../images/Emo18.gif ארוך,עסוק בעצמו ואולי../images/Emo1.gif
<<ולא בטוח שיעורר הזדהות, אבל עשוי להיות מבדר למיטיבי הלכת>> מעולם לא החשבתי עצמי אודיופיל, וגם אחרי מעקב פעיל אחר המתרחש כאן, ברור לי מעל כל ספק שאם אאלץ בבוא יום לבחור בין ציוד ההיי-פיי שלי לבין אוסף הדיסקים/קלטות שלי (כשמבחינה כספית הערכים די משתווים), אבחר באחרונים בלא היסוס. יצאתי לחפש לעצמי רמקולים חדשים בכ-5000 ש"ח (פלוס). ייתכן שאני רומנטיקן, אבל בעבור זיעת אפי שנחסכה פרוטה לפרוטה בשנה וקצת האחרונות, סברתי כי מגיע לי מעט יותר מאשר "רמקול נחמד". התעלות מוזיקלית בזעיר אנפין, נניח. המתדולוגיה (לגביה בוודאי יימצא מי שיחלוק עליי, ושמאשרת בוודאות את האמור לעיל) נקבעה מראש, ונסובה סביב העקרונות הבאים: - לא יצאתי לדרכי בשם המדע או מחקר השוק. הבטחתי לעצמי (וקיימתי) שברגע שאתביית על משהו שימלא באופן השלם והמספק באמת אחר מאוויי ליבי הצנועים, פנקס הצ´קים יישלף ולעולם לא אביט לאחור על רמקולים שלא שמעתי. - כל הציוד שלהלן נבחן באמצעות cd או dvd פשוטים יחסית, ששימשו כטרנספורט, ובעזרת הגברת קולנוע ביתי שהיתה זהה או דומה להגברה שברשותי (Denon 3801). ציקלוני עמוס הדיסקים נפרק במספר מצומצם (אך נבחר) של חנויות, והפקרתי את אוזניי לתוצרת הזמינה בסדרי הגודל הכספיים הללו (ואולי קצת יותר או קצת פחות). על שולחן המנתחים עלו רמקולים לבית פרדיים (Titan ו-Phantom), מישן (M74 ו-774), B&W (602 ו-603), וורפדייל (Atlantic מסדרה 500, כמדומני), קנטון (Nestor), ו-Acoustic Energy (מצטער, לא רשמתי דגם). אי שם במהלך שעת ההאזנה השנייה לערך הבנתי שה holy grail אליו שאפתי הוא בלתי מושג. יש שיטענו כי בסכומים כאלה ה grail היחיד שאמצא יהיה מפליז או בדיל. אני, כאמור, סבור אחרת. חלק מהרמקולים שמניתי לעיל היו טובים, אחרים טובים מאד. חלקם עשו לי חשק להוציא את הדיסק מהקומפקט ולחזור הביתה ל JBLים שלי. אף אחד מהם לא עשה לי חשק לשלוף פנקס צ´קים ולשמוח בחלקי. בחלק מהמקרים ייתכן שניתן לייחס זאת לסביבת האזנה כזו או אחרת, למוכרן סימפטי או לא, ואפילו למצב הרוח שלי, אבל בכל מקרה – אותו זיק שניצת בי וששילח אותי לחיפושיי לא ניעור בחברת אף לא אחד מהם. ההיצע הצטמצם מבחינתי למספר קטן של מועמדים נותרים. לצערי, עמד לרשותי רכב למשך יום אחד בלבד, והייתי צריך לבחור בין סדרה מעניינת של רמקולים אצל אייל בירושלים, או סדרה מעניינת (ופחות מגוונת) אצל עוז באשדוד. התמסרתי לאינטרנט, וניסיתי להחליט (בעזרת אוזניים של אנשים שלא פגשתי מעולם) מה עדיף. העדפתי לדגום את מרכולתו של אחד, ז´אן מארי. ה-buildup כאן ובמקומות אחרים היה רציני מאד, ובמשך כל הדרך לאשדוד ניסיתי להנמיך