../images/Emo23.gif
אתה .. שנים שעוברות לא מוחקות זיכרון ´רחוק מהעין רחוק מהלב´ שנתיים וחצי של אהבה. חודש החלמה זה כבר החל לעבור. לפני חודש אולי קצת יותר. והרגשתי חיה. ולא היה בי שום צורך לחשוב עליך. וחייכתי לעצמי בגללי ובגלל דברים אחרים לא עניינת אותי יותר. כבר לא אהבתי אותך. הרגש שעדיין חלחל בי ועדין היה שם, לא היה אהבה. זה היה געגוע. שיהיה קיים שם תמיד. צמרמורות כשאני חושבת עליך. איך נגעת בי ואיך חיבקת אותי ואת הזיכרונות שלי ממך ומ´איתנו´- למרות שאף לא היה ´אנחנו´ אבל אצלי בלב- היה. השתוקקתי לראות את פניך. עוד פעם. עוד פעם לראות את עיניך, עוד פעם את חיוכך הזורח שיכול להאיר את העולם ולהעיר את המתים. רציתי רק עוד פעם לראות. להיות. להרגיש אותך. במעט, בקצת, בקצה של הקצה- רק משהו. אהבה שנמשכת שנתיים וחצי בלב שבור שאף פעם לא יתאחד עם החצי השני- אהבה כזאת הורסת שוברת שורפת אותך מבפנים. למזלי הגיע הזמן שאהבה תרפא. הזמן הגיע לעשות את שלו והנה הוא בא. ומציל אותי מליבי. ממך. אבל עדיין היה בי את הגעגוע ואת אותו הרגש שתיארתי- לראות אותך. משאלתי התגשמה. ראיתי אותך, את עיניך שנצצו כמו יהלום בחשיכה. את חיוכך שהעיר את ליבי חימם אותו עטף אותו בחום ונגע בכל עצב ובכל תא שהתקרר, שקפא, שהיה בודד, שגסס הוא העיר אותם לחיים. ואתה נגעת. והיית. שלי. כמו שרציתי. רק לקצת, רק עוד פעם. רק טיפה. לראות את העיניים, לראות את החיוך. את המגע שלך. מגע קטן, ליטוף נדיר. הערת אותי לחיים ששכחתי מהם. לחיים ששכנעתי את עצמי שאני צריכה לשכוח מהם. ואחרי שנים של הרס. עד שהצלחתי להתחיל להתגבר עליך. עד שליבי החל מתאחה. עד שטיפות האושר הגיעו אלי ולא ממך אתה הופעת. כמו במשאלה. כמו בחלום, נסיך. והערת אותי. והחזרת אותי אחורה בזמן. והערת אותי לעתיד. והיית לי ההווה. העיניים. החיוך. המגע. אתה. כמו סם החיים. כמו טיפות חמצן.
אתה .. שנים שעוברות לא מוחקות זיכרון ´רחוק מהעין רחוק מהלב´ שנתיים וחצי של אהבה. חודש החלמה זה כבר החל לעבור. לפני חודש אולי קצת יותר. והרגשתי חיה. ולא היה בי שום צורך לחשוב עליך. וחייכתי לעצמי בגללי ובגלל דברים אחרים לא עניינת אותי יותר. כבר לא אהבתי אותך. הרגש שעדיין חלחל בי ועדין היה שם, לא היה אהבה. זה היה געגוע. שיהיה קיים שם תמיד. צמרמורות כשאני חושבת עליך. איך נגעת בי ואיך חיבקת אותי ואת הזיכרונות שלי ממך ומ´איתנו´- למרות שאף לא היה ´אנחנו´ אבל אצלי בלב- היה. השתוקקתי לראות את פניך. עוד פעם. עוד פעם לראות את עיניך, עוד פעם את חיוכך הזורח שיכול להאיר את העולם ולהעיר את המתים. רציתי רק עוד פעם לראות. להיות. להרגיש אותך. במעט, בקצת, בקצה של הקצה- רק משהו. אהבה שנמשכת שנתיים וחצי בלב שבור שאף פעם לא יתאחד עם החצי השני- אהבה כזאת הורסת שוברת שורפת אותך מבפנים. למזלי הגיע הזמן שאהבה תרפא. הזמן הגיע לעשות את שלו והנה הוא בא. ומציל אותי מליבי. ממך. אבל עדיין היה בי את הגעגוע ואת אותו הרגש שתיארתי- לראות אותך. משאלתי התגשמה. ראיתי אותך, את עיניך שנצצו כמו יהלום בחשיכה. את חיוכך שהעיר את ליבי חימם אותו עטף אותו בחום ונגע בכל עצב ובכל תא שהתקרר, שקפא, שהיה בודד, שגסס הוא העיר אותם לחיים. ואתה נגעת. והיית. שלי. כמו שרציתי. רק לקצת, רק עוד פעם. רק טיפה. לראות את העיניים, לראות את החיוך. את המגע שלך. מגע קטן, ליטוף נדיר. הערת אותי לחיים ששכחתי מהם. לחיים ששכנעתי את עצמי שאני צריכה לשכוח מהם. ואחרי שנים של הרס. עד שהצלחתי להתחיל להתגבר עליך. עד שליבי החל מתאחה. עד שטיפות האושר הגיעו אלי ולא ממך אתה הופעת. כמו במשאלה. כמו בחלום, נסיך. והערת אותי. והחזרת אותי אחורה בזמן. והערת אותי לעתיד. והיית לי ההווה. העיניים. החיוך. המגע. אתה. כמו סם החיים. כמו טיפות חמצן.
