.....................

[אין לי מושג איך]

../images/Emo32.gif ......................./images/Emo60.gif

לדגים שלי יש אקווריום יפה וגדול. שמתי להם שם צמחים יפים, ואבנים צבעוניות. יש להם אוכל, כל היום, כמה שהם רק רוצים, וחמצן ממכשיר מיוחד. לדודים שלי יש כלב בתוך מלונה. המלונה שלו מאוד נחמדה ויפה. יש שם צלחת לדוגלי, ועוד צלחת שבה שמים לו מים נקיים. מסביב למלונה יש לו משחקים מיוחדים לכלבים, והוא נכנס ויוצא כל היום. פעם הייתי בחוות סוסים. לסוסים יש אורווה גדולה גדולה עם הרבה קש על הרצפה. בצד יש מקום עם סככה, שם הם ישנים. ועל דפנות האוורוה יש להם אבוס, ממנו הם אוכלים ושותים כל היום. ולשבלול, לשבלול יש בית קטן וצפוף. אין בו הרבה מקום, בשביל להכנס אליו הוא מתקפל. לאכול הוא יוצא החוצה. לכולם יש בית, לכל אחד הבית המתאים לו. רק לי אין בית. פעם היה לי בית, בית גדול ויפה, עם 2 קומות, עם אקווריום גדול בכניסה, עם מתקנים בחצר, ועם שולחן להכנת שעורי בית. היה לנו בבית גם מטבח, שאמא בישלה בו, ומכונת כביסה, והרבה ארונות בגדים, וספרים. כל זה היה פעם... היום אין לנו בית. יש לנו רק חדר, ועוד חדר, ועוד חדר. מטבח אין לנו, אז אנחנו אוכלים בחדר אוכל גדול, יחד עם הרבה אנשים. מכונת כביסה אין לנו, אז אנחנו משתמשים בשרותי המכבסה. בחדרים שלנו יש מקום רק למיטות, אז כל מה שהיה בארונות אבא ארז בתוך מכולה גדולה מאוד. לכן אין לי כעת את הדובי שלי, ולא את הסוודר שאני אוהבת. קר לי במלון בירושלים, אז אמא קנתה לי סוודר חדש. כשאני רואה ליד המלון שבלולים, אני חושבת שכיף להם. אפילו שהבית שלהם כל כך קטן, כי --- אי אפשר לנתק אותם ממנו.

 

[שי ז.]

עם כל הכבוד בית זה ממש לא הקירות

אלא האנשים שבו. הבחירה במלון ולא בשכירות (ואין בעיה למצוא דירה ליד המלון אם הסיבה היא לא להתרחק מהחברים) היא שלהם במקרה הזה כי בחודשיים אין שום בעיה למצוא דירה. ברור שלא הכל קל וחלק אבל האשמה במצב היא לא רק של צד אחד.

 

[אין לי מושג איך]

בוודאי שיש בעייה

אם אין עבודה ואין פיצויים, ממה ישלמו שכירות ? כמעט שלושה חודשים מאז הפינוי, רוב האנשים נשארו בלי פתרונות.

 

[שי ז.]

דווקא מתוך היכרות קרובה

עם הרבה מפונים (בעיקר מאלי סיני וניסנית) הכסף לשכירות מועבר לכל פונה כמעט מידית ובטח לא תוך 3 חודשים אבל אם לא פונים ולא מוכנים לעזוב את המלון אלא לישוב קבע אז בטח שלא יהיה פיתרון זמני ראוי. הקישור שנתת הואר מטעם מועצת ישע שהיא לא בדיוק גוף אוביקטיבי (ולפחות לגבי המאהל ביד מרדכי, הייתי שם לא פעם ואני עובר שם כמה פעמים בשבוע. אין שם אפילו 10 משפחות ובטח שלא 60. 60 משפחות לא חיות על 4 תאי שירותים כימיים ואם באמת היתה כזו כמות היו מביאים עוד כמה תאי שירותים). איזה אחוז מאנשי הגוש עבד בתוך הגוש?

 

[אמא של שראנ]

אז בטח היית גם בעיר האמונה.

ראית כמה משפחות חיות שם? ובאיזה תנאים? (וזה משפחות שכעקרון לא רוצות ללכת לבית מלון ע"ח המדינה ולכן דאגו לעצמם למקום. כנ"ל אנשי קטיף שחיים באולפנא בכפר פינס לא ע"ח המדינה. כנ"ל אנשי תל קטיפא שחיים באולפנא באבן שמואל לא ע"ח המדינה. כנ"ל אנשי נצר חזני שחיים בישיבה בחיספין לא ע"ח המדינה. ולכולם, המדינה, באופן שיוויוני, לא ספקה שום פתרון קבוצתי. הרי גם לממשלה ברור שהטיפול כשל. גם רה"מ הרים קולו בישיבת השרים כשגילה שרק 3 (רק 3!!!!!!!!!!!!) עסקים מתוך 700 פוצו ורק כ150 הצליחו להגיש בקשה למינהלת וכל השאר עוד תקועים עם הניירות והבירוקרטיה.

