התנהגות זה כאן

[karamels]

אז בעצם התעלמות מלאה

בלי לסנן מילה או שתיים..ממש לחכות עד שירגע ורק אז לדבר ולנחם, כן? נראה לי הגיוני ואני מנסה את זה אבל זה כ"כ קשה! אוף...מתי זה עובר?

 

[ש ל ג י ה3]

אנחנו לא התעלמנו לגמרי

אקדים ואציין שלשמחתי ולמזלי לא נאלצנו להתמודד עם התקפי זעם מחוץ לבית, בכל אופן לא כאלה שכללו השתטחות על הרצפה, כך שמעולם לא נאלצתי להתמודד עם המבטים שהזכרת. בכל אופן, התגובה שלנו להתקפי זעם אמנם הייתה דומה לזאת של קרן, אך כן הצענו חיבוק. זה לא אומר שהגבול השתנה, היא עדיין לא קיבלה את מה שלא הסכמנו לתת לה וגרם לפרוץ ההתקף, אבל אחרי חצי דקה - דקה של בכי היסטרי, שאלנו אותה אם היא רוצה חיבוק כדי להירגע. התשובה שלה הייתה שונה בהתאם לנסיבות, אך לפחות בחלק גדול מהמקרים היא אכן בחרה לקבל את החיבוק ולהירגע בחיקנו. חיבקנו, הרגענו והסברנו שוב בקצרה למה היא לא יכולה לקבל את מה שהיא רצתה, ואם ניתן - הצענו חלופה. עוד הערה אחת למען הסר ספק: להתעלם זה לא אומר ללכת לחדר אחר. ההתפרצות בגילאים האלה מפתיעה ולפעמים אפילו מבהילה גם את הילד, ולכן חשוב להראות לו שאתם ההורים לא נבהלים ולמרות הכל אתם שם לידו תמיד.

 

[סימון בוליבאר]

../images/Emo45.gifמילה במילה כמו אצלנו, ממש אחד לאחד

גם אני לא מצליחה עדיין להיות אדישה למבטים

אבל אני מצליחה להעמיד פנים יפה מאוד

יום יבוא ואהיה אדישה באמת

וגם לי מתחשק בעצמי לצרוח כשאני בבנק...

 

[kramerkaren]

../images/Emo6.gif בעלי לא מבין אותי....

יש לנו ויכוח מתמיד בנושא. הוא טוען שאם אני בבית אני אמורה לטפל בבנק ואני טוענת שאם רציתי לטפל בענייני הבנק לבדי - לא הייתי מתחתנת... אני אשכרה מרגישה מסוחררת לפני הכניסה. וזה לרוב סתם בשביל חתימה על איזה טופס. אני כל הזמן מחכה שם שמישהו יעשה לי נו נו נו על מצב החשבון. או שישאל אותי איזה שאלה ואני לא אדע לענות עליה....ואז אני אצטרך להתקשר אליו...והוא יהיה בפגישה ולא יענה...ואני אתקע שם עוד...עם האורות החזקים והמינוס שצורח אלי מהמחשבים שלהם....אני בשיעה קרה רק מהמחשבה.....

 

[סימון בוליבאר]

מזתומרת ברור שזה התפקיד שלו ../images/Emo88.gif

בדיוק כמו שהבונוס העיקרי בשבילי בחתונה היה שלעולם ועד לא אצטרך יותר להתקשר לאינסטלטור

 

[kramerkaren]

או למוסך. ולטכנאי מחשבים. השאר אני עושה. באמת

 

[IcמIc של גNד]

מה שעזר לאמא שלי עם אחי הקטן

זה חיבוק דוב היום הוא בן 26 אבל אני זוכרת את התקפי הזעם שלו כאילו רק בליל סדר האחרון הוא השתטח בצרחות והתחיל לדפוק את הראש ברצפה הדבר היחידי שהיה עוזר לו זה שאמא שלי הייתה יורדת לגובה שלו ו"מחבקת" אותו זה משהו בין חיבוק מנחם לבין לפיתה חזקה שמנעה ממנו השתוללות של הגפיים במקרים ממש חמורים בבית היא גם הייתה נכנסת איתו מתחת לזרם של מים

חייבת לציין שאחי סבל בזמנו מ ADHD לא מאובחן והתקפי הזעם שלו היו בערך הדרך היחידה להביע כל רגש שהוא שלא היה חיובי

 

[Mנטה]

מה שאנחנו עושים....

בהזדמנות אחרת לימדתי אותה שמות של שלל רגשות בסיסיים: עצוב, מעצבן, מצחיק, שמח, מפחיד, מפתיע. לימדתי אותה את שם הרגש ואת הפרצוף שנלווה לאותו הרגש וזה הפך משחק (ת'אמת שזה התחיל ממשחק אמבטיה). כשהיא בוכה כי אין משהו שהיא רוצה או כי אני לא מסכימה משהו שהיא רוצה, אני אומרת לה "אוי זה נורא עצוב" או "אוי זה נורא מעצבן" ואני עושה את הפרצוף התואם. ואז היא מצליחה להתגבר ואומרת משהו כמו "לא, זה מצחיק" ואנחנו צוחקים ביחד. נדמה לי שאני מצליחה ככה גם להכיר ברגש שלה ולשקף אותו וגם להעביר אותה למוד אחר. זה די חדש (שבועיים ככה) אבל בינתיים פועל יופי.

