ראיון עם מייקל סי.הול - דיויד

[רינת4]

../images/Emo26.gifראיון עם מייקל סי.הול - דיויד

אין ספוילרים לקוח מאתר פנאי פלוס, פורסם ב-27.07.05 (לפני שידור הפרק הראשון של העונה)

הראיון

כשזה עמוק איתי סגל פגש במונטה קרלו את מייקל סי. הול, שמגלם את דייוויד ההומו ב"עמוק באדמה", וגילה שגם לשחקנים בסדרות המוערכות ביותר בעולם לפעמים נמאס. "לא נראה לי שאני מסוגל לשחק עוד פעם הומו", הוא אומר איתי סגל השבוע חוזרת "עמוק באדמה" לערוץ 2 (קשת), לעונתה הרביעית. יש שיאמרו חדשות טובות, יהיו אחרים שייגשו לארון התרופות ויצטיידו בפרוזאק. ככה זה עם "עמוק באדמה" - סדרה שתופסת אותך בגרון, מטלטלת אותך לצדדים ולבסוף מרסקת אותך מדמם לרצפה. את התחבושת היא לא מבטיחה לספק, ותופעות הלוואי על אחריות הצופים בלבד. גם בעונתה הרביעית, רגע לפני שירת הברבור שלה, המשודרת כעת בארצות הברית, ממשיכה "עמוק באדמה" לספק את הסחורה: קודרת מתמיד, מורבידית ומקאברית עד כאב, ובעיקר משוחקת לעילא. למי שטרם נפל חזק, "עמוק באדמה" מגוללת את סיפורה של משפחת פישר המנהלת בית לוויות המציע ללקוחותיו מוות דה-לוקס של שירותי קבורה, חניטה, שימור והצגה לראווה של הנפטר, על פי מנהג הנצרות. גם בעונה הזאת נעזרים גיבורי הסדרה בלקוחותיהם המתים כדי להבין יותר את חייהם שלהם. העונה הזאת מוצאת את גיבוריה מעורערים מתמיד, רגע לאחר שגופתה של ליסה (אשתו האובדת של נייט פישר) נמצאת. כולם מנסים להתמודד עם מותה הפתאומי, אבל לא בהכרח מצליחים. המוות כאמור הוא גיבורה הראשי של "עמוק באדמה". לא מתחשבן, אדיש, בלתי צפוי, ובעונה הנוכחית, נדמה שיותר משמשפחת פישר עובדת בעסקי המוות, היא גם משרתת אותו, מזינה אותו. מייקל סי. הול, המגלם את דמותו של דייוויד, האח האמצעי וההומו במשפחת פישר, מודה שהמוות תמיד העסיק אותו, הרבה לפני שבכלל נבחר לתפקיד מנהל בית הלוויות ב"עמוק באדמה". "אני חושב שאני מסוג האנשים שמאז ומתמיד היו אובססיביים למוות. אולי זה קשור לזיכרונות לא נעימים או לאובדן שחוויתי בילדותי, אבל בכל אופן - אני לא חושב שיש אדם שלא שאל את עצמו שאלות על מוות. זה תמיד שם, מסביבנו, זה חלק בלתי נמנע מחיינו, כמעט כמו החיים עצמם". הול מתנהל במציאות כמעט, אם לא בדיוק, כמו דמותו הטלוויזיונית. הססן, ביישן, מעט פלגמט. זאת אולי עוד הוכחה שלא כל השחקנים הגדולים בהכרח משחקים. והול הוא בהחלט שחקן גדול, של ניואנסים. הדמות המורכבת שהוא מגלם - הומו המתקשה לקבל את עצמו, גם