Blackpanter1י
New member
../images/Emo32.gifחשוב לקרוא...
שלום,משהו שראיתי באחד הפורומים באתר בכיפה. "בס"ד "ונגה כאור תהיה" סרטן ממין קטלני תקף את נגה חרמון, בת חמש עשרה וחצי. מצבה קשה, אך נגה לא מתייאשת. תכניותיה לעתיד כוללות גם את תקופת השירות הלאומי... אבל עכשיו הכל תלוי בתפילות. - עוזיה לוי - למי יש רגלים מטיטניום? - התשובה המקובלת היא ´הנדסה קרבית´, נכון? אבל יש עוד מישהי כזאת עם רגל מטיטניום, למרות שהיא לא עדיין לא היתה בצבא ואף פעם לא יצא לה לפרק מוקשים... בתחילת שנת תשס"ב התלוננה נערה בכיתה ז´ על כאבים חזקים ברגלים. הכאבים התחזקו וכמובן - התחילה התרוצצות מרופא אחד לרופא אחר... - עד כאן הסיפור מוכר, נכון? כמעט כל אחד עובר את זה באיזשהו שלב בחיים שלו. אבל כאן רק מתחיל הסיפור של נגה. לאחר תשעה חודשים של כאבים, קרה משהו ששינה את פני הסיפור כולו. נגה החליקה בחצר ביתה ושברה את עצם הירך. מכיוון שזו לא עצם שנשברת מכל נפילה קטנה (חוץ מאצל קשישים), העסק היה נראה קצת מוזר והיה חשש שזה לא סתם שבר תמים כמו שהוא נראה. לאחר מספר בדיקות אובחן אצל נגה גידול סרטני מסוג ´יואינג סרקומה´, סרטן העצם (לא, השם יואינג לא אומר שזה סרטן לצעירים, זה פשוט שמו של הרופא שחשף אותו). זהו אחד מסוגי הסרטן היותר קשים הקיימים, ולכן תוך שלושה ימים, בתאריך ה´ באב תשס"ב אושפזה נגה חרמון במחלקה האונקולוגית בבית החולים שניידר בפתח תקווה. המחלה נגה קיבלה טיפולים כימותרפים ובהמשך עברה סדרת הקרנות כאשר לאחר הטיפולים היא נותחה ועצם הירך שלה יחד עם המפרק הוחלפו בטיטניום. הטיפול הכימותרפי הוא חומר המוחדר לגוף ומשמיד כל דבר שגדל במהירות, והגידול שמתפתח במהירות אמור להעלם. מלבד זאת נעלמות גם השערות שצומחות במהירות. אפשר להתנחם, יש בכל זאת גם בונוס קטן: הטיפול משמיד גם פצעי בגרות, שצומחים מהר מאד, כפי שכל אחד מאיתנו יודע... לאחר כל טיפול עולה חומה של נגה בצורה משמעותית והיא מאושפזת למספר ימים במחלקה עד לירידת החום ולטיפול הבא. יום לאחר שקיבלה נגה ´איקמן´ (צינורית להחדרת אינפוזיה ותרופות לגוף), הוא הזדהם ולנגה הביאו צינורית מסוג אחר מחו"ל. הכדוריות הלבנות של נגה היו בשפל, אפילו כמעט ולא היו, ובגלל הזיהום מצבה הידרדר עד שהוכנסה לטיפול נמרץ, שם שהתה כשבוע והשתחררה, עד לפעם הבאה שהאיקמן הזדהם... לעומת הכימותרפיה, ההקרנות הן משהו הרבה יותר ממוקד, זוהי קרינה בעלת עוצמה המוקרנת ישירות על הגידול ושורפת אותו. ההקרנה צריכה להיות מדויקת ביותר, כי כל סטייה הכי קטנה עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך. אז במקומות שיש עצמות, כמו לדוגמא הראש, אפשר להקרין הרבה, כי העצם סופגת את הקרינה, אבל באזורים כמו החזה והריאות העסק יותר מסובך, כי אין שם כל כך הרבה עצמות