מסכמת פצצה!
הבוקר יצאנו לריצה המסכמת לקראת מרתון טבריה- 40 ק"מ של שכרון חושים על כביש 4 מחוף דדו עד אחרי עין איילה וחזרה. אמש כששבתי מאריזת הארגזים במשרד, הציע בן הזוג שנצא לארוחה משפחתית במסעדה החביבה על הבנות. הסכמתי, פסטה בטוח יש שם... אז כמיטב המסורת הזמנתי לי פסטה ברוטב עגבניות ופירגנתי לי כמה ביסים מהקינוח (שילוב מדהים של עוגת שוקולד חמה עם קצפת ומוס ערמונים-חלבה, מזל שהיינו 5 נפשות על הקינוח הזה, אחרת הייתי צריכה לצאת היום לאולטרה מרתון...). כיוונתי שעון ל-4:45, כמובן התעוררתי לפניו, חצי לחמניה קטנה עם ריבה, תמר אחד, נס קפה ויוצאת לחוף דדו, נקודת הזינוק שלנו לכל ריצות השבת. בשעה 6:00 יוצאים לדרך- צחי וג'ו, אודי ועדי, מלווה אותנו המאמן שלי ושל עדי, אליעזר, שמחלק איזוטוני לכולנו, שגיא (הטיל) יוצא 20 דקות אחרינו וכמובן יעקוף אותנו בדרך, דודה רחל יוצאת גם היא לארוכה בקצב שלה וכולנו מרגישים כמו ביום חג.הקצב אמור להיות 5 דקות לק"מ. רוח פנים עזה מקדמת אותנו והופכת את הריצה לאימון אמיתי לטבריה. אנחנו נלחמים ברוח, עדי כבר מאחור, אודי ואני רצים קדימה, ג'ו איתנו, צחי טיפה מאחור. אנחנו מתלוננים שצחי עושה עלינו דראפטינג סוציומטי ולא תורם את חלקו למאבק ברוח, מצד שני, איך אפשר לעשות דראפטינג על חוט?
למרות הרוח, הדרך עוברת מהר בהלוך, המוסיקה באוזניות שמחה, רוכבי האופניים מברכים לשלום, חלקם קוראים בשמי, כרגיל אני לא מזהה קסדות אלא אם הם צועקים לי מי הם... רצים נוספים עוברים מולנו ומחליפים ברכות, חג, כבר אמרתי? אודי מסתובב ב-19 ק"מ, מספיקים לו 38 למסכמת, אני ממשיכה עוד ק"מ אחד דרומה, מסתובבת שם, צחי וג'ו מאחור, פתחתי פער קטן מהם, הפער הזה יסגר במהירות ברגע שאעצור להיפטר מקצת נוזלים. אחרי 25 ק"מ הנגן שלי משתתק, לא רוצה לעבוד יותר. אין מוסיקה. באסה. זה קורה בק"מ ה-26 בערך, דקה של עצירה והם כבר חלפו על פניי, עכשיו אני צריכה להגביר מהירות לקצב של 4:10 דקות לק"מ כדי לחבור אליהם, וממשיכים יחד, הקצב בחזור כבר מהיר יותר, ההרגשה שלי טובה. בקילומטר ה-30 מתחילה בחילה. את האיזוטוני הבא אני כבר מתקשה לשתות. 4 ק"מ אחרונים- מכפר גלים עד הסוף- מגבירים, משתדלים לרוץ 4:30 דקות לק"מ, לפחות חלק מהדרך, בק"מ האחרון מגבירים עוד, וזהו, נגמר. 40 ק"מ, 3:14 שעות ברוטו, כולל הפסקת פיפי... זו ריצת 40 ק"מ הכי טובה שהיתה לי. ובמקום לשמוח- אני נכנסת למקלחת ופורצת בבכי. לא יודעת למה. משהו שחרר שם את הדמעות, אין לי שום סיבה לבכות, אולי אלה דמעות של אושר, אני נותנת להן לזרום קצת ואז מקפיאה אותן במקלחת הקפואה במלתחה בחוף, מתלבשת חם, מתאפרת ויוצאת עם החיוך הבלונדיני לארוחת הבוקר החגיגית של חבורת הרצים.