 

[לי ולך בלבד]

לא הבנתי את תלונתך

את טוענת שחלק מהאנשים החליטו להקים עיר אוהלים את עיר האמונה -אז אם זו הבחירה שלהם אז אני לא מבינה את תלונתך .

 

[אין לי מושג איך]

אין לי נתונים מספריים

אבל רוב האנשים - כמעט כל החקלאים, אנשי החינוך והמינהלה והעצמאים.למעשה גם מי שעבד באיזור הקרוב, אבל גר כיום בדיור זמני בירושלים וכד' - לא יכול להגיע למקום עבודתו הקודם. כאן יש קצת יותר נתונים, אבל לא מספריים, והקישור שהבאתי, כמו גם הכתבה שממשיכה אותו, נכתב ע"י נדב שרגאי מעיתון "הארץ", שלא ממש מזוהה עם מועצת יש"ע. קשה לי להאמין שהוא היה מפרסם נתונים שקיבל מהם בלי לבדוק את אמיתותם.

 

[אמא של שראנ]

פעם אחת שי, פעם אחת.

מותר לך להגיד "ליבי אתכם." בלי לסייג, בלי "עם כל הכבוד". בלי "אבל". זה כ"כ קשה????

 

[שי ז.]

אין סתירה בין הדברים

ליבי בהחלט עם כל אלה שהיו מוכנים לעזור למדינה לעזור להם, בהחלט עם כל הילדים אבל לא עם מי שהחליט להפוך את משפחתו לקורבן במאבק. אם הילד שלך היה כותב כזה מכתב היית ממשיכה להאחז בקרנות המזבח ולהמשיך לנסות להחיות מאבק אידאולוגי שכבר נגמר מזמן על גבו?

 

[אמא של שראנ]

קודם כל, ילדים הם לא חפץ.

והטענה המרומזת שלך, כאילו המפונים מתעללים בילדים שלהם היא עצובה. אם משהו נלמד מפינוי ימית, זו העובדה שהישובים חייבים להשאר יחד כדי להקל על הקליטה, ההשתלבות והחיים שאחרי הפינוי. יותר מזה, מאיזה כסף הם בדיוק ישכרו דירות? מהכסף שאין להם??? (גם מי שפנה מראש הרי לא קיבל את הכסף עדיין, חלקם הלא מבוטל היה עד לא מזמן במלונות, המוני מובטלים שאוכלים את החסכונות ועוד ועוד. כבר מיצינו את תאורי המתיישבים ככהניסטים אמריקאיים, עם דובון ועוזי ועשרים ילדים מוזנחים מתרוצצים ברקע, לא?

 

[שי ז.]

לא טענתי את מה שאת שמה בפי אפילו

במרומז אבל את העלת את עיר האמונה בה אנשים סרבו להתפנות לפתרונות זמניים שהמנהלת הציעה (כולל פתרונות קבוצתיים בבתי מלון) והעדיפו לקחת את ילדיהם לאוהלים. כל מי שביקש את התקציב לשכ"ד קיבל אותו תוך שבועיים עד שלושה מיום הבקשה (ואני מכיר עשרות כאלה כאן באשקלון). לא אני תיארתי אותם ככהניסטים אמריקאים עם עוזי ודובון. אם את רואה אותם ככאלה זו לא בעיה שלי כי אני ממש לא רואה אותם ככה. אני רואה אותם כאנשים נורמטיביים ששילבו אידאולוגיה (שאני אישית לא מזדהה איתה אבל היא בהחלט לגיטימית) עם איכות חיים ובחרו להתישב ברצועת עזה. כמו שכתבתי בעבר המאבק היה לגיטימי כל זמן שהיה סיכוי לשנות משהו (וגם זה בגבולות החוק) אבל כהכל נגמר צריך לדעת גם להשלים עם המצב. מי שבוחר להמשיך לחיות בטראומה זו החלטה שלו כי מי שחכם בוחר לבנות את חייו ולשקם אותם ולא מחכה שמישהו יעשה הכל בשבילו.

 

[אשרי האשה]

וכל אלה שסגרו להם את הדברים לשנתיים

תנסה לדמיין אותך ואשתך והילדה בכל מקום שהוא אבל בלי החפצים האישיים. ילד שמתרגל ואוהב משהו, בגד אהוב, דברים של יום יום ומזכרות - שנתיים הם לא שלהם. ועוד לא דיברנו באיזה מצב ימצאו אותם עוד כמה שנים. הפקרות כבר אמרנו?

