אלימות מילולית בבית

../images/Emo41.gif אלימות מילולית בבית

בעקבות מספר הודעות בפורום, אני חושבת שזה נושא שכדאי מאד לפתוח כאן. מה זו אלימות מילולית בעיניכם? איפה עובר הגבול וזה מתחיל לפגוע? איך עוצרים את זה? איך אומרים לבן האדם האלים שיפסיק? כשזה קורה בזמן הילדות, אז בד"כ לילד אין מודעות שאפשר אחרת (או שבעצם, הילדים של היום שגולשים בפורומים - יכולים לקבל מידע שפעם לא היה זמין), וכשאין מודעות אי אפשר לשנות את המצב. מה הילד שבכם היה אומר להורה האלים שלו מפעם?
 

BellA עלמה

New member
הממ

מה זה אלימות מיליולית? לדעתי כל דבר שפוגע אני חושבת שעם טיפול לומדים לא להתיחס לזה(לתת למילים להכנס דרך אוזן אחת ולצאת דרך השנייה שלי שזה יעבור תהליך איבוד)
 

לקשמי

New member
את יודעת

זה יישמע אולי לא קשור לדיון כאן, אבל ישנו ספר שנקרא "מסרים מהמים" ספר שמתעד מחקר שעשה חוקר יפני על ההשפעה של מילים/צלילים על טיפת מים. במחקר הזה אותו חוקר חזר על מילים שונות תוך שהוא מכוון אותם לטיפת מים, ואחר כך הדביק את אותה מילה למבחנה שבתוכה הייתה אותה טיפת מים. מילים כמו "אהבה" או בעלות קונוטציות חיוביות אחרות גרמו למים לקבל צורות מדהימות, כמו של פתיתי שלג. מילים כמו "אני אהרוג אותך", "שנאה" וכו' גרמו לאותן טיפות מים לקבל מראה עכור ולא מלבב במיוחד. אותו דבר נעשה גם על טיפות מים עם מוסיקה קלאסית, מוסיקת רוק וכו'. לכל אחד מאלה הייתה השפעה מדהימה על המים. עכשיו, תחשבי על זה שרוב הגוף שלנו עשוי ממים. (אומרים ש-74% ממנו, אבל אני לא סגורה על זה). ועכשיו אני מצטטת כאן משפט שנאמר הרבה פעמים בסרט "בליפ" בהקשר של המחקר הזה: אם למילים יש כזאת השפעה על המים, תארי לעצמך איזו השפעה יכולה להיות להן עלינו. למילים יש כוח, אין לך מושג עד כמה. אפשר לדעת את זה רק מתוך ההרגשה, גם בלי לפנות למחקרים מדעיים וכו'. כך שלתת למילים להיכנס מאוזן אחת ולצאת מהשנייה, זה פשוט לא עובד. זאת גם הייתה השיטה שאבא שלי דגל בה ואני יודעת שזה לא עבד. כי מגיע הזמן שזה מתפוצץ. וכשזה מתפוצץ זה מביא גם לאלימות פיזית. ואם לא לאלימות פיזית אז לדיכאון, לחוסר אמון ולעוד נזקים. יתירה מזאת, טיפול יכול לעזור רק אחרי שהקורבן כבר לא נמצא בבית המתעלל. במיוחד כאשר מדובר בילד. ילד קולט מילים בצורה הרבה יותר חזקה ממבוגר. לכן זה הרבה יותר קשה והרבה יותר מסוכן. ולכן גם שום טיפול לא יעזור, כל עוד הקורבן נמצא בבית המתעלל.
 