ציפיות. נכשלתי. עוז היה סימפטי, הספה נוחה, ואפילו הסכמתי לסטות מהכללים ולדגום את מרכולתו בעזרת ההגברה שלו, שחרגה מתודולוגית ותקציבית. עשר הדקות הראשונות שלי בחברת מעשה ידיו של מר Reynaud היו מאכזבות מעט, עשר דקות במהלכן ניתחתי ביני לבין עצמי את זוועות התעשיה הזו, את השימוש המופרז שעושים מבקרים ומאזינים (ולא רק אנשי שיווק ומכירות) בסופרלטיבים, ואת הצורך הדחוף שבירידה לקרקע המציאות. התעשתתי, לא מעט בזכותו של Kenny Burell ו-Midnight Blue שלו. בדיעבד, הסתבר לי של-JMR Twin שבחנתי היה חלק בכך. אחרי שהדם הרע שקע, מצאתי יותר מנחמה בגיטרה המתוקה שלו. האוזניים שבו לתפקד. מאד נהניתי, אבל לא ידעתי לשים את האצבע על הסיבה לכך. השלכתי על הרמקולים את פראיה מנגן את מוצרט. לראשונה מאז שהתחלתי את מסעי, נזכרתי בו מנגן בהיכל התרבות (זכרון עמום, אבל מחמם לב באמת). ניסיתי אותם עם Static & Silence של ה Sundays (סולנית מצויינת ממש, גיטרות אנגליות נבונות, קצת כלי מיתר). סוף סוף, אחרי כחצי שעה, שמעתי את הטווינים מזיעים קצת (כלי מיתר והאוקטבות הגבוהות של הרייט וילר התאבכו קצת לעיסה טעימה, אבל דביקה). את כרמינה בורנה ואורטוריית חג המולד של באך הם צלחו באופן כה מספק שבמקרה הראשון המשכתי להאזין קצת מעבר לנדרש. סימן טוב. עוז הציע משהו לשתות. ביקשתי קפה. עוז לא הביא. עברתי ל A Normal Family של Baby Fox. דאב אנגלי, מלא צפצופים ובאסים קוברים. השתאיתי לנוכח העומק שמסוגל לנפק רמקול מדפי, הגם שנקיונם של הבאסים לא השביע רצון. עברתי ל-Cantabile הרצפתי. במבחן עיוור כנראה שלא הייתי משייך אותם לאותו יצרן בדקות הראשונות. הפילוסופיה שמאחוריהם שונה בתכלית. כמו שציין ערן בשעתו, הם מדוייקים וצלולים פחות. את מקום החד-משמעיות תפסה גישה מאופקת ומרוחקת יותר, אבל נימוחה כמו צדפה עם שאבלי טוב לצידה. באורטוריית חג המולד המקהלה זהרה ממש. הגבוהים נימוחים, המיד התחתון סמכותי מאד. שבתי והגזמתי עם הכרמינה בורנה. היה לי טוב. שכחתי לגמרי מהקפה, וכעבור כשעתיים, נזכרתי במתודולוגיה. בטרם עברנו לדנון, אפשרתי לעוז להרחיב את השכלתי המוזיקלית בעזרת Under The Missouri Sky של פת מת´יני וצ´רלי היידן. קומפוזיציה מינימליסטית לגיטרות-בס-תופים. אווירירית במידה הנכונה, וללא ספק כלי שרת מצויין לבודק רמקולים באשר הוא. הגיטרה של מת´יני קמה לתחייה, הסנר של התוף עמד מולי, קצת מאחור, בדיוק מרהיב. ניתקנו את מגבר ההייבריד של עוז, ועברנו לדנון. עוז טוען שרסיבר קולנוע ביתי יכול להניע רמקולים מהליין התחתון של JMR. הוא צודק במובן שהם מסוגלים לגרום להם להשמיע מוזיקה, ולפעמים די טוב, וכמעט תמיד טוב יותר מהרמקולים שלעיל, אבל רסיבר לא מסוגל לגרום להם לשיר. החזרתי את