ובקלות רבה יכול להיגרם נזק. משך הזמן הרשמי (פרוטוקול) שלוקח לטפל ב´יואינג סרקומה´ עד להחלמה (בתנאי שהכל הולך ואין סיבוכים) הוא 18 חודשים. בכל הזמן הזה אושפזה נגה לפרקים לצורך טיפולים, וכמו כן עברה מספר סדרות של הקרנות, ולבסוף טיפול מורכב ומסובך הנקרא ´השתלת מֵח עצם´. בטיפול הזה שואבים מח עצם בריא ממקום כלשהו בגוף או מקרוב משפחה, ואז משמידים את מח העצמות שנשאר בגוף ומשתילים במקומו את מח העצם הבריא. בטיפול הזה היה מצבה של נגה קשה מאד וסיכוייה לעבור את ההשתלה בחיים (שלא לדבר על המחלה) שאפו לאפס. ברוך השם, היא עברה את ההשתלה בהצלחה. "תוך כדי ההשתלה חגגו לי יומולדת" מספרת נגה. "הגיעו חבר´ה מ´זיכרון מנחם´ ועשו שמח... מישהו שהתחתן מספר ימים לפני כן הביא עוגה וכולם חגגו, ורק אני לא יכולתי לאכול בגלל הטיפול...". ראוי לציין שלכל חולה סרטן ממוצע מגיעים כחמישה ממתקים ביום, כשהוא אוכל אחד לשבוע, וגם זה רק במקרה טוב כך שתמיד יש מאגרי שוקולד... נגה, לפני שגילו לך את המחלה, הכרת מישהו שחלה בסרטן? "כן, דוד שלי חלה בסרטן לפני מספר שנים". ואיך את מקבלת את המחלה שלך? "ברור שקשה בהתחלה, אבל אחר כך מתרגלים ויש המון צחוקים, וקטעים, והווי מאד מעניין ומיוחד". מה שנגה לא מזכירה, זהו ההומור השחור הנפוץ במחלקה (- אמא, לא אמרת שהולכים לסרט? - לא לסרט, חמודי. להקרנה...). כי בשביל לחיות חיים נורמאלים - כמה שאפשר - חייבים לצחוק גם על הדברים הרעים שיש בחיים, כמו הקרחת, למשל. "בהתחלה היה מאד חבל לי על השיער שלי, והתביישתי מאנשים שסובבו את הראש ברחוב לכיווני. אבל עכשיו, התרגלתי וגיליתי שזה אפילו נחמד לראות אנשים חוטפים שוק כשהם רואים בחורה עם קרחת הולכת לה סתם כך..." מספרת נגה בחיוך. "נכון, היו גם קטעים רעים" היא מודה, "למשל, יש פה איזו חנות שאני כבר לא נכנסת אליה, בגלל שפעם, לפני שחליתי, נכנסתי לשם והתייחסו אלי מאד מגעיל, וכשנכנסתי פעם אחת עם קרחת, מבטי הרחמים של המוכרת הבריחו אותי משם". אך לנגה גם סיפורים מצחיקים, כמו אנשים שלא אומרים את המילה סרטן ונבהלים ממנה כשהיא עוברת לידם. נגה גם מספרת שבמסגרת מבצע ´הקש בדלת´ של אגודה למלחמה בסרטן הגיעו לביתה שני ילדים לאסוף תרומות. נגה פתחה להם את הדלת והשניים לא ידעו איפה לקבור את עצמם. הם גמגמו משהו והלכו להם... ההתמודדות סמדר היא אימה של נגה ושל עשרת אחיה ואחיותיה (נגה היא שלישית במשפחה), מספרת על ההתמודדות של הבית עם מחלתה של נגה. "קודם כל יש את האחיות הגדולות של נגה, שמחזיקות את הבית. ויש ארגון בשם ´חיינו´ ששולח לכאן בחור שהוא ´חונך´ של הילדים, והוא באמת נקלט פה והפך לבן בית.. יש את המתנדבים הנפלאים של ´זיכרון מנחם´ ואיך לא, את כל החב´רה מהסניף, ששורצים פה כמעט כל הזמן... באמת, יש אנשים שמשקיעים ועוזרים