אחרי יציאתו מהארון - היתה יכולה להפוך בקלות לקריקטורה, אבל הול נועץ בה את שיניו והופך אותה לאחת הדמויות הטעונות והמרגשות ש"עמוק באדמה" מציעה לצופיה. הראיון עם הול מתקיים במונטה קרלו שבריביירה הצרפתית, תחת איום של הקצבת זמן מלחיצה, אבל גם אז הוא מתגלה כמרואיין סימפטי, חביב, אם כי בעל כריזמה של צנונית. כשאנחנו מתחילים לדבר על השינוי שעבר בעקבות הסדרה, על תפיסת החיים שאימץ לעצמו, מתגלים סימני התרגשות ראשונים. "אני חושב שהסדרה הזאת דחפה אותי לקחת אחריות על החיים שזכיתי להם, ולא להתעסק במחשבות על מוות ועל זה שהסוף קרב וגם אני אמות, אלא על החיים עצמם ועל איך מצליח להוציא מהם את המרב". כמו שקווין ספייסי אומר ב"אמריקן ביוטי": היום זה היום הראשון של שארית חייך? "אני לא מתעורר כל בוקר במחשבות קודרות על מוות, אבל מאז שהסדרה עלתה, אני מוצא את עצמי הרבה פעמים נוסע מהעבודה על הכביש המהיר ופתאום קצת נלחץ. ואז מיד אני משתדל להיות יותר ער למה שקורה מסביבי, משתדל לנהוג בזהירות, כי לפתע תוקפת אותי המחשבה שבכל רגע זה יכול להיגמר. "אני חושב שהדבר הכי גדול שהסדרה הזאת לימדה אותי הוא ליהנות מהחיים, לא להיות בהם משקיף מהצד אלא שותף מלא, לחוות רגעים של אושר, למצות הנאות קטנות. אני מודה, פעם הייתי טיפוס יותר פסימי, ובאופן אירוני, דווקא 'עמוק באדמה' לימדה אותי שיעור חשוב על החיים". בארצות הברית משודרים עת פרקיה האחרונים בהחלט של "עמוק באדמה". הצילומים עצמם הסתיימו לפני כמעט שלושה חודשים. פרט להול מככבים בסדרה גם פיטר קראוזה (שהופיע השנה בסרט הקולנוע "אהבה במקום אחר") ונחשב לאחד הכוכבים החמים שהסדרה הצמיחה, פרנסיס קונרוי, המגלמת את רות פישר, אם הבית, שמזוהה יותר כשחקנית תיאטרון איכותית (לאחרונה הופיעה בתפקיד משנה בסרט "הטייס"), ולוריין אמברוז, שמגלת בסדרה את קלייר, הבת הצעירה והסוררת, וזכורה מסרט הנעורים "לא יכולים להתאפק". כמעט כל משתתפי הסדרה מקווים לא להישכח ביום שאחרי. להול יש סיבה נוספת לדאגה, ושאף אחד לא יבלבל לו את המוח עם טייפקאסטינג. "אני לא יכול לומר לך שלא מקננות בי כעת חרדות על המשך דרכי. בסך הכל שיחקתי בסדרה הזאת חמש שנים, כך שבמקביל להתרגשות הגדולה שבסיום הצילומים והעצבות שבלהיפרד מחברים טובים, יש בי חשש של: ומה עכשיו. אבל יש גם הקלה גדולה בסופו של דבר. במקצוע הזה צריך להתמודד במוקדם או במאוחר גם עם החלקים הפחות נעימים, ורצוי שאתחיל להתמודד עם הסוף הקרב כבר עכשיו".

