../images/Emo18.gifארוך-מקרה פרטי(תרתי משמע)אך לא רק...
התלבטתי ארוכות אם לכתוב, ואם כן, היכן. החלטתי ללכת עד הסוף...ולו בכדי שאף אחת אחרת לא תרגיש 'לבד', כשם שאני הרגשתי ולעיתים עודני. אומרים שבבית 'הכי בטוח' - ולכן - הנני. מזה חצי שנה שהמילים אינן יוצאות, יש בי צורך ורצון עז לכתוב את 'סיפור הלידה' כפי שהוא נהוג להיכתב, אך כיצד אכתוב על אירוע שטרם הסתיים?? אמנם הקטנה כבר בחוץ מזה 6 חודשים, אך עמה יצאו עוד אי אילו איברים - שנדדו ממקומם, נכון לרגע זה - לבלי שוב. עבור כל אותן נשים (כמוני), שמוצאות בעיקר חומר 'עיוני' על התופעה, החלטתי לספר בעיקר אודות החלק הפחות מדובר שלה. את הלידה של אוּרי סיימתי עם 'מתנה' - אולי יהיה מוגזם קמעה להוסיף 'ללא פתק החלפה' - אך נכון לחודשים הראשונים (גם ברגעים אלו), כך זה בהחלט מרגיש. רצפת האגן (שמספרים לנו כמה היא חשובה, אך אינני יודעת עד כמה אנחנו באמת מבינות זאת), ניזוקה עת קטנתי פלסה דרכה אל העולם. התרופפותה של זו הביאה לכך ששני איברים השוכנים במעלה האגן -מצאו עצמם בנ.צ אחר - לא להם - ובטח לא לי..
העגה המקצועית כינתה זאת "צניחת איברי האגן "- הלכה למעשה, שלפוחית השתן והחלחולת שוכנים כעת בנרתיק - הצפוף ממילא. כיצד זה מרגיש? תחילה כשק חול כבד - המאיים לפלס דרכו החוצה - במיוחד כשהעזתי לרדת במדרגות, ולאחר החלמה ספונטנית (כשלושה חודשים לאחר הלידה), כמו כדור טניס רך - שאיננו יוצא ואיננו נכנס - שם כדי להשאר - ולהציק. כאישה היודעת את גופה הבחנתי במישוש בגופים זרים במה שהיה קודם חלל ריק. הביקור אצל רופא הנשים אישר את שכבר חשדתי בו - עליי לסור בדחיפות לפיזיותרפיה המתמחה בשיקום רצפת האגן. אודות הפרטים הטכניים של התופעה, ניתן כאמור לקרוא ברשת, אך אודות התוכן הרגשי שנלווה אליה מילים מעטות, ריקות, משתקות. אני לא מן השותקות, בעיקר בנושאים הטורדים את מנוחתי, וזה, כאמור, טרד וטורד עד מאד. לכן, סיפרתי לכל מקורבותיי - חברות, בנות משפחה, שכנות, קרובות כרחוקות, ובכל זאת - נותרתי 'לבד'. עבור הרוב התופעה היתה חדשה, עבור חלק מוכרת אך רק מעדות שמיעה או קריאה, אלה שהעזו לשאול - שאלו כיצד זה מרגיש והאם זה פוגע ביחסי המין. זה לא אמור - אך זה כן. תחושת זרות מגופי שלי אחזה בי. מה לי ולתופעה כזו, השייכת לפלח בוגר הרבה יותר של אוכ' הנשים?! הדימוי הנשי נפגע ונפגם, בעיקר זה הדרוש כל כך לשם אינטימיות זוגית. מבחינה טכנית אין כל פגיעה ביחסי האישות, נהפוכהו, קיומם של אלה אף חיוני ונכון לחזק את האזור הפגוע. אך כיצד אתגבר על הבושה? על המום הזה שהוטל בי? רגישות מופלאה מצד בן הזוג הפשירה את הקפאון שאחז בי, בעיקר משהבנתי כי תחושת המום והבושה - שייכת רק לי ודמותי נותרה זהה בעיניו גם לאחר קרות המקרה. חיפושים קדחתניים הביאוני לטובה שבנשות המקצוע, שבאחת שמעה זעקתי והמציאה עבורי 'שעה'. למדתי 'סודות' שלרוב איננו יודעות אותם. למדתי היכן הם אותם שרירים רופסים, מה עליי לעשות כיצד לחזק, כמה פעמים, היכן ועד מתי. (=עד הסוף). אך בעיקר החזרתי לעצמי את תחושת השליטה שכמו הופקעה ממני. עם קבלת הדיאגנוזה גמרתי בלבי כי מפעל הילודה הקטן נסגר, כיום - 5 חודשים אחרי תחילת העבודה (התובענית - ללא ספק), כששיפור משמעותי מורגש ואף ניכר, אני יודעת כי אולי זה עוד עתיד להיפתח (בלי נדר). האיברים טרם שבו למקומם ומי יודע אם בכלל ישובו, אך התהליך השלילי נבלם ואלו הן חדשות טובות. אני עוד ממתינה לצאתן של אותן מילים, שיספרו אודות החוויה האדירה, המעצימה והמרגשת שהתרחשה אז בחדר הלידה, שלולא אותה דיאגנוזה ארורה, גם הייתה המושלמת בחיי עד כה. אני עדיין מחלימה מאותה לידה..גם חצי שנה אחרי. תודה על ההקשבה. היה לי חשוב לספר. (מוזמנות,לשאול, לספר, לחלוק, להגיב - רק לא לשתוק
)
התלבטתי ארוכות אם לכתוב, ואם כן, היכן. החלטתי ללכת עד הסוף...ולו בכדי שאף אחת אחרת לא תרגיש 'לבד', כשם שאני הרגשתי ולעיתים עודני. אומרים שבבית 'הכי בטוח' - ולכן - הנני. מזה חצי שנה שהמילים אינן יוצאות, יש בי צורך ורצון עז לכתוב את 'סיפור הלידה' כפי שהוא נהוג להיכתב, אך כיצד אכתוב על אירוע שטרם הסתיים?? אמנם הקטנה כבר בחוץ מזה 6 חודשים, אך עמה יצאו עוד אי אילו איברים - שנדדו ממקומם, נכון לרגע זה - לבלי שוב. עבור כל אותן נשים (כמוני), שמוצאות בעיקר חומר 'עיוני' על התופעה, החלטתי לספר בעיקר אודות החלק הפחות מדובר שלה. את הלידה של אוּרי סיימתי עם 'מתנה' - אולי יהיה מוגזם קמעה להוסיף 'ללא פתק החלפה' - אך נכון לחודשים הראשונים (גם ברגעים אלו), כך זה בהחלט מרגיש. רצפת האגן (שמספרים לנו כמה היא חשובה, אך אינני יודעת עד כמה אנחנו באמת מבינות זאת), ניזוקה עת קטנתי פלסה דרכה אל העולם. התרופפותה של זו הביאה לכך ששני איברים השוכנים במעלה האגן -מצאו עצמם בנ.צ אחר - לא להם - ובטח לא לי..
