התנהגות זה כאן

[קוקילידה 51]

ילד עקשן

הי אני אשמח לשמוע את דעתכן הבן שלי בחודש הבא בן 3 וכל מילה שניה שלו בימים אלה היא "בא לי" וכשמתחשק לו משהו אז הכוונה היא עכשיו לדוג' נגמר החלב ובא לו שוקו אז הוא ימשיך להתעקש איתנו שבא לו ובסוף גם יבכה. בקיצור כל דבר שהוא לא מקבל הוא בוכה . אנחנו לא מוכנים להתפשר על כל דבר ולעיתים ,מה לעשות ,גם אין אפשרות של בחירה אם נגמר משהו ויוצא מצב שהילד בוכה המוןןן אנחנו מדברים איתו ,מסבירים לו ובסוף אם הוא עדיין מתעקש נותנים לו פשוט לבכות עד שהוא מבקש לבד סליחה ואחרי מספר דקות חוזר על הכל מהתחלה. מה עושים כבר אין לי כוחות/אוזניים לשמוע אותו בוכה

 

[הפוך עם ראש כפול]

אני לא חושבת שיש לו על מה לבקש סליחה אם הוא רק בוכה כי נגמר החלב. הוא מתוסכל ולגיטימי לבכות כשמתוסכלים (גם אני בוכה לפעמים כשאני מתוסכלת ../images/Emo8.gif) - במצבים כאלו פשוט הייתי מחבקת אותו בלי לדבר יותר מדי, עד שזה היה נגמר ואז לגמרי עוברת לסדר היום. אני לא יודעת אם הדוגמה שנתת כאן מייצגת באופן מלא את מה שאת מתכוונת "מתעקש" , אבל לדעתי זו לא דוגמה להתעקשות אלא פשוט לכך שהוא ילד וקשה לו לקבל שהמציאות לא מסתדרת לפי מה שהוא רוצה (נגמר החלב... האמת? טרגדיה! ../images/Emo3.gif) לדעתי - להוריד מההסברים והדיבורים, יותר לאפשר כן לבכות כדרך לפרוק את התסכול בלי לתת לו להרגיש אשם על הבכי, וגם לקרוא את "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו". זה הספר המומלץ באופן קבוע כאן בפורום, ולי אישית עזר מאוד בדיוק במצבים כאלו. אה, ולקנות אטמי אוזניים ../images/Emo6.gif

 

[קוקילידה 51]

הי

עניין החלב ממש סתם דוגמא. הוא מסוגל לבכות אם מישהו החזיר למקום חפץ והוא רצה להחזיר אותו בעצמו או אם קילחתי את אחותו והוא רצה לעזור לי ( למרות ששאלתי לפני כן והוא ענה שלא מעוניין) או אם סגרתי את הדלת ביציאה מהבית והוא רצה לסגור או אם עליתי במדרגות לכיוון הבית והגעתי לפניו אין סוף דוגמאות אנחנו באמת מציבים לו 2 אופציות של אחד הסבר הגיוני ואם זה לא מתאים לו והוא מתחיל לבכות אז שיבכה בחדר. קראתי את הספר והוא באמת נפלא אבל לא הגעתי למצב שהצלחתי ליישם ממנו על הבן שלי.

 

[pomelit]

אני מנסה לשקף לו את התסכול/עצב

אמא: רצית את הקוביות וטל לקחה לך אותן. נועם: (בבכי) כן אמא: ואתה כועס/עצוב/מתוסכל נועם: (בבכי) כן נועם: למה? זה עובד ב 80% מהמקרים (לפעמים צריך גם לחבק/לנשק/ללטף). לפעמים הדיון קצת יותר ארוך, לפעמים הוא מצליח להגדיר לעצמו פתרון במילים, בסגנון "אני אביא לי את הקטר הכחול", או "אני צריך להיזהר" אחרי שהוא נפל בחצר. בדרך כלל הוא מצליח למצוא פתרון כלשהו. או שהוא חוטף לטל בחזרה (ואז זו התמודדות אחרת

), או מוצא צעצוע אחר, או שטל בינתיים עברה להתעסק עם משהו אחר - הוא מצליח לאסוף את עצמו כדי להתמודד עם הקושי. גילוי נאות: הוא ילד נוח

 

[kramerkaren]

מסכימה עם "הפוך"