 

[רינת4]

../images/Emo26.gifהמשך../images/Emo36.gif

והעובדה שגילמת הומו במשך חמש עונות לא עלולה ליצור לך בעיה כעת בקבלת תפקידים אחרים? "דייוויד הוא דמות מאוד מיוחדת, אני לא יודע כמה דמויות כמוהו כבר אפשר לגלם. אבל אני בטוח שכעת, אחרי שהסדרה יורדת, ארצה להיות זהיר יותר בבחירת התפקיד הבא שלי. ברור שאעדיף לגלם סטרייט ולא שוב הומו, אבל יותר מזה - פשוט אעדיף לגלם דמות שונה לחלוטין מדייוויד. בכנות, לא נראה לי שאני מסוגל לשחק עוד פעם הומו. אני רוצה לשחק דמות ששונה מדייוויד במובנים אחרים. כלומר, פחות מתוסבך, יותר בטוח בעצמו, פחות תמים". טוב, תמיד תוכל לחזור לתיאטרון, שם בעצם התחלת. "את רוב השנים האחרונות העברתי בלוס אנג'לס, בגלל צילומי הסדרה, אבל אני מאמין שכעת אחרי שסיימנו, אחזור לניו יורק באופן קבוע יותר, ואז אולי גם אחזור להופיע בברודוויי. אני מודה, אני משתעשע ברעיון הזה לאחרונה. אחרי חמש שנים בטלוויזיה, באמת מדגדג לי לשחק שוב בתיאטרון, ערב ערב". הול יודע על מה הוא מדבר. כשהוא מדבר על אהבתו לתיאטרון, הוא לוקח בחשבון גם את אשתו, השחקנית איימי ספנג'ר, שמוכרת בעיקר ברחובות ברודוויי. השניים הכירו באודישן למחזמר "Rent" והתיידדו. ספנג'ר קיבלה את התפקיד, להול הראו את הדרך החוצה. כמה שבועות מאוחר יותר, כשהול התיישב במסעדה ניו יורקית, הוא פגש את ספנג'ר שוב, הפעם כמלצרית. כשהגיע זמן החשבון גילה להפתעתו הול שאין לו כסף לשלם. הוא התנצל, ניגש לכספומט הקרוב וכשחזר אזר אומץ וביקש ממנה את מספר הטלפון שלה. שנה מאוחר יותר, הם כבר הופיעו ביחד בהצגה "שיקגו". לא קשה, שני שחקנים תחת קורת גג אחת? "לא אשקר לך, זה לא תמיד קל. אבל זה מציב בפנינו גם לא מעט אתגרים, לחיות עם מישהו מאותו התחום. אני חושב שיש לנו את הזכות להבין מה עובר אחד על השנייה, באופן שאולי היה קשה לנו להבין לולא עסקנו באותו המקצוע. אבל לפעמים זה גם קשה, בעיקר כשלאחד מאיתנו יש עבודה ולשני אין. גם הפרידות לא תמיד קלות, כשמישהו מאיתנו נוסע לצילומים או להופעות מחוץ לעיר. אבל אני מעריץ גדול שלה, היא שחקנית נהדרת, כוכבת גדולה בברודוויי ולשמחתי יש לנו גם חוש הומור זהה. אבל הכי חשוב - היא עובדת בניו יורק, אז זה אומר שאני צריך להיות שם הרבה". חמש שנים יותר מדי בלוס אנג'לס? "זה לא שאני שונא את לוס אנג'לס, כמו שאני פשוט מעדיף לחיות בניו יורק. בהתחלה, כשרק הגעתי ללוס אנג'לס, לא הייתי מסוגל לחיות שם, ממש סבלתי, זה היה נוראי. אבל אחרי חמש שנים, מתרגלים להכל". על ההצלחה של "עמוק באדמה" בארצות הברית חתום בעיקר יוצר הסדרה, אלן בול, שכתב גם את התסריט ל"אמריקן