 

[dafchuk]

התייעצות- תעסוקה לילדה

אני מרגישה את זה חזק עכשיו בחופש, למרות שהיה קיים גם לפני כן. ספירי פשוט לא מסוגלת/רוצה לשחק לבד. יש לה צעצועים בעשרות, אבל היא נדבקת אלינו בכל רגע. כשכבר אנחנו מסרבים לשחק איתה, הדבר היחיד שהיא עושה, זה לטפס על הספה ולראות TV, שזה לא עיסוק בעיניי. הילדה בת שנתיים ושלושה חודשים. לא רוצה לצייר, לשחק בקוביות, להרכיב פאזל....כלום. אז אנחנו משתדלים לשחק איתה, לצאת החוצה, להקריא סיפורים, אבל כמה אפשר? נון-סטופ כל יום כל היום. מה אתן מציעות?

 

[נאוה57]

לצאת מהבית כמה שיותר

החופש הזה ארוך להם. הבן שלי ממש ביקש ללכת לגן אתמול

אנחנו משתדלים לצאת מהבית כמה שיותר. לגינת השעשעועים הסמוכה, לפארקים, לגן חיות/ספארי וכד'. זה מתיש אבל זה טבעי שהיא רוצה את תשומת הלב שלכם. תחזיקו מעמד, עוד שלושה ימים החופש נגמר.. על כל הטוב והמתיש שבו...

 

[dafchuk]

מקפיצה לעוד תגובות

איך להעסיק אותה גם אחרי שתחזור לשיגרה

 

[kramerkaren]

דעתי

את צוקדת. צריך ללמד ילדים לשחק לבד. אין ספק שיש ילדים שזה בא להם טבעי, אבל מהנסיון שלי - הרבה ילדים, ובעיקר בכורים, צריכים שילמדו אותם. מה שאני עושה זה תהליך מאוד הדרגתי - בהתחלה משחקים ביחד ואז אמא מפסיקה שניה (=כמה דקות) בשביל פיפי\קפה\להכין אוכל\לקפל כביסה (צריך תירוץ שישמע לגיטימי, אבל לא מספיק אטרקטיבי בשביל להפסיק את המשחק). שכחתי - זה חייב להיות עם דברים שאפשר גם לבד. נגיד - לוטו זה מבאס לבד, אבל בובות, מדבקות, קוביות - הכל דברים שאפשר לעשות גם לבד. את יכולה לעודד מרחוק, לשבח על המשחק לבד. לתת לה לבד כמה דקות. אבל חשוב מאוד לחזור. אם היא יודעת שאת תחזרי בקרוב אז היא לא תרגיש צורך לחפש אותך. אפשר להאריך מעט את משחק הזמן שהיא משחקת לבד, אבל להיזהר לא לעבור גבול מסויים של איבוד סבלנות ואמונה שלה בך (בנושא זה). בשלב השני - את איתה על השטיח, אומרת לה מפורשות שאת כאן אבל עושה משהו אחר - קוראת ספר, רואה חדשות. משהו. תני לה להיות לבד במשחק, תעני לה כשהיא שואלת\מתייעצת, אבל זה היא לבד, ואת בפירוש יכולה להגיד שאת תיכף תתפני. ==== יצא לי נאום ארוך ואז חזרתי להודעה שלך וראיתי את גילה. תקחי בחשבון שמשחק לבד זה משהו נלמד, זה מגיע עם הזמן ושנתיים וקצת זה צעיר. זה זמן מצוין להתחיל את העבודה על התהליך, אבל צריך להתאים את הציפיות לגיל, וזה לא גיל שהייתי משאירה לבד יותר מידי או מצפה ליכולת הזאת. כן הייתי מצפה להצליח ללכת לעשות פיפי בלי ליווי או שהיא תעסיק את עצמה לפרקי דקות קצרים, אבל הדגש הוא על קצרים. 5 דקות פה, 7 דקות שם. לא יותר.

 

[gallish]

../images/Emo45.gif מסכימה עם כל מילה

 

[שושן בשם אחר]