 

[שי ז.]

כבר כתבתי בעבר שאת זה היו צריכים

לפתור ולא חסר מגרשים שניתן לסדר בהם את המכולות עם גישה נוחה. נכון שלא לכל אחד יהיה את המחסן שלו ליד הבית אבל יהיה לו מחסן שהוא יוכל להגיע אליו פעם בכמה זמן ולהוציא/להכניס אליו דברים עד לפתרון מגורי הקבע ( גם אם יתנו להם להוציא מה שהם רוצים הם צריכים גם מקום לאחסן את דברי הקיץ).

 

[חגיתל2]

וכמה עובדות מתוך המשפחה שלי

אחותי שלא גרה בגוש קטיף, אבל היתה לה שם דירה, טרם קיבלה אגורה מהמדינה, למרות שפנתה למינהלת. שכר דירה כבר אין לה, אבל משכנתא ממשיכים לשלם כרגיל. גיסתה שגרה בגוש קטיף עד לחודש לפני הפינוי ועברה מ"רצון" לאשקלון טרם קיבלה אגורה שחוקה, למרות שפנתה עוד לפני הפינוי. כיום גם לה וגם לבעלה אין עבודה, כי שניהם עבודה בגוש. הוא עובר הכשרה מיקצועית ווהא גם דור שני בגוש, כך שגם משפחתו גורשה ואין מי שיעזור. ואגב לרוב המגורשים היתה משפחה ענפה מאד בגוש היו שם "חמולות" של הורים סבים נכדים ונינים. משפחות ששבעת ילדיהם הנשואים גרו בגוש וכרגע לכולם אין בית ואין משפחה שתוכל לעזור להם. בעניין המכולות: המדינה ששכרה את המכולות מכל מיני "מאכרים" מרוויחה כסף על כל מכולה. חוץ מזה שמי שרוצה לפרק את המכולה עכשיו חיב לשלם "קנס" של 1500 דולר על הפרת חוזה (החוזה היה לשנתיים). מי שלא מכיר את הקהילה הזו לא יידע מדוע הם מתעקשים להשאר יחד. מי שחושב שכסף זה שם המשחק פה טועה לחלוטין, האנשים האלה רצו להשאר בביתם למרות המצב הביטחוני הקשה ושום כסף לא הצליח לפתות אותם לצאת משם. אני יודעת שלרוב האנשים זה נשמע קצת מוזר, אבל יש אנשים שכסף זה לא העיקר בחיים.

 

[שי ז.]

שולח מסר

 

[שי ז.]

עבודה באשקלון

במה בעלה של גיסתך עסק שם? יש לנו באשקלון מפעל מתכת ואנחנו זקוקים לעובדים (כמו עוד הרבה מפעלים אחרים שם). אם תגידי במה הוא עבד אולי נוכל לפחות לפתור את נושא העבודה.

 

[שי ז.]

היה צריך להיות במסר. נא למחוק.

 

[Kalla]

אולי קשה לך לתפוס את זה שי,

אבל כן, אלה גם הקירות. ואני מדברת בתור מישהי שלפחות כרגע לא צפוי שיוציאו אותה מהבית בעתיד הנראה לעין. יש אנשים שונים. יש שלבית אין משמעות עבורם ויש כאלה שיש. יש שמוכנים לחיות כל חייהם בשכירות ויש כאלה שרוצים פינה קבועה משלהם. יש כאלה שעוברים ממקום למקום ויש כאלה שנקשרים לאדמה שעליה הם יושבים בעבותות אהבה. יש כאלה שאינם מייחסים חשיבות לטיפוח ביתם, ויש כאלה שמשקיעים בו את נשמתם ומתיאמים אותו בדיוק לצורכיהם, ונקשרים לעצים ולפרחים ששתלו, הישקו וגידלו במו ידיהם. עכשיו, אחרי שקניתי בית במיטב כספי בדיוק לפי רצוני, לאחר שהשקעתי חודשים של ריצות כדי למצוא בית כזה, בית חלומותיי שמתאים לי בדיוק, מבחינת גודל, חלוקה, מיקום, וכו', לשפץ אותו, לטפח את הגינה ולהחיות את הדשא - המחשבה על לעזוב אותו שלא מרצוני החופשי נראית לי קשה מנשוא. וזה עוד מבלי לדבר על לאבד בבת אחת גם את הבית, גם את מקום העבודה, גם את הסביבה המוכרת וגם את הקהילה של ההורים והילדים וכו'. גם אם אתה במקומם היית מרגיש אחרת, נראה לי שזה חוסר אמפתיה להגיד שזה בסך הכל 4 קירות. יש אנשים שעבורם זה הרבה, הרבה יותר.