ביוטי", ואף זכה באוסקר בשנת 1999. במהלך השנים האחרונות הצליחה הסדרה לגרוף מספר רב של פרסים, בראשם פרסי גלובוס הזהב ואמי, ביניהם את פרס לסדרת הדרמה הטובה ביותר ולשחקנים הדרמטיים הטובים ביותר. אז מה הופך את "עמוק באדמה" לסדרה כל כך מצליחה? הול לא מוכן לחתום על הנוסחה, אבל מציע הסברים אלטרנטיביים. "אני חושב שזאת סדרה שמציעה לצופים שלה מגוון עשיר של סיפורים ודמויות, שבסופו של דבר, כצופה, תהיה מוכרח להזדהות עם אחת מהן. אבל אני חושב שמה שמושך בסדרה הזו את הקהל הוא העיסוק שלה במוות. זאת הפעם הראשונה שסדרת טלוויזיה מתעסקת במוות, שמה אותו על השולחן. הרי כולנו בסופו של דבר נמות, וזה מסקרן לצפות באנשים האלה, בבני משפחת פישר, שחיים את חייהם ומתמודדים יום יום עם מוות, עם המציאות הקודרת הזאת. אני חושב שזה נוגע באנשים, קשה להישאר אדיש. אני מאמין שהקהל מעריך את העובדה שאנחנו מציגים את הדברים כמו שהם, לא מייפים את המציאות, אלא מגישים אותה כמות שהיא, בפרצוף, בלי מסננים. אני חושב שעצם העובדה שאנחנו מתארים משפחה לא בהכרח אידיאלית, שלפעמים נמצאת בדיוק רגע לפני התפרקות מוחלטת, הפכה את 'עמוק באדמה' לסדרה מצליחה. היכולת שלה לתאר משפחה אמריקאית לא בהכרח עם קונפליקטים, סודות ומתיחויות ולא עוד משפחה מהסרטים, פועלת לטובתה. אני חושב שהקהל מעריך את היושר הזה. כמה כבר אפשר לראות משפחות נורמליות? נדמה שהרבה יותר קל להזדהות עם משפחה כמו שלנו, עם המורכבות שלה". תגיד, איך היחסים מאחורי הקלעים. אפשר להתבדח ולצחוק כשעוסקים בחומרים כאלה? "בוא נגיד שאנחנו משתדלים ליהנות מהצילומים ומההפסקות ביניהם כמה שניתן. הבעיה היא שאחרי הכל, אנחנו מתעסקים בסיפורים מאוד רציניים ואנחנו מנסים לכבד את זה, כשחקנים. אז אולי לא שמח אצלנו כמו על סטים של סדרות אחרות, מצחיקות יותר, אבל אני יכול להרגיע אותך שיש בינינו הרמוניה נפלאה, הרבה יותר ממה שאנחנו מסתדרים כדמויות". איזו דמות אהובה עליך ביותר בסדרה? "דייוויד, ברור", הוא מתפקע מצחוק. "אני גם מאוד אוהב את נתניאל, האבא של המשפחה, בעיקר ברגעים שהוא חוזר, כמתבונן. יש משהו נוגע ללב וחזק בדרך שבה הוא משחק את האב המת. אני גם אוהב מאוד את ריצ'רד ג'נקינס, השחקן שמגלם אותו". כשאני מנסה להקשות, להציף קצת סכסוכים מעל פני השטח, רגע לפני שאנחנו נפרדים, מחייך אליי הול ואומר: "אני יודע שנהוג לומר שכולנו חברים טובים ואוהבים אחד את השני, כי זה משהו שאומרים, אבל במקרה שלנו זה באמת נכון. זה משהו שבאמת מיוחד בצוות שלנו, כאילו אנחנו לא תחרותיים או לפחות לא מתנהגים ככאלה". "עמוק באדמה", יום ה', 23:10, ערוץ 2 (קשת)