מה שכן, אצלינו יש הרבה: "אני מבינה שאתה מתוסכל, אבל הבכי כרגע הוא מיותר, אין לי שום דרך לפתור את המצב. יש לך 2 אופציות, להתגבר ולהבין שאין מה לעשות או ללכת לחדר ולהירגע שם" לרוב הם מתעשטים מאוד מהר כשהאפשרות השניה היא להיות במקום ללא קהל. ומודה, אנ הגעתי לשלב שאני לא מסוגלת לשמוע בכי סתמי (כן, אנ ייודעת שזה סתמי עבורי ומשמעותי עבור הילדים, אבל לפעמים יש גבול כמה אפשר להיות מכילה ומבינה עבור הגחמות שלהם), וגיליתי שאם אני קוטעת את זה מהר אז זה באמת נגמר, בעוד שאם אני מאפשרת להם להיכנס למקום הזה של הרחמים העצמיים "אוי מר לי רע גורלי העולם אכזר אלי" אז זה נהיה סאגה בלתי פוסקת....

 

[polegra]

איך את מצליחה לקטוע את זה?? אני ממש מוטרפת כב

ר מבכי בלתי נגמר כמעט 3 שנים (מאז הולדת רון) כל הזמן יש מישהו שמייבב בוכה רוטן ומה לא בחודש האחרון זה החמיר אין לי מים קרים? בכייייייייייייייי דור הביא את השוקו מהמקרר בכייייייייייייי דור קיבל ראשון צלחת אוכל בכייייייייייייייייי רון לא הספיק לתפוס את השלט לפני דור בכייייייייייייייי רון לא רוצה להתקלח בכייייייייייייייייייייי דור יצא קודם מהדלת בכייייייייייייייייי וזה ככה לאורך על היום ניסתי להגיד לו שאני לא מבינה ושידבר ברור וזה לא עוזר הוא ממש עושה סצינה עם דמעות וכו ומייב לאורך כלללללללללללללללללל היום הוא נעלב והוא פולני ואת האמת השבוע כבר לא יכולתי להכיל את זה גם אם מתלעמים הוא לא מפיסק הוא נרדם בעמידה עם ראש על הכיסא תוך כדי בכי בפרנציפ שהוא לא נכנס לחדר כי הוא נעלב אני כבר ממש חסרת אונים הוא כל הזמן מיואש מדוכא לא מסופק קשה לו לא טוב לו וזה מטריף אותי! טלי

 

[kramerkaren]

אצלינו ה- 2 אפשרויות של:

להפסיק את ההתנהגות הזאת או ללכת לבכות במקום אחר לרוב מאוד עובדים. היו פעמים שהייתי צריכה להרים ולהרחיק פיזית, אבל באופן כללי הגדולה תמיד הייתה כל כך לחוצה מלהפסיד משהו, שהיא מוכנה להתגבר על כל עלבון נוראי שהוא (כמו "הוא לחץ ראשון במעלית", שהיה נקודת משבר מזעזעזת אצלינו, וגרם למריבות אינסוף, פתרנו את זה על ידי מעבר לבית פרטי...), רק בשביל לא לפספס משהו. במיוחד קולות של הנאה וצחוק המחדר השני. מיד חוזרת רגועה. אצל תומר זה מעט יותר קשה מעט, כי יש מקרים בהם הוא יכול לשקוע בעלבון, להיכנס לזה עם כל הלב, ואז הוא כבר לוקח את עצמו לחדר (מגיל צעיר), זורק את עצמו על המיטה וצווח וצווח בבכי קורע לב (או היה קורע לב אם לא היה כל כך מלודרמטי). עכשיו האיום של "התנהגות לא בוגרת וההשלכות של כך" מאוד עובד. יש לו זכויות בהיותו בוגר, שכוללים מחשב, טלוויזיה, wii, שעת שינה, והוא מאד חרד לזכויות האלה. עוד ביטוי שנשמע אצלינו הרבה זה "אם אתה מתנהג ככה אתה כנראה מאוד עייף ואם לא תפסיק אתה תלך לישון ב 7". עובד כמו קסם. או שלילת שאר הזכויות. רוני עוד קטנה ובגיל שהסחת דעת פשוטה עובדת. גם עד כה לא נראו פרניציפים מאוד קיצוניים. למרות שאןי לי ספק שזה בדרך... אבל טלי, את תיארת אותו ככה גם בתור תינוק. אני לא טועה - נכון? הוא היה תינוק שקשה לו עם העולם, מתסוכל בקלות, נעלב מעמקי נשמתו? (אני לא מתבלבלת - נכון?). אז השאלה זה איזה כלים יש לו בשביל להרגיע את עצמו, הצלחתם למצוא משהו שמקל עליו? עוזר לו בהתמודדות מול העולם? אני פשוט זוכרת את הסיפורים שלך כשהוא היה פיצי וכל כך הזדהתי כי תומר היה כל כך דומה, פשוט התהפכה לי הבטן מהקריאה, והזכרון של כמה קשים היו הימים הקשים (הימים הטובים היו מצויינים, אבל הימים הקשים היו מזוויעים, והיו יחסית הרבה כאלה).