קני בארל, מחובר לדנון. פוף! קודם היה בס, והוא גרם לרגל לרקוד ולבטן לרעוד? אבד לבלי שוב. ה congas המתוקים שעיטרו את Chitlins Con Carne (מבלי שאף אחד טרח לעדכן אותי בעידן ה JBL)? הדהדו בקושי רב מאחור. רוב המיד העליון והגבוהים שמרו על כבודם, דיוקם ומיקומם על הבמה, אבל איבדו עושר וחמאתיות. הייתי עצוב מאד. והמשכתי להיות עצוב במשך די הרבה זמן, עצב שלא עבר גם כששבנו ל Twin. ולא היה מה לעשות. היפני הארור הזה, שמכרתי את נשמתי בעבורו ואהבתי בלב שלם, הפנה לי את גבו וסירב לציית למוזיקה. כל מה שלא היה ג´אז וקלאסי החזיק מעמד יפה, אבל את קטעי ה reference מתוך היצירות המקהלתיות בחנתי בדיוק כמה שהייתי צריך. חזרנו ל Cantabile בדיוק כשהתחלתי להתאושש ולהנות. באמת להנות. זאת כנראה התחושה של מישהו שאין לו את הילד הכי יפה בעולם, אבל זה הילד שלו, ועם אף ילד אחר לא יהיה לו כיף ככה. ועברו עוד שעתיים בלי ששמתי לב. חזרנו להייבריד של עוז כדי לערוך בקרת נזקים. בסיכום עליות ומורדות, יכולתי לחיות עם התוצאה של שניהם בצירוף רסיבר, לקבוע בלב שלם שלא נהניתי משום רמקול במבחניי כפי שנהניתי באותו יום, ולרצות מאוד לשוב ולגרום להם לשיר בשנית. ידעתי שאצא משם עם רמקולים, הייתי צריך להחליט אילו. עכשיו, יש כאן מישהו שמוכר את ה Twin שלו בלוח הפורום. אני גם סטודנט וגם מובטל, אבל אם אחד מהסטטוסים הללו היה משתנה, הייתי נכנס לחוב ורוכש אותו. כי במגבלות הרפרודוקציה, אני לא חושב שניתן להעניק חוויה מוזיקלית מספקת יותר בתקציב כשלי. והייתי מקווה שלכל מי ששוקל רמקולים בסדר גודל כספי כזה יזדמן לשקול גם את ה JMR Twin. הוא לא הקונצרטחבאו, ואפילו לא היכל תרבותנו הצנוע, אבל הוא גורם לך לרצות לבדוק עליו את כל הדיסקים שרכשת וגם את אלה שאתה רוצה. וזה מספיק, לעניות דעתי. ואני חזרתי הביתה עם ה Cantabile. בגלל שרציתי רמקול רצפתי (על מגרעותיו המובנות?), ובגלל שהתחברתי מאד למה שהניע את מי שתכנן אותו. רמקול הוא אוסף מכמיר לב של פשרות, והקנטבילה עושה את הפשרות שאני הייתי עושה, בתמורה לניווט שלו דרך האינסוף של המוזיקה. הטוויטר שלו כנראה משובח מזה של הטווין, ובמוזיקה ווקאלית הוא מוכיח עליונות מוחצת, לדעתי. הבס, כשצריך לרדת עמוק באמת, גס פחות, ונקי יותר. המיד שלו אולי פחות מפורט ויותר מרוחק, אבל הוא לא גורע מהתחושה שפראייה מנגן ממש לא רחוק ממך. תודות לעוז על האירוח הספרטני והלבבי כאחד. אימו פיצתה על הספרטניות בבגט מפנק במיוחד, בסוף. הוא סבל במשך כחמש שעות מוזיקה שלא הסבה לו הנאה מרובה, אבל הוא הקפיד לשבת לצידי כמעט לכל אורך המבחן, גם כשלא הייתי קומוניקטיבי במיוחד. יש לי רמקולים חדשים, והרבה פחות כסף ממה שהתכוונתי. אני ממש צריך מגבר. מישהו רוצה לתת לי לשמרטף על שלו?