 

[רינת4]

../images/Emo27.gifכתבה נוספת על הסדרה

הכתבה היא די כללית ומכילה

ים כלליים - זה מן ניתוח מוקדם של העונה מעיניים של מישהו שראה אותה. אני לא חושבת שהיא מגלה הרבה אלא את המצב הכללי שלה (זהו, אני לא משתמשת במילה "כללי" יותר). יש פסקה אחת שמרמזת טיפונת לגבי התוכן ואני אזהיר לפניה. הספוילרון למעשה מסתיים בסוף הודעה זו. ההודעה הבאה היא המשך הכתבה, ללא הספוילר. כל מי שמחליט לקרוא את הכתבה - שיחשוב לבד אם הוא מעוניין לקרוא או לא, אני לא אחראית לגבי ספוילרים שכן יכול להיות שמבחינתי ספוילר הוא לא ספוילר מבחינתכם ולהפך. בתור שונאת ספוילרים מושבעת, אני יודעת שאם אני הייתי קוראת את הכתבה, לא הייתי מחשיבה מה שרשום שם כספוילר. הכתבה לקוחה גם היא מאתר פנאי פלוס, ופורסמה ב-28.07.05 - יום עליתת העונה הרביעית לשידור בערוץ 2.

הכתבה

אכזריות בלתי נסבלת זה לא המוות שהופך את "עמוק באדמה" לכל-כך מדכאת, אלא החיים עצמם, וזה רק נהיה יותר גרוע: העונה הרביעית ממשיכה להכות ולהתעלל בגיבוריה בלי טיפת רחמים גבע קרא עוז אבל כשהיא היתה פה, רק רציתי להיות חופשי", אומר נייט האבל ברגע של כנות עצמית, של קילוף מסיכות, של וידוי נדיר. כשיש אתה סובל, כשאין אתה סובל, קוראים לה פוסי הל. חופן נדיב של ייסורים מעתירים יוצרי סדרת המופת "עמוק באדמה" על נייט בעונה הרביעית שעולה הערב (ה', 23:10) לשידור ב"קשת", ערוץ 2. העונה הקודמת הסתיימה במות אשתו ליסה, בקטטת שיכורים בבאר ובריצה נואשת בחזרה לזרועותיה של ברנדה, האהובה מהגיהנום. אותו משפט בודד שפולט נייט בפרק השני באחת מאותן שיחות מדומיינות עם אבי המשפחה המת, חושף את מקור ייסוריו. זה לא רק שליסה מתה, אלא שהוא בעצם, עמוק בפנים, רצה בכך. אף גבר נשוי לא יודה בכך, אבל בסתר, בלב, הפנטזיה קיימת ופועמת. החלום שמשהו יקרה לה, שמשהו יחלץ אותך מהמלכודת, שהגורל ייתן לך עוד צ'אנס. בדרך כלל, זה מגיע בשלב מאוחר של הזוגיות, בגבור השחיקה (לא למצב הזה התכוון חמי רודנר כשאמר ש"יחסי המין טובים כשאין קירבה"). אבל אצל נייט זה בא הרבה קודם. הוא באמת גומר ברבע שעה יחסים שצריכים להספיק לשנה. נייט הרי לא רצה להיות שם מהרגע הראשון. ליסה היא האשה שאולי היית רוצה שתהיה אחותך, אבל אהובתך? הזיון היחיד שיהיה לך מעתה ועד עולם? עושה חשק לקחת את ההארלי דייוידסון, לעלות על כביש מספר 1 ולעוף כמו הרוח. יום אחד אתה מאוהב באשה הכי סקסית בעולם, ופתאום אתה מוצא את עצמך נשוי לנודניקית טבעונית, אב לילדה בוכייה, גר בבית של אמא וקובר אנשים לפרנסתך. לפעמים אתה מסתכל במראה, ואתה רואה שם את אבא שלך. לפעמים אתה מסתכל על אשתך ורואה שם את אמא שלך. מת לחיות נייט לא לבד. אנחנו שם איתו. אנחנו, בני דורו שנלכדו באמצע המהפכה. תודעתנו עדיין צרובה ברוח הבורגנית-משפחתית הטובה שגידלה אותנו, אבל חיינו הממשיים כבר ממוקמים בעידן החדש, שבו המסגרת המשפחתית הולכת ומתפוררת לאלפי רסיסים. נייט בילה את כל חייו בניסיון להגדיר את עצמו - לבד - במנותק מהגורל שהועידו לו חייו. ניסה ונכשל. כל מה שהיה לו, לא הספיק. מבט תוכחה מצמית אחד של אמא ותקווה כוזבת לאהבת אמת השאירו אותו בלוס אנג'לס. רגע אחד של חוסר תשומת לב במיטה בסיאטל ודחף מוסרי עתיק שקפץ עליו ממעמקי הנפש, קברו אותו שם, עם המשפחה שמעולם לא רצה בה. תחילת "