לנו, ותומכים.. עם הבית לא היתה לנו בעיה". לנגה, תלמידה בכיתה י´, הסרטן לא מפריע לצחוק וללכת מכות עם חברות, גם לא מפריע לה לאכול בורגראנץ´ באמצע טיפול, למרות שכולם מסתכלים עליה כמו על משוגעת, כי בטיפולים בדרך כלל אי אפשר לאכול יותר מידי כי זה גורם לבחילות, אבל אצל נגה אין דבר כזה... וכמובן, נגה לא שוכבת במיטה כל היום אלא לומדת בין אישפוז לאישפוז, וכבר הספיקה לעבור בהצלחה בגרויות בלשון ובתנ"ך (93). היא כבר יודעת לאן היא רוצה ללכת לשירות לאומי, למרות שיש לה עוד שנתיים... בקיצור, היא מתנהגת כמו כל אולפניסטית ממוצעת בגילה... לנגה גם יש את הקטע של ´אף פעם לא עצוב´. היא לא מפסיקה להשתולל לרגע, וכשהיא מגיעה למחלקה הבלגן שם מתחיל לחגוג, כי נגה הופכת את המחלקה על הראש... חיים ארנטל, מראשי זכרון מנחם, סיפר שנגה היתה פעם במחנה ב´כינר´, ואחת הפעילויות היתה ´קריוקי´. נגה נעמדה על הכיסא ונופפה בידיה כמו כולם, וכשחיים אמר לה ´נגה, את תיפלי!´ היא הגיבה: ´אולי אני אפול, אבל אני אפול שמחה...´ לאחר רבע שעה חיים הופיע יחד עם נגה כשאחת מידיה מקושטת בתחבושת טריה. ´אמרתי לה´ התנצל חיים, ´אבל היא התעקשה לרקוד עם כולם, וכצפוי, היא נפלה!´ ´אבל חיים´ ענתה נגה, ´נכון, נפלתי. אבל נפלתי שמחה!´ בחודש שבט תשס"ד סיימה נגה את הפרוטוקול שלה והוגדרה כ´מחלימה מסרטן´ והתבקשה להגיע אחת לחודש לבדיקות וטיפולים כדי שיוכלו לעקוב אחר מצבה."
שלום,משהו שראיתי באחד הפורומים באתר בכיפה. "בס"ד "ונגה כאור תהיה" סרטן ממין קטלני תקף את נגה חרמון, בת חמש עשרה וחצי. מצבה קשה, אך נגה לא מתייאשת. תכניותיה לעתיד כוללות גם את תקופת השירות הלאומי... אבל עכשיו הכל תלוי בתפילות. - עוזיה לוי - למי יש רגלים מטיטניום? - התשובה המקובלת היא ´הנדסה קרבית´, נכון? אבל יש עוד מישהי כזאת עם רגל מטיטניום, למרות שהיא לא עדיין לא היתה בצבא ואף פעם לא יצא לה לפרק מוקשים... בתחילת שנת תשס"ב התלוננה נערה בכיתה ז´ על כאבים חזקים ברגלים. הכאבים התחזקו וכמובן - התחילה התרוצצות מרופא אחד לרופא אחר... - עד כאן הסיפור מוכר, נכון? כמעט כל אחד עובר את זה באיזשהו שלב בחיים שלו. אבל כאן רק מתחיל הסיפור של נגה. לאחר תשעה חודשים של כאבים, קרה משהו ששינה את פני הסיפור כולו. נגה החליקה בחצר ביתה ושברה את עצם הירך. מכיוון שזו לא עצם שנשברת מכל נפילה קטנה (חוץ מאצל קשישים), העסק היה נראה קצת מוזר והיה חשש שזה לא סתם שבר תמים כמו שהוא נראה. לאחר מספר בדיקות אובחן אצל נגה גידול סרטני מסוג ´יואינג סרקומה´, סרטן העצם (לא, השם יואינג לא אומר שזה סרטן לצעירים, זה פשוט שמו של הרופא שחשף אותו). זהו אחד מסוגי הסרטן היותר קשים הקיימים, ולכן תוך שלושה ימים, בתאריך ה´ באב תשס"ב אושפזה נגה חרמון במחלקה האונקולוגית בבית החולים שניידר