<<ולא בטוח שיעורר הזדהות, אבל עשוי להיות מבדר למיטיבי הלכת>> מעולם לא החשבתי עצמי אודיופיל, וגם אחרי מעקב פעיל אחר המתרחש כאן, ברור לי מעל כל ספק שאם אאלץ בבוא יום לבחור בין ציוד ההיי-פיי שלי לבין אוסף הדיסקים/קלטות שלי (כשמבחינה כספית הערכים די משתווים), אבחר באחרונים בלא היסוס. יצאתי לחפש לעצמי רמקולים חדשים בכ-5000 ש"ח (פלוס). ייתכן שאני רומנטיקן, אבל בעבור זיעת אפי שנחסכה פרוטה לפרוטה בשנה וקצת האחרונות, סברתי כי מגיע לי מעט יותר מאשר "רמקול נחמד". התעלות מוזיקלית בזעיר אנפין, נניח. המתדולוגיה (לגביה בוודאי יימצא מי שיחלוק עליי, ושמאשרת בוודאות את האמור לעיל) נקבעה מראש, ונסובה סביב העקרונות הבאים: - לא יצאתי לדרכי בשם המדע או מחקר השוק. הבטחתי לעצמי (וקיימתי) שברגע שאתביית על משהו שימלא באופן השלם והמספק באמת אחר מאוויי ליבי הצנועים, פנקס הצ´קים יישלף ולעולם לא אביט לאחור על רמקולים שלא שמעתי. - כל הציוד שלהלן נבחן באמצעות cd או dvd פשוטים יחסית, ששימשו כטרנספורט, ובעזרת הגברת קולנוע ביתי שהיתה זהה או דומה להגברה שברשותי (Denon 3801). ציקלוני עמוס הדיסקים נפרק במספר מצומצם (אך נבחר) של חנויות, והפקרתי את אוזניי לתוצרת הזמינה בסדרי הגודל הכספיים הללו (ואולי קצת יותר או קצת פחות). על שולחן המנתחים עלו רמקולים לבית פרדיים (Titan ו-Phantom), מישן (M74 ו-774), B&W (602 ו-603), וורפדייל (Atlantic מסדרה 500, כמדומני), קנטון (Nestor), ו-Acoustic Energy (מצטער, לא רשמתי דגם). אי שם במהלך שעת ההאזנה השנייה לערך הבנתי שה holy grail אליו שאפתי הוא בלתי מושג. יש שיטענו כי בסכומים כאלה ה grail היחיד שאמצא יהיה מפליז או בדיל. אני, כאמור, סבור אחרת. חלק מהרמקולים שמניתי לעיל היו טובים, אחרים טובים מאד. חלקם עשו לי חשק להוציא את הדיסק מהקומפקט ולחזור הביתה ל JBLים שלי. אף אחד מהם לא עשה לי חשק לשלוף פנקס צ´קים ולשמוח בחלקי. בחלק מהמקרים ייתכן שניתן לייחס זאת לסביבת האזנה כזו או אחרת, למוכרן סימפטי או לא, ואפילו למצב הרוח שלי, אבל בכל מקרה – אותו זיק שניצת בי וששילח אותי לחיפושיי לא ניעור בחברת אף לא אחד מהם. ההיצע הצטמצם מבחינתי למספר קטן של מועמדים נותרים. לצערי, עמד לרשותי רכב למשך יום אחד בלבד, והייתי צריך לבחור בין סדרה מעניינת של רמקולים אצל אייל בירושלים, או סדרה מעניינת (ופחות מגוונת) אצל עוז באשדוד. התמסרתי לאינטרנט, וניסיתי להחליט (בעזרת אוזניים של אנשים שלא פגשתי מעולם) מה עדיף. העדפתי לדגום את מרכולתו של אחד, ז´אן מארי. ה-buildup כאן ובמקומות אחרים היה רציני מאד, ובמשך כל הדרך לאשדוד ניסיתי להנמיך ציפיות. נכשלתי. עוז היה סימפטי, הספה