת שזה היה מספיק. ואפילו יותר מדי...

 

[Girl of Pain]

אני הייתי מחזירה...

אצלי זה היה בתקופה שהייתי עוד ילדה קטנה. גם מילולי וגם פיזי. אז עוד הייתי תמימה. חשבתי שזה באשמתי (הם גם טרחו להזכיר לי את זה כל הזמן), אבל ככל שגדלתי נעלמה התמימות, וגברה ההתנגדות. אלימות פיזית כבר לא היתה (ואם היתה הם היו חוטפים בחזרה), אבל האלימות המילולית המשיכה. כלפי חוץ, לא איכפת לי. אם הם יורדים עלי בכל דרך שהיא, אני מחזירה להם באותו מטבע. אבל בם לא רואים איך שזה קורע אותי מבפנים. עד היום יש לנו צלקות. הפצעים הפתוחים נסגרו, אבל הותירו צלקות עמוקות. הם הפכו את כולנו לסגורים ומכונסים בעצמנו. וגם הערכה עצמית מועטת. כלפי חוץ אני מחזירה. אני מראה דווקא שלא איכפת לי. לא לתת את הסיפוק הזה להם. אבל רק אחרי זה אני מגלה כמה שזה פגע בי באמת.

 

[נסיכת אהבה]

אלימות זה לא ייגמר אם לא תספר../images/Emo88.gif

אלימות מילולית לדעתי, היא כל דבר שיוצא לנו מהפה וגורם לאחרים להרגיש רע, משפיל אותם, גורם להם להיפגע. הגבול עובר כשזה נהיה מוגזם, שזה כבר לא "משחק ילדים" וסתם ירידות, אלא מגיע לאוטוטו אלימות פיזית. מניסיון אישי- אלימות מילולית יכולה להיות כל כך פוגעת, אפילו יותר מאלימות פיזית <לא שהתעללו בי פיזית אי פעם-טפו טפו> אבל בואו נאמר שהתנסיתי בכאב של אלימות מילולית.

 

[להבה ירוקה]

אבל לא תמיד יודעים שיש מה לספר

אני חושבת שהגבול עובר הרבה לפני אלימות פיזית. השאלה היא, איך בכלל ילדים יכולים לדעת על זה? אולי דרך ביה"ס. אולי אם היו עושים להם הרצאות, או משהו בשעת חינוך שמדבר על אלימות מילולית.

 

[ניאו30]

../images/Emo45.gif נכון מאוד!

ילדים לא רק שלא יכולים לדעת...הם גם קולטים את המסרים שיש מהסביבה... אז בעצם לא רק שהם לא לומדים מה זו אלימות על צורותיה,איך להמנע ממנה ולמנוע אותה,אלא הם לומדים את ההפך הגמור-מה זו אלימות על צורותיה,איך היא נותנת לנו יתרונות בחיים,ואיך להשתמש בה לתועלתנו...בלי לחשוב על התוצאות ההרסניות,שבחלקן הן תוצאות "לוואי",ובחלקן הן תוצאות ישירות של אותה אלימות... המשפט שאמרת בסוף בהחלט נראה בכיוון הנכון,אבל כל עוד לא יהיה שינוי חברתי כולל(לא נראה באופק,אבל לפחות בתור חזון)-שהחברה שלנו לא תהיה אלימה שנותנת יתרונות לאלימות,לאגרסיות ולכוחניות-אז השינוי הזה לא יתפוס לדעתי...מצד שני,כל שינוי חיצוני,כלומר חברתי כולל,מתחיל בשינוי פנימי,כלומר אינדיבדואלי...אז זה בהחלט צעד נכון שיכול להביא לשינוי. אני מכיר לפחות יוזמה אחת כזו,בכיוון הזה,די בטוח שיש עוד.

 

[יעל ארבל]

זה קצת סיסמא, לא?

 

[BellA עלמה]

אכן. וגם די מוכרת בתשדירים

בTV