אני חושבת שבגיל הזה עוד קצת מוקדם לשחק לבד

כך שאני לא חושבת שיש לך הרבה ברירה חוץ מלשבת ולשחק איתה אפשר בצעצועים שלה, אפשר בעבודות יצירה שמתאימות לגילה. נון סטופ כל יום כל היום, וכשאת צריכה הפוכה אז לתת לה לצפות קצת בטלוויזיה ובאמת לצאת החוצה ולארגן הרבה פעילויות שונות בחוץ כמו שהציעו לך. לאט לאט תוכלי לשחק איתה במשחק ואז להגיד רגע אמא צריכה לעשות פיפי, תמשיכי לשחק ואני מייד חוזרת, ולהגיד את פרקי הזמן שאת הולכת בהם כדי שהיא תלמד לשחק לבד. את יכולה גם לקחת אותה לשחק איתך בסלון ואז להגיד משהו כמו איזה יופי את בונה בלגו, בואי תמשיכי את המגדל שלנו ואני אשב פה ואקפל קצת כביסה ואסתכל עלייך ואעזור לך. מדי פעם תוסיפי לה לגו או תתני לה משימה מילולית כמו למצוא חתיכה ירוקה ולשים אותה על האדומה. מה שאני מנסה להגיד הוא שהילדה רוצה בקרבתכם מצד אחד ועדיין לא יודעת להעסיק את עצמה מצד שני ואתם לא רגילים להיות איתה כל כך הרבה מצד שלישי. אז כולכם צריכים ללמוד ולהתרגל.

 

[שושן בשם אחר]

יו כמה שגיאות הקלדה.

הפוגה ולא הפוכה. להגדיל ולא להגיד.

 

[Mנטה]

אני ממש לא מסכימה אתך

זה תלוי בהמון גורמים אבל זה אפשרי עם הרבה מאוד ילדים. כמובן זה גם תלוי אופי, אבל אני מאמינה שאת רוב הילדים אפשר ללמד להעסיק את עצמם. וזה גם תלוי ציפיות, כלומר, רוב הסיכויים שילד בגיל שנה לא יעסיק את עצמו יום שלם לבד וגם ילד בגיל שנתיים יצטרך מדי פעם לתדלק אצל ההורים. אבל תמיד אפשר לשפר את המצב. והמילה לשפר מאוד מאוד בעייתית, כי אני חושבת שבכל זאת אצל רוב הילדים (גם בגילים הרבה יותר מבוגרים) להעסיק את עצמם זה בד"כ פחות כיף מאשר להיות עם ההורים או עם ילדים אחרים, כך שזה "לשפר" מבחינתנו ולא מבחינתם.

 

[Mנטה]

רגע, שכחתי משהו

צריך גם להגדיר מה זה אומר "להעסיק את עצמם" כי יש הורים ששואפים לקרוא ספרים ולדבר בטלפון תוך כדי שהילד מפרפר סביבם ובשביל הורים אחרים מספיק שהם הצליחו לעשות פיפי וכבר יש להם "וואו". בשבילי זה אומר שאני יכולה לעשות עוד דברים (נגיד לרחוץ כלים או לבשל) והילדה מדי פעם באה לשתף אותי במה שהיא עושה. מבחינתי אין מצב שאני אקרא ספר כשהיא בסביבה, זה לא נראה לי נכון, אבל סתם לדפדף בעתון - זה קורה יותר ויותר ככל שהיא גדלה. עם הנכונות שלי לעזוב את העיתון ברגע שהיא צריכה, כי היא יותר חשובה ממנו. כלומר, ההתעסקות שלה במשחקים שלה היא על תנאי והתנאי הוא שאני כל הזמן זמינה. מצד שני היא מתעסקת עם עצמה מספיק זמן כך שאני אכן יכולה לבשל, לרחוץ כלים, לעשות סידורים וכו'.

 

[שושן בשם אחר]

האמ... אני קצת מבולבלת

עם מה בדיוק את לא מסכימה? למטה כתבת שאת מסכימה עם קרן ונדמה לי שכתבתי בדיוק מה שהיא כתבה.

 

[Mנטה]

אני לא מסכימה שזה גיל צעיר מדי

לדעתי ילד יכול להעסיק את עצמו גם בגיל שנה וגם בגיל חצי שנה, אבל זה כמובן תלוי בציפיות ההורים (מה זה אומר "להעסיק את עצמו"), באופי הילד ובעיקר במה שלימדו אותו.

 

[שושן בשם אחר]

אז אני אבהיר, כי באמת נדמה לי שאנחנו מסכימות.

מניסיוני לפחות, תינוק בן חצי שנה מעסיק את עצמו יופי עם המובייל שלו או בגרגור לצעצועים. דווקא לקראת גיל שנה הוא מתחיל להיות יצור חברתי הרבה יותר ואז הרבה יותר מעניין לו שיהיו לידו. שני הבנים שלי בסביבות גיל 11 חודשים התחילו לזחול לחדר העבודה ולדרוש בתוקף שאני אהיה איתם, אפילו שלפני כן יכולתי להשאיר אותם בסלון עם צעצועים (בהשגחת בייביסיטר שבגדול רק השגיחה ולא ממש העסיקה) וזה היה בסדר גמור מבחינתם. אני מסכימה לחלוטין שצריך ללמד ואני מסכימה גם שצריך להתאים ציפיות לילד על כל מאפייניו. גם נתתי עצות איך ללמד. מה שהתכוונתי ב"גיל צעיר מדי" זה שאם רק עכשיו מתחילים ללמד אז צריך להנמיך ציפיות. "נקרא" לי בהודעה שהם באמת מצפים שהילדה תשחק לבד במשך הרבה זמן ותפנה אותם לגמרי לעיסוקים אחרים. לזה היא צעירה מדי בעיני.