BellA עלמה

New member
לא יודעת

לי אישית טיפול עזר במידה מסויימת פשוט להתיחס לזה אחרת. למשל שהיו אומרים לי דברים פוגעים פשוט להגיד לעצמי שהמילים הם לא אני. טיפול גם עזר לי לעלות את ביטחון העצמי(שהיה אז בגובה דשה) וחיזק אותי באופן כללי. לא אגיד שהמילים לא פגעו והייתי חסינה לגמרי. לא. אבל החחלט הם פגעו פחות. בעזרת עבודה עצמית וטיפול
 

לקשמי

New member
טיפול

היה רק טיפול אחד שעזר לי באמת. בעצם זאת הייתה שיחה חד פעמית עם מטפל. באותה פגישה, אותו מטפל אמר לי משפט שעד היום חרוט בזיכרוני: נטע, את חייבת לעזוב את הבית. הבית הזה הורג אותך! לא "להכניס מאוזן אחת ולהוציא מהשנייה" ולא כל מיני התפלספויות פסיכולוגיות. פשוט לקום ולעזוב. שבוע אחרי אותה שיחה כבר ארזתי את החפצים שלי, עזבתי את הבית - והתחלתי לחיות!
 

BellA עלמה

New member
גם לי אמרו את זה לא פעם אחת

אבל זה לא כזה פשוט לקום ולעזוב הלוואי ויכולתי
 

לקשמי

New member
קשה אבל אפשרי

גם לי לקח המון זמן עד שעזבתי את הבית. הרבה זמן ידעתי שזה מה שאני צריכה לעשות אבל כל הזמן פחדתי, איך אני אסתדר מבחינה כספית, איך אסתדר עם שותפים וכו'. אבל היום אני מבינה שכל הפחדים האלה זה גם כן חלק מהעניין, מי שהכניס לי את כל הפחדים האלה הם אותם הורים. באותו זמן הייתי עובדת מפעל, עם שכר מינימום. בכל זאת השיחה הזאת עם אותו מטפל הייתה כל כך חזקה שכאשר יצאתי ממנה הייתי בטוחה שאני הולכת עכשיו לעשות הכל כדי לצאת מהבית. וכאמור, אחרי שבוע כבר מצאתי דירה עם שותפים ועזבתי את הבית. גם הימים הראשונים אחרי שעזבתי את הבית היו קשים. יצאתי פצועה רגשית מבית מתעלל, באיזשהו מקום לא האמנתי שיש מקום שאוכל לקרוא לו בית ולכן אפילו בדירה שבה גרתי עם השותפות היססתי מלעשות כל מיני דברים, פחדתי לצאת מהחדר שבו ישנתי, פחדתי לבקש עזרה מהשותפות בכל מיני דברים, הכל עשיתי ממש בהיסוס. ועדיין נשאר הפחד של מה יהיה ואיך אסתדר וכו'. אבל לא נכנעתי לפחד הזה, ידעתי שאין ברירה, ושאסור לי, בפירוש אסור לי לחזור להורים. אז נשארתי ונלחמתי והמאבק הזה היה שווה. נולדנו לחופש. לאף אחד מאיתנו לא מגיע לחיות בשבי. ובית מתעלל הוא שבי.
 

לקשמי

New member
לבחור בשבי

אני חייבת להתוודות, ההודעה שלך הרגיזה אותי. אבל הכעס הזה בא מתוכי, זה גם אותו כעס שאני כועסת על אבא שלי, שסופג התעללויות והשפלות ונשאר, "כי זה לא פשוט לעזוב". יש לי אחות בגילך, גם היא שבויה באותה משפחה. אוי כמה שהיא שבויה. ניסתה לעזוב אבל בגלל הלחץ של אמא שלי עליה, חזרה הביתה. אבל כנראה שבאמת אין מה לעשות. כדי שאדם ייצא משבי, הוא צריך קודם כל לדעת שהוא שבוי ואחר כך לעשות הכל כדי לצאת ממנו. אני יכולה רק לאמר לך ששום טיפול לא עוזר אם בסוף אחרי השיחה את חוזרת לאותו שבי. אבל אני כמובן לא יכולה להחליט בשבילך. יכולה רק להחליט בשבילי, להיות חופשיה ולא להיות שבויה.
 

BellA עלמה

New member
זה לא שאני מתכוונת להשאר בבית

לעולמים אני כן מתכוונת לעזוב אבל מה לעשות שזה מפחיד לגור לבד. לא בטוחה שאני בשבי. נכון שיש עלי מגבלות נכון שלא תמיד טוב לי כאן אבל אני בהחלט לא מאחורי סורג או בריח טופול כן עוזר לדעתי לעלות את בביטחון העצמי זה עוזר לדבר על דברים ולקבל דעה אחרת להוציא קיטור להרגע
 
מפחיד, בגלל שאת לא ניסית

זה הרבה יותר פשוט ממה שאת חושבת. אני חושבת שיש גיל שבו להמשיך ולגור עם ההורים, זה פשוט נזק נפשי (זו דעתי בלבד, כמובן).
 

