כאילו לא רצתי שנה
יצאתי הבוקר לרוץ. דבר ראשון, היה לי נורא קשה להתעורר. לא כי לא ישנתי הרבה (קחו את התשע שעות של הכבשה ותוסיפו עוד שעה...) אלא כי אני כבר לא רגילה לקום בשעות כאלו. השבוע הזה היה פינוק... ואז יצאתי לרוץ. היה לי לא קל. פשוט הרגשתי כבדה, כאילו לא רצתי שנה. המרתון הרגיש רחוק. באיזשהו שלב התייאשתי, אמרתי לעצמי - איך יכול להיות שאני רצה 36 קמ? או 10, לשם העניין? הרגיש לי אותו קושי. אבל שינסתי מותניים, הורדתי קצב, ופשוט רצתי. בלי לחץ (זה שקר מוחלט. היה שם לחץ, והרבה). בשניים-שלושה קילומטרים האחרונים קרה מה שידעתי שיקרה, וכל הג'יפה בראות ובאף התחילה לצאת, ודי נגעלתי מעצמי, אם להיות כנה. בסיכומו של יום, 18 ק"מ בקצב קל. הרגליים בסדר, הכל בסדר, אפשר להסתכל קדימה בתקווה.