בפתח תקווה. המחלה נגה קיבלה טיפולים כימותרפים ובהמשך עברה סדרת הקרנות כאשר לאחר הטיפולים היא נותחה ועצם הירך שלה יחד עם המפרק הוחלפו בטיטניום. הטיפול הכימותרפי הוא חומר המוחדר לגוף ומשמיד כל דבר שגדל במהירות, והגידול שמתפתח במהירות אמור להעלם. מלבד זאת נעלמות גם השערות שצומחות במהירות. אפשר להתנחם, יש בכל זאת גם בונוס קטן: הטיפול משמיד גם פצעי בגרות, שצומחים מהר מאד, כפי שכל אחד מאיתנו יודע... לאחר כל טיפול עולה חומה של נגה בצורה משמעותית והיא מאושפזת למספר ימים במחלקה עד לירידת החום ולטיפול הבא. יום לאחר שקיבלה נגה ´איקמן´ (צינורית להחדרת אינפוזיה ותרופות לגוף), הוא הזדהם ולנגה הביאו צינורית מסוג אחר מחו"ל. הכדוריות הלבנות של נגה היו בשפל, אפילו כמעט ולא היו, ובגלל הזיהום מצבה הידרדר עד שהוכנסה לטיפול נמרץ, שם שהתה כשבוע והשתחררה, עד לפעם הבאה שהאיקמן הזדהם... לעומת הכימותרפיה, ההקרנות הן משהו הרבה יותר ממוקד, זוהי קרינה בעלת עוצמה המוקרנת ישירות על הגידול ושורפת אותו. ההקרנה צריכה להיות מדויקת ביותר, כי כל סטייה הכי קטנה עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך. אז במקומות שיש עצמות, כמו לדוגמא הראש, אפשר להקרין הרבה, כי העצם סופגת את הקרינה, אבל באזורים כמו החזה והריאות העסק יותר מסובך, כי אין שם כל כך הרבה עצמות ובקלות רבה יכול להיגרם נזק. משך הזמן הרשמי (פרוטוקול) שלוקח לטפל ב´יואינג סרקומה´ עד להחלמה (בתנאי שהכל הולך ואין סיבוכים) הוא 18 חודשים. בכל הזמן הזה אושפזה נגה לפרקים לצורך טיפולים, וכמו כן עברה מספר סדרות של הקרנות, ולבסוף טיפול מורכב ומסובך הנקרא ´השתלת מֵח עצם´. בטיפול הזה שואבים מח עצם בריא ממקום כלשהו בגוף או מקרוב משפחה, ואז משמידים את מח העצמות שנשאר בגוף ומשתילים במקומו את מח העצם הבריא. בטיפול הזה היה מצבה של נגה קשה מאד וסיכוייה לעבור את ההשתלה בחיים (שלא לדבר על המחלה) שאפו לאפס. ברוך השם, היא עברה את ההשתלה בהצלחה. "תוך כדי ההשתלה חגגו לי יומולדת" מספרת נגה. "הגיעו חבר´ה מ´זיכרון מנחם´ ועשו שמח... מישהו שהתחתן מספר ימים לפני כן הביא עוגה וכולם חגגו, ורק אני לא יכולתי לאכול בגלל הטיפול...". ראוי לציין שלכל חולה סרטן ממוצע מגיעים כחמישה ממתקים ביום, כשהוא אוכל אחד לשבוע, וגם זה רק במקרה טוב כך שתמיד יש מאגרי שוקולד... נגה, לפני שגילו לך את המחלה, הכרת מישהו שחלה בסרטן? "כן, דוד שלי חלה בסרטן לפני מספר שנים". ואיך את מקבלת את המחלה שלך? "ברור שקשה בהתחלה, אבל אחר כך מתרגלים ויש המון צחוקים, וקטעים, והווי מאד מעניין ומיוחד". מה שנגה לא מזכירה, זהו ההומור השחור הנפוץ במחלקה (- אמא, לא אמרת שהולכים לסרט? - לא לסרט, חמודי. להקרנה...). כי בשביל לחיות חיים נורמאלים - כמה שאפשר - חייבים