(לא חושבת שזה נחשב אבל שיהיה) עם מותה של ליסה נשאר נייט, ולפי מצב פדחתו העונה זו לא ממש מטאפורה, קירח מכאן ומכאן. חלום נעוריו הפך לסיוט, נתיב הבריחה שבחר בו הוביל אותו לגיהנום - ועכשיו הוא ניצב לבדו מול העולם, מרוקן מכל דבר שאי פעם האמין בו. כל האפשרויות לפניו, אבל כחמורו של בורידאן, אין הוא מסוגל לבחור, ערימות החציר של החיים נראות כולן קלוקלות במידה שווה. וזה לא שגיבוריה האחרים של הסדרה מצויים במקום טוב יותר. ברנדה אמנם נמצאת בתהליכי גמילה ופגשה שכן חדש שמאכיל חתולי רחוב, אבל כל מי שיש לו טביעת עין מיומנת, יכול לראות שזרעי ההרס העצמי שלה מתחילים לנבוט. דייויד ממשיך לדבוק בקית', למרות שברור לכל בר-דעת שהשניים אינם מסוגלים לחיות ביחד. רות מפגינה תמימות וטיפשות כשהיא מתאהבת בג'ורג', שהרמזים לנכלוליותו מפוזרים בנדיבות. וקלייר, הו קלייר, צער העולם כולו מונח על נמשיה, והיא ממשיכה להקפיד להתאהב אך ורק באנשים עם מיניות לא ברורה. סיום ה"

"

 

[רינת4]

