סיכון המסכנת
איזה סוף שבוע מעולה היה לי. ביום שישי ההתחלה היתה קצת מבעסת. הזוגה לא הצליחה לסיים את העבודה כמו שצריך כי היא כל הזמן נתקעה בפקקים. הגעתי הביתה אחרי שאספתי את התפרו לי בגד עם כיסים שלי, וגיליתי (כמחווה לעוד נועה) שלולית ענק בחדר השינה. הם פשוט עלו וביעבעו בשמחה רבה מבין המרצפות. זה קורה כל חורף, אז כאילו התרגלנו לזה, אבל לא. זה ממש מרגיז. מה שכן, זה אומר שהבית מקבל אחלה שטיפה כי כשאני מורידה את המים אני כבר מנצלת את ההזדמנות ועושה ספונג'ה
מה שכן, לא כך כך ברור לי איך בקרית גת גרתי בוילה סופר חדשה ומצוחצת, וכאן אני גרה בקופסת ארגזים דולפת! העיקר שמלכלכים על הקריה... בסופו של דבר הזוגה הגיעה, ארזנו את עצמו והופה! יצאנו לדרך. תודה לאל, ללא פקקים. הגענו, ביקרנו את המשפחה המארחת ונסענו למסעדת צל תמר (מומלץ!) לפגוש חברות לארוחת ערב. ישבנו איתן קרוב לשעתיים ואז השארתי איתן את הזוגה ונסעתי לפגוש את רצי רמת השרון בדגניה ב' לתדרוך וצפיה בכמה סרטים הקשורים למרתון. אחרי קרוב לשעתיים חזרתי למסעדה - והחברות והזוגה עוד ישבו שם. כמה כיף. חזרנו לצימר, התארגנות זריזה לבוקר ותוך דקות ספורות נחרנו. היא נחרה, לא אני. אני אף פעם לא נוחרת. לריצה זהבה הצמידה לי בחור נחמד בשם חיים והוא גם יופי של ארנב. לא דברן גדול, אבל קשקשנו מדי פעם בדרך. על הריצה עצמה, תאמינו או לא, אין הרבה מה לספר, חוץ מזה שהיתה פשוט מעולה. רצתי בקלילות תוך שאני עושה מאמץ לשמור על קצב ממוצע של בין 5:50-4:45. בשום שלב לא היה לי קשה מדי. אחת לכמה קילומטרים פשגו אותנו והציעו מים או איזוטוני, דאגו לנו, ביקרו אותנו רק לראות מה העניינים. היה המון עידוד בדרך מרצים אחרים ומ'תחנות מים' של הקבוצות האחרות. מזג אויר שחבל על הזמן - פשוט פנטסטי. מדי פעם הגוף כאב והרצועה דאגה להזכיר לי שהיא מלווה אותי. לרגע דאגתי ואז נזכרתי שהזוגה אמרה "את רצה מרתון. ברור שדברים יכאבו" - ובזה פטרתי את עניין הלדאוג ולהתייחס לכאבים. הזוגה ביקרה אותי במהלך הריצה וזה היה ממש נחמד
מה שכן, באיזשהו שלב פשוט השתעממתי. הריצה עברה בסבבה, אין דרמות מיוחדות, אבל מה לעשות שאני ככה דברנית כזו עם חוש הומור אעפס... מיוחד כזו, וחיים הנחמד קצת יבש (כי הוא ארנב, מה לעשות). אז היה עלי אייפוד, אבל לא נעים, כי אנחנו רצים ביחד. אז הסתכלתי מסביב וחשבתי לעצמי בראש: "אני אשיר את כל השירים על הכנרת שאני מכירה". וכך היה. שרתי לי שירים, כשלא ידעתי את המילים בדיוק רצתי ושרתי לעצמי בלב "לה לה לה" (זה נורא הצחיק אותי משום מה). כשסיימתי את שירי כנרת (ועוד שכחתי את 'קסם על ים כנרת'!) עברתי ל'על כנפי הכסף' וקינחתי ב 'Don't worry, be happy'. חשבתי לעצמי שאם אחרי 30 קילומטרים אני עוד שרה שירים, כנראה שמצבי ממש טוב. בחמישה האחרונים הגברתי קצב וירדתי מתחת לקצב מרתון, רק לראות שהכל שם למטה בסדר - והכל סבבה. לסיכום: 37 קילומטרים, קצב ממוצע 5:47. היום אני תפוסה להפליא וגם כל מיני כאבים לא ברורים ברגל שמאל. אגב, נהגתי מכנרת חזרה לתל אביב, ותוך כדי נהיגה הרגשתי איך אני נתפסת בטירוף. ואכן, כשקמתי לצאת מהאוטו כמעט קרסתי והרגליים פשוט לא רצו לדבר איתי. ניסיתי להסביר להן שאני אוהבת אותן ושזה לטובתן, וכשהן יגדלו הן יבינו את זה, אבל הן לא היו מוכנות לשמוע. לא מבינה למה. מצ"ב צילום "מפגרים אבל אופטימיים" - דקות לאחר סיום הריצה.