 

[שי ז.]

שימי לב לניסוח שלך

"ויש כאלה שמשקיעים בו את נשמתם ומתיאמים אותו בדיוק לצורכיהם, ונקשרים לעצים ולפרחים ששתלו, הישקו וגידלו במו ידיהם. עכשיו, אחרי שקניתי בית במיטב כספי בדיוק לפי רצוני, לאחר שהשקעתי חודשים של ריצות כדי למצוא בית כזה, בית חלומותיי שמתאים לי בדיוק, מבחינת גודל, חלוקה, מיקום, וכו', לשפץ אותו, לטפח את הגינה ולהחיות את הדשא". מי שעשה את הקירות ואדמת הבור לבית זו את והמשפחה ולא הקירות. אני פה אחשף קצת ואספר שלפני כ 4 שנים ההורים שלי נאלצו להתפנות מביתם שהיה וילה גדולה מול הים במקום משגע כמו שחלמו עליו כל חייהם. את הבית הם קנו 6 שנים קודם לכן וחלמו להזדקן בו (השקיעו הרבה זמן וכסף בשיפוץ והתאמה שלו לצרכיהם). בגלל כמה החלטות עסקיות שהיו בזמן הלא נכון (שנכנס חוק כבוד האדם וחרותו ומאז אי אפשר לגבות חובות) והיו בדיעבד עם נוכלים הם נאלצו למכור אותו בכל מחיר ובפינוי של שבועיים כדי להציל את העסק. עם כל הכאב שבזב הם לא שקעו ברחמים עתצמיים אלא שכרו דירה (ועדיין גרים בשכירות) והםפכו אותה מקירות שוב לבית. מה שאת מתארת כיותר הוא באמת יותר אבל הדרך להשתקם לא עוברת דרך רחמים עצמיים אלא מתחילה בראש וראשונה בהחלטה לשקם את עצמם. גם סבא שלי כשעלה לארץ ב 51' עזב בעירק בית עם 12 משרתים, 4 קומות, סירה בחידקל, אוטו פרטי וחצי מהשוק של בגדד היה שלו. הוא הגיע לפה למגורים באוהל אבל אחרי יום של דיכאון עוד לפני שידע אפילו את השפה הוא יצא לעבוד בחקלאות וסבתא שלי שלא ידעה קרוא וכתוב (למדה בארץ ולכן ידעה לקרוא ולכתוב עברית ואנגלית אבל לא ערבית) הלכה לחנויות, ראתה סריגים וכשחזרה לאוהל ישבה לסרוג אותם ולמחרת מכרה אותם לאותה החנות בה ראתה אותם. הם תוך חצי שנה עברו לצריף שבנו בפרדס בפתח תקוה ושנה אחר כך לבית שקנו בר"ג.

 

[פלגיה]

סבא שלך

וכל אלה שעלו לארץ. חלקם עלו כדי להגשים חלום ישן, ואת כל התפילות שהתפללו עליהן לשבת בארץ - ולהם כל הצרות והקשיים היו קטנים לעומת הגשמת החלום. יש כאלה שנאלצו להגר - ולהם היה קשה ביותר. ואכן משפחות התפוררו ואנשעם נשברו. אנשי גוש קטיף חיו בעבר בתנאים קשים, בקראוונים, ללא חשמל וכדומה. למען הגשמת חזון שהאמינו בו. מה ששברו להם זה יותר מבית. שברו להם את החלום. לכן הכל קשה, ולכן הרבה דברים מקרטעים. לא צריך להקשות עליהם יותר. מה שאני מכירה מהמשפחה שלי זוג שפונה מסיני, ועכשיו גם מחוף עזה - האשה הצליחה לצאת לפנסיה מוקדמת. האיש - קיבל עבודה בעיר מרכזית, ואפילו הם מקבלים חלק משכר הדירה שלהם. הילדים גדלו, וגרים ברחבי הארץ, והם מצאו דירה שהם יכולים לגור בה. זה הסיפור הכי קל שיכול להיות. ועדין הכל קשה. כי אין חשק לחשוב על ארונות, כי כל דבר גורם למריבה, כי פתאום הם חושבים אולי זה לא טוב שהם עוזבים את הקהילה שלהם. אז בכל פעם - בבוקר החלטה אחת, ובערב החלטה הפוכה, והם מתקשים להגיע לביצוע. על כל זה - עוד מקשים עליהם עם ביורוקרטיה מרושעת ואטומה.