נוחה, ואפילו הסכמתי לסטות מהכללים ולדגום את מרכולתו בעזרת ההגברה שלו, שחרגה מתודולוגית ותקציבית. עשר הדקות הראשונות שלי בחברת מעשה ידיו של מר Reynaud היו מאכזבות מעט, עשר דקות במהלכן ניתחתי ביני לבין עצמי את זוועות התעשיה הזו, את השימוש המופרז שעושים מבקרים ומאזינים (ולא רק אנשי שיווק ומכירות) בסופרלטיבים, ואת הצורך הדחוף שבירידה לקרקע המציאות. התעשתתי, לא מעט בזכותו של Kenny Burell ו-Midnight Blue שלו. בדיעבד, הסתבר לי של-JMR Twin שבחנתי היה חלק בכך. אחרי שהדם הרע שקע, מצאתי יותר מנחמה בגיטרה המתוקה שלו. האוזניים שבו לתפקד. מאד נהניתי, אבל לא ידעתי לשים את האצבע על הסיבה לכך. השלכתי על הרמקולים את פראיה מנגן את מוצרט. לראשונה מאז שהתחלתי את מסעי, נזכרתי בו מנגן בהיכל התרבות (זכרון עמום, אבל מחמם לב באמת). ניסיתי אותם עם Static & Silence של ה Sundays (סולנית מצויינת ממש, גיטרות אנגליות נבונות, קצת כלי מיתר). סוף סוף, אחרי כחצי שעה, שמעתי את הטווינים מזיעים קצת (כלי מיתר והאוקטבות הגבוהות של הרייט וילר התאבכו קצת לעיסה טעימה, אבל דביקה). את כרמינה בורנה ואורטוריית חג המולד של באך הם צלחו באופן כה מספק שבמקרה הראשון המשכתי להאזין קצת מעבר לנדרש. סימן טוב. עוז הציע משהו לשתות. ביקשתי קפה. עוז לא הביא. עברתי ל A Normal Family של Baby Fox. דאב אנגלי, מלא צפצופים ובאסים קוברים. השתאיתי לנוכח העומק שמסוגל לנפק רמקול מדפי, הגם שנקיונם של הבאסים לא השביע רצון. עברתי ל-Cantabile הרצפתי. במבחן עיוור כנראה שלא הייתי משייך אותם לאותו יצרן בדקות הראשונות. הפילוסופיה שמאחוריהם שונה בתכלית. כמו שציין ערן בשעתו, הם מדוייקים וצלולים פחות. את מקום החד-משמעיות תפסה גישה מאופקת ומרוחקת יותר, אבל נימוחה כמו צדפה עם שאבלי טוב לצידה. באורטוריית חג המולד המקהלה זהרה ממש. הגבוהים נימוחים, המיד התחתון סמכותי מאד. שבתי והגזמתי עם הכרמינה בורנה. היה לי טוב. שכחתי לגמרי מהקפה, וכעבור כשעתיים, נזכרתי במתודולוגיה. בטרם עברנו לדנון, אפשרתי לעוז להרחיב את השכלתי המוזיקלית בעזרת Under The Missouri Sky של פת מת´יני וצ´רלי היידן. קומפוזיציה מינימליסטית לגיטרות-בס-תופים. אווירירית במידה הנכונה, וללא ספק כלי שרת מצויין לבודק רמקולים באשר הוא. הגיטרה של מת´יני קמה לתחייה, הסנר של התוף עמד מולי, קצת מאחור, בדיוק מרהיב. ניתקנו את מגבר ההייבריד של עוז, ועברנו לדנון. עוז טוען שרסיבר קולנוע ביתי יכול להניע רמקולים מהליין התחתון של JMR. הוא צודק במובן שהם מסוגלים לגרום להם להשמיע מוזיקה, ולפעמים די טוב, וכמעט תמיד טוב יותר מהרמקולים שלעיל, אבל רסיבר לא מסוגל לגרום להם לשיר. החזרתי את קני בארל, מחובר לדנון. פוף! קודם