 

[polegra]

הוא אכן כזה מהיום שנולד. ממש יצא ככה מהרחם

תינוק פולני שגדל לפעוט עוד יותר פולני הוא לא דיבר עד גיל מאוחר (טוב נו לא כזהה מאוחר לקראת שנתיים) ותקשר בעיקר בבכי והעלבות מכל דבר והוא מיוזמתו הולך לחדר אחר כי הוא מעניש אותנו באי נוכחות שלו (לכם הכינוי פולני הולך לשבת לבד בפינה בחושך..) רופאים ששאולנו אמרו שהוא מבין הכל ובוחר לא לדבר כי ככה אנחנו עושים כל מה שהוא רוצה הוא מאוד נהנה מהשלב התינוקי אז הפסקנו להבין לפי הבכי והוא התחיל לדבר אבל הבכי נמשך גם מעבר...ממש בוכה מכל דבר ודבר החל מתוכנים שנגמרה בטלויזיה וכלה בזה שדור עומד סנטימטר יותר קרוב ממנו לשולחן . הוא פשוט כ-ל הזמן בוכה אני חושבת שקשה לו לא להיות תינוק למשל , התחלנו גמילת לילה והוא שבוע שלם לא הרטיב. אמרתי לו לפני השינה שאני גאב בו שהוא כל כך בוגר והוא לא תינוק והוא בתוגה אמר לאאאא אני תינוקקקק וחזר להרטיב חצי שעה לאחר מכן... את דור מענישים עם דור מדברים עם רון לא כי הוא כאילו לא מבין... אם אני מענישה אותו הוא נהנה מזה!! והוא מעניש את עצמו עוד יותר כאילו להראות לי שלא מזיז לו אני במצב של או אטימות לבכי שלו או שזה מוציא אותי מדעתי ואני לא מסוגלת להכיל יותר כל היום בכי ודור גם מתחיל להדבק מזה ובאמת ניסיתי הכל לשים בחדר אחר להציע משהו אחר לחבק לעזוב בשק למנוע צעצוע להבטיח פרס כלום הוא כל כך נהנה מזה שאני לא רואה פתרון אפילו בגן החיות יום של כיף ואושר הוא התחיל לבכות כי כעסנו עליו שקראנו לו והוא לא בא וממש עם דמעות והכל עשה לנו סצינה שמזכה באוסקר לפחות אני מתעדת אותו בוכה שכשיהיה גדול אני אוכל להיות הפולניה מחזק לדעת שלא רק הוא כזה כי כבר התחלנו להשתגע ממחשבות על מה גורם לזה הוא מתמודד עם העולם בגן נפלא עם העולם המשפחתי קשה לו אני חושבת שחיזקנו את מעמד התינוק שלו שהוא לא מבין והוא נהנה מזה ולא רוצה לפגום בסטאטוס שלו כי מוותרים לו על הרבה ככה הוא תחמן לא קטן ומסובב סביב האצבע ובזמן שיש לי איתם קשה לי להעניש , אני לרוב לא מענישה את שניהם ....אבל הוא מושך יותר מידי את חבל הבכי תודה טלי

 

[kramerkaren]

אפשר לשלוח אותו לחמותי לקצת...