לצחוק גם על הדברים הרעים שיש בחיים, כמו הקרחת, למשל. "בהתחלה היה מאד חבל לי על השיער שלי, והתביישתי מאנשים שסובבו את הראש ברחוב לכיווני. אבל עכשיו, התרגלתי וגיליתי שזה אפילו נחמד לראות אנשים חוטפים שוק כשהם רואים בחורה עם קרחת הולכת לה סתם כך..." מספרת נגה בחיוך. "נכון, היו גם קטעים רעים" היא מודה, "למשל, יש פה איזו חנות שאני כבר לא נכנסת אליה, בגלל שפעם, לפני שחליתי, נכנסתי לשם והתייחסו אלי מאד מגעיל, וכשנכנסתי פעם אחת עם קרחת, מבטי הרחמים של המוכרת הבריחו אותי משם". אך לנגה גם סיפורים מצחיקים, כמו אנשים שלא אומרים את המילה סרטן ונבהלים ממנה כשהיא עוברת לידם. נגה גם מספרת שבמסגרת מבצע ´הקש בדלת´ של אגודה למלחמה בסרטן הגיעו לביתה שני ילדים לאסוף תרומות. נגה פתחה להם את הדלת והשניים לא ידעו איפה לקבור את עצמם. הם גמגמו משהו והלכו להם... ההתמודדות סמדר היא אימה של נגה ושל עשרת אחיה ואחיותיה (נגה היא שלישית במשפחה), מספרת על ההתמודדות של הבית עם מחלתה של נגה. "קודם כל יש את האחיות הגדולות של נגה, שמחזיקות את הבית. ויש ארגון בשם ´חיינו´ ששולח לכאן בחור שהוא ´חונך´ של הילדים, והוא באמת נקלט פה והפך לבן בית.. יש את המתנדבים הנפלאים של ´זיכרון מנחם´ ואיך לא, את כל החב´רה מהסניף, ששורצים פה כמעט כל הזמן... באמת, יש אנשים שמשקיעים ועוזרים לנו, ותומכים.. עם הבית לא היתה לנו בעיה". לנגה, תלמידה בכיתה י´, הסרטן לא מפריע לצחוק וללכת מכות עם חברות, גם לא מפריע לה לאכול בורגראנץ´ באמצע טיפול, למרות שכולם מסתכלים עליה כמו על משוגעת, כי בטיפולים בדרך כלל אי אפשר לאכול יותר מידי כי זה גורם לבחילות, אבל אצל נגה אין דבר כזה... וכמובן, נגה לא שוכבת במיטה כל היום אלא לומדת בין אישפוז לאישפוז, וכבר הספיקה לעבור בהצלחה בגרויות בלשון ובתנ"ך (93). היא כבר יודעת לאן היא רוצה ללכת לשירות לאומי, למרות שיש לה עוד שנתיים... בקיצור, היא מתנהגת כמו כל אולפניסטית ממוצעת בגילה... לנגה גם יש את הקטע של ´אף פעם לא עצוב´. היא לא מפסיקה להשתולל לרגע, וכשהיא מגיעה למחלקה הבלגן שם מתחיל לחגוג, כי נגה הופכת את המחלקה על הראש... חיים ארנטל, מראשי זכרון מנחם, סיפר שנגה היתה פעם במחנה ב´כינר´, ואחת הפעילויות היתה ´קריוקי´. נגה נעמדה על הכיסא ונופפה בידיה כמו כולם, וכשחיים אמר לה ´נגה, את תיפלי!´ היא הגיבה: ´אולי אני אפול, אבל אני אפול שמחה...´ לאחר רבע שעה חיים הופיע יחד עם נגה כשאחת מידיה מקושטת בתחבושת טריה. ´אמרתי לה´ התנצל חיים, ´אבל היא התעקשה לרקוד עם כולם, וכצפוי, היא נפלה!´ ´אבל חיים´ ענתה נגה, ´נכון, נפלתי. אבל נפלתי שמחה!´ בחודש שבט תשס"ד סיימה נגה את הפרוטוקול שלה והוגדרה כ´מחלימה מסרטן´ והתבקשה להגיע אחת לחודש לבדיקות וטיפולים כדי שיוכלו לעקוב אחר מצבה."