כחולת הכנף
New member
../images/Emo2.gifבעיה קשה!!! ../images/Emo53.gif
טוב אז ככה, לפני יותר מחודש הוחלטה ההחלטה, ואנחנו מאד מאושרים מכל העניין.. (עד מה שקרה אתמול)... בהתחלה היתה לנו פנטזיה שהחתונה שלנו תהיה אינטימית, באופי שלנו, בלי הרבה טררם ואנשים שאנחנו לא מכירים, וכבר היו לנו רעיונות לסגנון של מקומות, ולאווירה. ואז, כשהעלנו את זה בפני הוריו - אמא שלו נתנה לנו להרגיש שהשתגענו לגמרי, וזו לא חתונה! הבנו את המסר, ובכל החודש האחרון כבר ממש נכנסנו לכל העניין של הארגון, ופחות או יותר החלטנו ללכת על חתונה סטנדרטית (300 אנשים, גן, קיץ, אוכל טוב and the rest..). אבל...ככל שהימים עוברים, ואנחנו יותר ויותר עמוק בפנים, אני מרגישה שזה מתרחק ממני. אני לא מצליחה לראות את עצמי שם, בין כל האנשים, עם כל הריקודים, אני לא מתחברת לקונספט הזה של מסיבה גדולה עם המון אנשים שאינם קרובים לנו. וגם אהובי לא. אנחנו יושבים וחולמים על הטיול הארוך שנעשה אחרי, ומרגישים מטומטמים לארגן ארוע (ולשפוך המון כסף) כשאנחנו לא מרגישים נוח איתו, רק בשביל שהמשפחות יוכלו להזמין את כל האנשים שלא ראו מהחתונה שעברה... זה פשוט נורא. אז אתמול, החלטנו להעלות את הנושא שוב בארוחת ערב משפחתית אצלו. כולם היו בעדנו (כל האחים, והאבא) ורק אמא - אמרה שאנחנו הורסים לה את היחסים עם המשפחה, ושהיא במילא תצטרך לעשות עוד ארוע כדי לחגוג עם כולם, והאשימה אותנו שאנחנו לא יודעים לשמוח. בקיצור, נתנה לנו להרגיש (ובעיקר לי, כי אני זו שהגנתי על התיזה שלנו) שאם זה מה שנעשה לא נקבל שום תמיכה (רגשית או כלכלית) ממנה ושלא ישכחו לנו את זה לעולם. חזרנו הביתה בערפילים. פתאום הכל נראה מבאס, לא שווה את זה, כבר בא לנו רק ללכת לרבנות, או פשוט לנסוע לקפריסין, להכריז בפני העולם על איחודנו, ולנסוע... עכשיו אני יושבת וקוראת את כל מה שהתווסף לפורום ביומיים שנעדרתי, וזה פחות מרגש, ופחות מלהיב, אני מרגישה רחוקה מזה, ולא יודעת איך באמת אוכל לארגן משהו שאני לא עומדת מאחוריו. האם זה הגיוני לוותר על כל החלומות שלנו רק בשביל שהמשפחה תהיה מלוכדת ומאושרת בהתחייבויות הצבועות שלה? אני לא יודעת מה לעשות.. מזל שאתן כאן, שלפחות יכולתי לשפוך את זה על כתב... בתקווה שיש מי שיקרא (ותגיב??)
טוב אז ככה, לפני יותר מחודש הוחלטה ההחלטה, ואנחנו מאד מאושרים מכל העניין.. (עד מה שקרה אתמול)... בהתחלה היתה לנו פנטזיה שהחתונה שלנו תהיה אינטימית, באופי שלנו, בלי הרבה טררם ואנשים שאנחנו לא מכירים, וכבר היו לנו רעיונות לסגנון של מקומות, ולאווירה. ואז, כשהעלנו את זה בפני הוריו - אמא שלו נתנה לנו להרגיש שהשתגענו לגמרי, וזו לא חתונה! הבנו את המסר, ובכל החודש האחרון כבר ממש נכנסנו לכל העניין של הארגון, ופחות או יותר החלטנו ללכת על חתונה סטנדרטית (300 אנשים, גן, קיץ, אוכל טוב and the rest..). אבל...ככל שהימים עוברים, ואנחנו יותר ויותר עמוק בפנים, אני מרגישה שזה מתרחק ממני. אני לא מצליחה לראות את עצמי שם, בין כל האנשים, עם כל הריקודים, אני לא מתחברת לקונספט הזה של מסיבה גדולה עם המון אנשים שאינם קרובים לנו. וגם אהובי לא. אנחנו יושבים וחולמים על הטיול הארוך שנעשה אחרי, ומרגישים מטומטמים לארגן ארוע (ולשפוך המון כסף) כשאנחנו לא מרגישים נוח איתו, רק בשביל שהמשפחות יוכלו להזמין את כל האנשים שלא ראו מהחתונה שעברה... זה פשוט נורא. אז אתמול, החלטנו להעלות את הנושא שוב בארוחת ערב משפחתית אצלו. כולם היו בעדנו (כל האחים, והאבא) ורק אמא - אמרה שאנחנו הורסים לה את היחסים עם המשפחה, ושהיא במילא תצטרך לעשות עוד ארוע כדי לחגוג עם כולם, והאשימה אותנו שאנחנו לא יודעים לשמוח. בקיצור, נתנה לנו להרגיש (ובעיקר לי, כי אני זו שהגנתי על התיזה שלנו) שאם זה מה שנעשה לא נקבל שום תמיכה (רגשית או כלכלית) ממנה ושלא ישכחו לנו את זה לעולם. חזרנו הביתה בערפילים. פתאום הכל נראה מבאס, לא שווה את זה, כבר בא לנו רק ללכת לרבנות, או פשוט לנסוע לקפריסין, להכריז בפני העולם על איחודנו, ולנסוע... עכשיו אני יושבת וקוראת את כל מה שהתווסף לפורום ביומיים שנעדרתי, וזה פחות מרגש, ופחות מלהיב, אני מרגישה רחוקה מזה, ולא יודעת איך באמת אוכל לארגן משהו שאני לא עומדת מאחוריו. האם זה הגיוני לוותר על כל החלומות שלנו רק בשביל שהמשפחה תהיה מלוכדת ומאושרת בהתחייבויות הצבועות שלה? אני לא יודעת מה לעשות.. מזל שאתן כאן, שלפחות יכולתי לשפוך את זה על כתב... בתקווה שיש מי שיקרא (ותגיב??)