היא יכולה לחזק את ההדרכה על "פולניות מהי". תלמד אותו עוד כמה טיפים... אני יכולה לנחם ולהגיד שעל תומר לפחות, אחרי שנתיים וחצי -שלוש של ילד שעבורו החיים היו קשים, עם סף תסכול נמוך, עם קושי בהתמודדות עם העולם, היה סוויץ'. הוא עדיין ילד מאוד עוצמתי, כלומר, עם עוצמות גבוהות, אבל עם הזמן רואים פחות ופחות את העוצמות הגבוהות בקטעים השליליים שלהם (הסיפורים כמו שכתבתי מקודם), ויותר את הצדדים השמחים והחיוביים יותר. לנעם, שהיא מאז ומתמיד הייתה תינוקת, פעוטה ואח"כ ילדה מתונה, אין את רגעי האושר העילאי שהוא יכול לחוות. אצלה הכל סבבה. תמיד. אבל אצלו - כשיש את רגעי האושר האילו - זה משהו שאפשר רק לקנא. ולגבי התחמנות - חברה שלי פעם אמרה לי: "יותר קל לגדל ילד טיפש, אין ספק שהם לא חושבים או מסוגלים לגרום לחצי מהתסכול שהחכמים גורמים לו, אבל זה הרבה הרבה פחות מעניין..."

 

[polegra]

אהבתי את המשפט האחרון שלך וכן, כשרון מאושר

אין משהו יותר טוב מזה אני אומרת שהוא ממש מתפוצץ מאושר הוא קופץ מחייך ושנייה לפני שמתפוצץ הוא צורח באושר מטורף אז כנראה שזה שווה את זה תודה , אחרי החופש הזה באמת הייתי צריכה לפרוק את זה טלי

 

[kmiki]

הכוונה הורית

שלום לך. לדעתי עליך לפנות להכוונה הורית (מכון אדלר ודומיו), כי הבעיה במקרה הזה אינה בילד, אלא בהתמודדות שלך עם הסיטואציה. האם את מבקשת סליחה כשאת בוכה? הילד מתנהג באופן מאד הגיוני לגילו, התמודדות עם תסכולים אצל ילד בן שלוש היא דבר קשה, ובכי הוא ביטוי של הרגש. מדוע את מצפה ממנו לבקש סליחה? זה לא ברור לי. אין דרך אחת שנכונה לכל ההורים או לכל הילדים, אבל בטוח שהדרכה נכונה להמתודדות עם המצב תעזור לך. אני כן מציעה להסביר פעם אחת או פעמיים "אין שוקו כי נגמר החלב", ואם הוא ממשיך, פשוט להתעלם, להציע תחליף, או לנחם, כי מבחינתו זה שאין שוקו זה אסון גדול, הוא ילד בן שלוש. בעולם שלו אין מלחמות, אין מינוס בבנק ואין לו טרגדיות גדולות, פרט לשוקו שבא לו (כמובן שזו דוגמא בלבד). הרבה בהצלחה

 

[עפרונית מהודרת]

מסכימה איתך.

לא רואה למה ילד בן 3 צריך להתנצל על התסכול שלו.

 

[gallish]

../images/Emo20.gif../images/Emo190.gif../images/Emo189.gifהתנהגות זה כאן../images/Emo20.gif

 

[ver33]

עקשנות עקשנות ועוד עקשנות

הבת שלי כמעט בת 4 (היא תאומה לעוד בת ויש לנו עוד אחד בן שנתיים) - נראה לי שהיא החליטה לקחת על עצמה את תפקיד הילד הרע, היא מתעקשת על כל דבר , אין לי שום יכולת לצפות מראש איך היא תגיב, בעלי קורא לה סיון סרטים מכל שטות היא עושה סרט. היא נורא עצמאית - רוצה לבחור כל דבר לבד, אתמול היא רצתה להחליף את התחתונים שלה אז הצעתי לה זוג שנראה לי שהיא תאהב וישר הוא הועף לריצפה והיא נשכבה בלי להבסביר מה קרה. בדרך כלל אם עושים בשבילה משהו זה מגיע להשתטחות על הריצפה ובכי נוראי בלי הסברים עד שהיא נרגעת... כל פעם שהיא מגיעה להתעצבן עליי היא קוראת לי "חוצפנית" ולפעמים גם מכה אותנו. אנחנו משתמשים בענישה של "פינת המחשבה - קוראים לזה עונש אצלינו" ובאיומים של סנקציות "לקיחת מוצץ/לקיחת השמיכה האהובה/לקיחת בובה" - רק איומים בלי מעשים. אתמול היא שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תלך לי לאיבוד -הייתי בהלם, היא אמרה שאם אני לא רוצה שהיא תלך לי לאיבוד אז אני צריכה לדבר אילה יפה.... רק חשוב להדגיש את הצד החיובי לצד כל זה: מדובר בילדה מבריקה, היא קולטת כל דבר - במיוחד עם זה קשור באנשים ובסביבה - היא מקסימה!!!! יש לה אופי מצחיק, היא אומרת שבגן קוראים לה סיון הליצנית, יש לה סבלנות של פיל לדברים -פרפקציוניסטית - וזה הכי מוזר לגיל שלה - היא מסוגלת להתחיל לבכות רק מזה שהיא יצאה מהקווים. זהו, מה דעתכם??