../images/Emo27.gifהמשך הכתבה../images/Emo37.gif

בשם האב גם בעונה הרביעית בני משפחת פישר כולם ממשיכים לחפש אחר אהבת אמת, יציבות, ביטחון - אותם ערכים כל-אמריקנים שנגוזו זה מכבר בעשן המודרניזציה. אותם ערכים שבשם ההבטחה להשיבם נבחר באחרונה ג'ורג' בוש לנשיאות המדינה. ותתפלאו, יש קשר. כל הערכים האלה נעלמו למשפחת פישר יחד עם דמות האב. מדינה שלמה, או לפחות 50 ומשהו האחוזים שהצביעו בוש, חיפשו קודם כל את הדמות הזו, שאי אפשר היה למצוא אותה בג'ון קרי. צריך עין מאוד חדה ומפוכחת כדי לראות ש"עמוק באדמה" היא בעצם סדרה שמרנית בכל נפשה, כמיטב הרוח האמריקנית בשנים האחרונות (למשל "עקרות בית נואשות"). זו סדרה שממשיכה מסורת מפוארת של סאטירה שמרנית, ממסעי גוליבר ועד ג'ורג' אורוול. היא מציבה מראה אל מול החברה הליברלית, הפתוחה, שמקדשת את ערכי הפרט על חשבון ערכי החברה והמשפחה - וחושפת את צביעותה וריקנותה. את החורבן שהיא מותירה אחריה. את הבגידות, השקרים, הטירוף, הסמים. "עמוק באדמה" מציגה את התוצאות ההרסניות של החיפוש הבלתי פוסק אחר האושר וההגשמה העצמית, שהם מצד אחד הערכים שטמונים בבסיס הזהות האינדיבידואלית האמריקנית, ומצד שני נוגדים את האתוס הדתי-חברתי שלה - ובכך היא משקפת את הנפש האמריקנית החצויה, כפי שעשו גדולי הסופרים, הבמאים והמחזאים שלה זה מאות שנים. הסדרה מקפידה ללעוג לכל מה שיקר לליברליזם האמריקני העכשווי: מהפיכת שנות השישים המיוצגת בדמות אחותה של רות מעולם לא נראתה פתטית יותר; החופש המיני מוצג לא כמקור להנאה ושחרור אלא כמניע להרס עצמי; הפסיכולוגיה מוצגת בעזרת הוריה של ברנדה כשרלטנות; האמנות מוצגת כשקר גס, עלוב ונהנתני. אני מאשים זה לא ש"עמוק באדמה" מציבה אלטרנטיבה. זו אינה סדרה מטיפנית. הבוטות והפשטנות של הניאו-קונסרבטיזם מבית מדרשו של בוש וחבריו רחוקים ממנה. יוצרי הסדרה מתוחכמים מכדי להציע לנו בפשטות סיסמאות כמו חזרה לעבר, לערכי המשפחה, הדת והעיירה הקטנה. למעשה, הם אומרים לנו שזה מאוחר מדי. הנה, תראו מה קרה לנייט כשהוא ניסה. וזה, בעיני, מקור הייאוש הגדול שתוקף את כל מי שצופה ב"עמוק באדמה" (במיוחד אם הוא עושה את זה כמוני, בשלושה שבועות מרוכזים של צפייה לילית). זה לא העיסוק החדשני והמרתק במוות - משהו שכולנו מעדיפים להדחיק ביום יום - אלא ההתבוננות קרת הלב בחיים. כתב האישום שמנסחת "עמוק באדמה" חריף מאין כמוהו - והגנה טובה קשה למצוא. כשקומדיות אמריקניות כמו "סיינפלד" או "משפחת סימפסון" עשו את זה, היה אפשר לקחת אותן בקלות. ש"הסופרנוס" הציגה את הריקבון המשפחתי, לא באמת הזדהנו עם גיבוריה, בשל עיסוקם יוצא הדופן. "עמוק באדמה" אותנטית הרבה יותר. העיסוק המשפחתי המיוחד במקרה שלה משמש כזרז עלילתי, ולא מונע מהצופה הממוצע למצוא את עצמו, את בני משפחתו או את חבריו על המסך. ו"עמוק באדמה" מנצלת את זה. זו סדרה חסרת רחמים, שמניחה לרגע את הפטיש רק כדי לחבוט בצופיה ובגיבוריה בקורנס. ובסופו של דבר, זו חולשתה של הסדרה - "עמוק באדמה" היא סדרה גאונית, משוחקת היטב, כתובה ומצולמת נפלא, אבל הלב שעומד מאחוריה הוא אכזר, אולי אכזר מדי. (28.07.05, 11:38)

 

[ronre]

איזו כתבה...

מעצבנת, ארוכה,מעייפת, טרחנית ופלצנית !!!!!!!!!!!!!!!! כמה אפשר לזיין את השכל על תוצר תרבותי ? כמה אפשר ?!?!?!? האם כל סדרה חייבת להיות עם אמירה אחת, ברורה ונוקבת ? זה לא שלא היו חלקים טובים בכתבה, אבל כמקשה אחת, הכתבה הזו פשוט עשתה לי כאב ראש.

 

[sssivan]

../images/Emo45.gif נכון !

אני קראתי אותה ורציתי לכתוב משהו בסגנון, אבל לא רציתי לבאס את אלה שלא קראו אותה... אבל אם כבר אמרת, אז אני מצטרפת!

 

[hadas1233]

נצל"ש קטן...

רק רציתי לדעת אם יש שידור חוזר לפרקים בערוץ 2..?

 

[ronre]

שידורים חוזרים בערוץ 2 בטח שלא.

 

[hadas1233]

אוף! תודה בכל מקרה ../images/Emo13.gif

זה כל הזמן מתנגש בסרט חינם מסלקום שיש בימי חמישי! אני צריכה להתחיל לדאוג שיקליטו לי...

 

[varty]

אחלה כתבה. תודה