לקשמי

New member
הביצה והתרנגולת

ולי נראה שכאשר גרים עם ההורים בגיל מבוגר זה הנזק הנפשי. כלומר הוא תוצאה של סוג של התעללות. כאשר הילד יוצר תלות בהורים שלו עד כדי כך שבגיל מבוגר הוא עוד לא מסוגל לעזוב את הבית, כי הוא שבוי בפחדים, זאת התוצאה של התעללות והתוצאה הזאת היא גם סיבה לעוד נזק נפשי. מעין גלגל חוזר כזה. הורים צריכים לטפח בילד תחושה של אהבה והערכה עצמית, זה צריך לבוא קודם כל מההורים, תחושה של עצמאות וביטחון בעצמך. (ולפחד לצאת מהבית בגיל מבוגר, זה בהחלט לא ביטחון עצמי, זה בדיוק ההיפך). כשגרים בבית מתעלל, שום טיפול לא עוזר. להוציא קיטור זה לא טיפול. זה כמו לקחת אקמול במקום לקחת אנטיביוטיקה. אולי זה מקל אבל תמיד בסוף חוזרים לבית המתעלל. לי לקח זמן עד שהפנמתי את זה, שכל עוד אני חיה בבית של ההורים, חבל על הזמן ועל הכסף שאני משקיעה בטיפול. כשיצאתי מהבית של ההורים, זה היה הזמן שבו הטיפול כבר לא היה אקמול והתחיל להיות אנטיביוטיקה
 
מסכימה. זה גם ביצה וגם תרנגולת

אני חושבת שעד שלא יוצאים לגור מחוץ לבית ההורים, קשה מאד (אולי בלתי אפשרי) לצאת מהדפוסים של הילדות.
 

BellA עלמה

New member
ניסיתי תקופה לגור לבד

שעליתי לארץ בהתחלה לבד וההורים נשארו שם לתקופה של שנה וחצי. אני שואלת אותכן לגור לבד זה כלכך פשוט? מבחינה כלכלית(לשלם את כל המיסים , ארנונה חשמל - הכל אתה . לבד) מבחינה נפשית לאיודעת לא נראה לי כלכך פשוט
 

לקשמי

New member
אני מסתדרת עם התשלומים

למרות שרק לאחרונה התחלתי לעבוד בשכר שהוא מעל המינימום, יותר מ-5 שנים הסתדרתי עם שכר דירה למרות שעבדתי בשכר מינימום ולמרות שחוץ מהשכ"ד היו לי עוד הוצאות. ויש לי עכשיו קשיים כלכליים אבל אני מעדיפה את זה על פני לגור בגיהנום. כשאני נזכרת בבית שיצאתי ממנו אני אומרת תודה על כל חשבון חשמל שמגיע, על כל שכר דירה שיורד שמבטיח לי את המשך המגורים בדירה השכורה שלי, אומרת תודה על כך שיש לי בית לחזור אליו, בית שאני לא מפחדת לחזור אליו, שלא מחכה לי בו איזה מפלצת שלא משנה מה אני אעשה או לא אעשה, היא כבר תמצא את הסיבות להשפיל אותי, שמחה שאני עומדת ברשות עצמי ולא תלויה בהורים מתעללים! אז לא, זה לא פשוט, אבל מי אמר שהחיים פשוטים? נכון, לחופש יש מחיר, אבל בלי הקשיים האלה ובלי המחיר הזה, נישאר תקועים, נמשיך לסבול ולא נתקדם לשום מקום.
 

BellA עלמה

New member
כל אחד וסדר עדיפויות שלו

אני מעדיפה לחיות בביטחון כלכלי כרגע . כשאוכל לחיות בנוחיות מבחינה כלכלית אעזוב. אז נכון שיש לזה את החסרונות אבל יש גם יתרונות
 
למעלה