 

[פלגיה]

למה רק איומים בלי מעשים?

איום שאין מאחוריו מעשה הוא איום ריק. הוצאת מילים לבטלה. אני ממליצה בחום לא לומר משהו שלא שיש סיכוי שלא תעמדו במילויו. באופן כללי גיל 4 הוא גיל לא פשוט, מעין חזרה על גיל שנתיים עם טוויסט. אז זה באמת לא פשוט להתמודדות, בעיקר כשמדובר בילדה מבריקה וכריזמטית. לי נראה (אם אני קוראת את האופי) בילדה שצריכה המון המון שליטה. הבת הגדולה שלי היתה כזאת והפיתרון היה להכין אותה מראש להרבה דברים (כי שום הפתעה לא התקבלה בברכה), לספוג חלק מהתקפי הזעם בהבנה, ובחלק מהפעמים לומר "עד כאן" - למשל: יש דרכים שלא מדברים אלינו. אני אמא שלך, ואת לא תאיימי עלי בהליכה לאיבוד. זה לא מקובל עלי, וזה לא משנה איך נראה לך שמתנהגים אלייך. ספר שיכול מאוד לעזור הוא "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו".

 

[חמדת35]

אני חושבת שלכנות ילד בכינוי שמעיד על אופיו

או אופיו לכאורה - זה דבר נורא. אז היא "עשתה" סרטים פעם. פעמיים או מאה פעמים. ועכשיו היא תמשיך כל החיים, כי האבא שלה החליט לכנות אותה כך.... גם סיוון הליצנית נשמע לי רע, ועל זה את צריכה לדבר עם הגננת. מעבר לזה - הילדה בודקת גבולות. נורמלי שהיא תתעקש על דברים שהיא רוצה וונרמלי בגיל 4 לעשות סצינות השתטחות. אני מתעלמת בזמן הסצינה ואחריה אני לפעמים מדברת על העניין - למה נשכבת, האם אפשר היה לפתור את זה אחרת... לקרוא לך חוצפנית - להערכתי בגיל הזה הילד לא מבין שיש מילים שנשמעות רע יותר מאחרות. זו פשוט מילה שמישהו אמר לה, או לדמות בטלביזיה, שעשתה מה שהמישהו לא רצה שתעשה. אפשר להגיד שזו מילה לא נעימה. אני בגדול מתעלמת מהמילים ומתייחסת לטון. אני מבקשת ממנה שתדבר אלי בטון נעים יותר, שהוא - הקול הרגיל והנעים שלה, בדיבור הרגיל והנעים שלה. מכות הן big no no - הן גורמות להפסקת כל פעילות והתרחקות. לפעמים גם "פינת מחשבה". איומים בלי מעשים - להערכתי גורמים יותר נזק מתועלת. אבל אני חוזרת למה שהכי גרוע בעיני: לכנות ילד בכינויים. אסון. האבא הזה חייב לקרוא כמה ספרים על פסיכולוגיה וחינוך של ילדים, או ללכת לבי"ס להורים, כדי שיבין את משמעות מעשיו.

 

[אירה25]

../images/Emo26.gif../images/Emo26.gif../images/Emo26.gifזקוקה לעזרה.......

הבת שלי בת שנה ו-11 חודשים ואני בשבוע 38 להריוני. בשבוע שבועיים האחרונים היא התחילה להיות ממש אלימה... זה התחיל בזה שבגן הגנת אמרה לי שהיא דוחפת ילדים והמשיך בבית הזה שהיא פתאום נותנת לי מכה ביד או בבטן, או לבעלי, ואז אני אומרת לה בתקיפות שאסור להרביץ אז היא מסתקלת עלי במבט של מסכנה, עושה "טובה" למקום בו נתנה לפני דקה את המכה וזהו. הבעיה היא שזה לא מפסיק..... הי מתחילה לצבוט ולתת מכות, ותמיד אחרי זה אחרי שאומרים לה שאסור להרביץ וזה כואב היא "עושה טובה" והזו, אבל המעשים לא מפסיקים. היום היינו בג'ימבורי וגם שם היא התחילה לדחוף ילדים.... היא בדר"כ ילדה מאוד חברותית, מאוד אוהבת לשחק יחד עם עוד ילדים, אני לא יודעת מה יש לה בזמן האחרון, והכי חשוב - מה עושים עם זה?..........