היה בס, והוא גרם לרגל לרקוד ולבטן לרעוד? אבד לבלי שוב. ה congas המתוקים שעיטרו את Chitlins Con Carne (מבלי שאף אחד טרח לעדכן אותי בעידן ה JBL)? הדהדו בקושי רב מאחור. רוב המיד העליון והגבוהים שמרו על כבודם, דיוקם ומיקומם על הבמה, אבל איבדו עושר וחמאתיות. הייתי עצוב מאד. והמשכתי להיות עצוב במשך די הרבה זמן, עצב שלא עבר גם כששבנו ל Twin. ולא היה מה לעשות. היפני הארור הזה, שמכרתי את נשמתי בעבורו ואהבתי בלב שלם, הפנה לי את גבו וסירב לציית למוזיקה. כל מה שלא היה ג´אז וקלאסי החזיק מעמד יפה, אבל את קטעי ה reference מתוך היצירות המקהלתיות בחנתי בדיוק כמה שהייתי צריך. חזרנו ל Cantabile בדיוק כשהתחלתי להתאושש ולהנות. באמת להנות. זאת כנראה התחושה של מישהו שאין לו את הילד הכי יפה בעולם, אבל זה הילד שלו, ועם אף ילד אחר לא יהיה לו כיף ככה. ועברו עוד שעתיים בלי ששמתי לב. חזרנו להייבריד של עוז כדי לערוך בקרת נזקים. בסיכום עליות ומורדות, יכולתי לחיות עם התוצאה של שניהם בצירוף רסיבר, לקבוע בלב שלם שלא נהניתי משום רמקול במבחניי כפי שנהניתי באותו יום, ולרצות מאוד לשוב ולגרום להם לשיר בשנית. ידעתי שאצא משם עם רמקולים, הייתי צריך להחליט אילו. עכשיו, יש כאן מישהו שמוכר את ה Twin שלו בלוח הפורום. אני גם סטודנט וגם מובטל, אבל אם אחד מהסטטוסים הללו היה משתנה, הייתי נכנס לחוב ורוכש אותו. כי במגבלות הרפרודוקציה, אני לא חושב שניתן להעניק חוויה מוזיקלית מספקת יותר בתקציב כשלי. והייתי מקווה שלכל מי ששוקל רמקולים בסדר גודל כספי כזה יזדמן לשקול גם את ה JMR Twin. הוא לא הקונצרטחבאו, ואפילו לא היכל תרבותנו הצנוע, אבל הוא גורם לך לרצות לבדוק עליו את כל הדיסקים שרכשת וגם את אלה שאתה רוצה. וזה מספיק, לעניות דעתי. ואני חזרתי הביתה עם ה Cantabile. בגלל שרציתי רמקול רצפתי (על מגרעותיו המובנות?), ובגלל שהתחברתי מאד למה שהניע את מי שתכנן אותו. רמקול הוא אוסף מכמיר לב של פשרות, והקנטבילה עושה את הפשרות שאני הייתי עושה, בתמורה לניווט שלו דרך האינסוף של המוזיקה. הטוויטר שלו כנראה משובח מזה של הטווין, ובמוזיקה ווקאלית הוא מוכיח עליונות מוחצת, לדעתי. הבס, כשצריך לרדת עמוק באמת, גס פחות, ונקי יותר. המיד שלו אולי פחות מפורט ויותר מרוחק, אבל הוא לא גורע מהתחושה שפראייה מנגן ממש לא רחוק ממך. תודות לעוז על האירוח הספרטני והלבבי כאחד. אימו פיצתה על הספרטניות בבגט מפנק במיוחד, בסוף. הוא סבל במשך כחמש שעות מוזיקה שלא הסבה לו הנאה מרובה, אבל הוא הקפיד לשבת לצידי כמעט לכל אורך המבחן, גם כשלא הייתי קומוניקטיבי במיוחד. יש לי רמקולים חדשים, והרבה פחות כסף ממה שהתכוונתי. אני ממש צריך מגבר. מישהו רוצה לתת לי לשמרטף על שלו?
