נסעתי לדרום ושבתי בשלום ../images/Emo13.gif
אהלן אנשים יקרים, מה אומר ומה אגיד... ההיסטוריה חוזרת. כמו בצפון, כעת גם בדרום, חיים אנשים ששיגרה עבורם היא כמיהה, כיסוף, געגוע וצורך כל כך עמוק. כבר זמן רב שעבורם אין שיגרה. או למען הדיוק, המצב הקשה השורר שם הפך להיות ה"שיגרה" של חייהם. נסעתי לשם פעמיים, למפגשים קסומים עם הנוער המקומי. מעבר לעובדה שמצאתי שם חברה מוכשרים, רגישים ואוהבים, נתקלתי בעיקר בכמיהה עזה לתשומת לב, להרפייה, לשיחרור לחץ, ובעצם כולם שתו בצימאון את שבירת ה"שיגרה" שהייתי עבורם. בשני המקומות בהם ביקרתי, שהיו קיבוצים סובבים לשדרות, פגשתי נערים ונערות שחלקם תושבי המקום וחלקם הגיעו משדרות לקיבוצים כדי לנוח מעט מהלחץ שם. משיחות קצרות איתם הבנתי שהמועקה קשה עד מאוד. רובם אמורים לגשת לבחינות בגרות כאלה ואחרות, קשה להתרכז, קשה ללמוד, הראש שלהם עמוס ומוטרד, חלקם חווים זאת כבילבול. על מנת לאפשר להם ללמוד בצורה יעילה, בתי הספר המקומיים מעבירים אותם ללמוד בבתי ספר אחרים, באיזורים הסמוכים לשדרות. אבל כמובן שקשה עד מאוד ללמוד במקום שהוא לא שלך ושאינך רגיל אליו. גם ההגעה לכל אותם מקומות מתישה אותם מאוד. הם צריכים לתפוס הסעות שיוצאות בזמנים מדוייקים ונוסעות למרחקים לא ממש קצרים. ואם הם במקרה מפספים את ההסעה אז הם צריכים ללכת ברגל או למצוא דרך אחרת להגיע, שבדרך כלל לוקחת להם כל כך הרבה זמן. אחת כזאת, מותשת מאוד, שיתפה אותי בתלאות הללו היום במפגש. היא הייתה עייפה ממש. עייפה פיזית, עייפה ריגשית ובעיקר חוותה בלגן וחוסר שקט בראש. הסתכלתי עליה, הקשבתי לה, ולא יכולתי שלא להבין. עכשיו, במצב הזה, היא אמורה לגשת לבחינת הבגרות בלשון. נו, תגידו לי אתם, הייתם יכולים ללמוד כמו שצריך במצב כזה ועוד להוציא ציון טוב? וזו כמובן רק דוגמא אחת מיני רבות. רוב הפעילות הייתה סביב שמחה, הומור, משחקי הרפייה ושיחרור מתחים. חלק מהפעילות נעשה באנרגיות גבוהות ומטריפות, על מנת לאפשר להם לפרוק, להשתולל, לצרוח אם בא להם, לצחוק בטירוף ולדעת שזה בסדר. וחלק מהפעילות היה רגוע יותר, עם קצת יותר התבוננות פנימה, תרגילים עם עצמם, תרגילים של הקשבה בזוגות ובקבוצה, קצת לתת להם להרגיש את עצמם ואחד את השני, כי בסופו של יום, הם נשארים שם ובעצם הופכים להיות התומכים אחד של השני. מצד אחד הפתיע אותי ומצד שני לא, היה לראות את תגובתם לשמע התשובה שלי שאני מאיזור המרכז. למה הם כל כך מופתעים? האם באמת תושבי הדרום חושבים שלתושבי המרכז לא איכפת מהם? ששכחו אותם? והאם, מעבר למה שהם חושבים, זה אכן המצב? הרבה תשובות אין לי, אבל השמחה שהייתה בליבם, והוקרת התודה בסוף כל מפגש, מילאו אותי עד מאוד. כולי תקווה שהם קיבלו קצת אנרגיות טובות והטענת מצברים, ולו רק קלה, כדי לשרוד עוד כמה ימים של שפיות ב"שיגרה" העצובה שלהם. וממני אליכם - רק עוד מסר אחד אחרון:
צריכים אותנו שם
שנדע ימים של שקט
יש מצב להתארגנות
להודעה זו או לשלוח מסר.