 

[kramerkaren]

אני לא אוהבת את ה"עשה טובה"

אני יודעת שזו גישה מאוד מקובלת, אבל קשה לי עם זה. תוך כדי הכעס והזעם הדבר האחרון שילד רוצה זה לעשות טובה. הוא כועס, הוא עצבני, ה"תקיפה" היא חייתית ואינטואיטיבית (כלומר - לא משהו מתוכנן מראש) ולא ברור לי איך הליטוף אח"כ עוזר. לא במסר שעובר, לא בתחושה של הילד. אצלי אלימות כלשהי (=מכה, נשיכה, שריטה, בעיטה ואצל הגדולים גם קללה) משמעו הרחקה מהמקום או ממני (תלוי גיל). עבור הקטנה שבדיוק בגיל של הבת שלך - אני מורידה אותה ממני, או מרימה ומרחיקה אותה ממני. אומרת "אסור להרביץ, אני לא מרשה להרביץ, זה כואב, אסור" ומתרחקת ממנה פיזית. כשהיא מתקרבת אלי (והיא מתקרבת, ההרחקה מבחינתה זה שיא העלבון) אני חוזרת על מה שאמרתי עם מעט התרחקות פיזית מצידי. לפעמים בשביל הכיף (ובשביל העצבים שלי) מוסיפה כל מיני "אני לא משחקת עם מי שמכאיב לי, זה כואב לי, אני מאוד כועסת" וכאלה. כשיש רגיעה אני חוזרת על המנטרות שלי, מוסיפה קצת תמלול לרגשות שלה - "רוני כעסה והרביצה לאמא, זה כואב לאמא, אסור להרביץ..." ואז נשיקה ונגמר הסיפור. המפתח כאן בעיני הוא העקביות בתגובות, מתן התמלול והמקום לרגש שלה, וכמובן ההרחקה הפיזית ממני. מעט מלל, מלל מאוד חזרתי ונקודה שמובנת היטב. כמובן שבשלב הזה את המנטרות היא מדלקמת, גם אם המסר שלהם עדיין לא הופנם לחלוטין....

 

[karamels]

הצילו!

הבן שלי בן שנה ו 10 חודשים. ילד טוב וממושמע לרוב! מאז ומתמיד היה "דעתן"- הכוונה שהוא יודע בדיוק מה הוא רוצה ומכוון בהתאם בתקשורת מילולית ובלתי מילולית. בחודש האחרון בכל פעם שדבר מה אינו לרוחו הוא נכנס להתקף זעם הכולל התפתלויות אם הוא בידיים או יושב והמרחות על הרצפה אם עומד. כל זה מלווה בצרחות איומות שלא מביישות אף סרט אימה. ניסיתי לדבר אליו- לא עבד ניסיתי להתעלם עד שיעבור- אבל זה יכול לקחת גם רבע שעה ולפעמים זה קורה גם ברחוב ואז הסבלנות שלי הרבה יותר קצרה....ואני מרגישה כמו אמא מתעללת (אולי זה המבטים מסביב..

). אני ממש מתלבטת באיזו גישה לנקוט. ברור לי שזו תקופה וזה יעבור אבל בינתים זה ממש לא נראה ככה עזרה בבקשה!!

 

[kramerkaren]

אני בעד ההתעלמות

אצלי לא עוזרים דיבורים, בטח לא בתוך ההיסטריה. אז אני מתעלמת. יושבת קרוב ומחכה שיעבור זעם. שיסתכלו. לא ממש אכפת לי (טוב, עלית עלי, מאוד אכפת לי, אבל אני עושה כאילו שלא אכפת ויום אחד באמת לא יהיה לי אכפת). אם זה במקום שלא מתאים לי (בבנק, למשל, לא יכולה שיצרחו לי בבנק, מספיק גרוע שאני רוצה לצרוח ולבכות כשאני שם), אז אני מרימה בכוח ומזיזה למקום מבטחים, גם אם זה תוך כדי בעיטות וצרחות. אחרי שה peak עובר אז אני יכולה לגעת, לנחם, לדבר, להרגיע - אבל תוך כדי - ממש לא. כל מלה או נשימה או מבט לכיוון רק גורר עוד יותר צרחות.