המלצות ל"גראנג'"
אני אחזור על זה בפעם המליון: גראנג' איננו סגנון וז'אנר מוסיקלי, גראנג' נוצר על ידי המדיה במטרה לתייג את "פלישת" הלהקות מאיזור סיאטל לפסגת טבלת המכירות, משהו כמו הפלישה הבריטית בשנות ה60. כהוכחה אפשר להסתכל בין להקות שונות שמתויגות תחת הז'אנר הזה, להבחין בשוני בין הלהקות מבחינה ויזואלית,מוסיקלית,לירית. אין כל קשר מוסיקלי בין אליס אין צ'יינס למאדהני, בין נירוונה לסאונדרגדן, בין מלווינס לפרל ג'אם. ובכל זאת, סצינת ה"גראנג'" (אני פשוט אוהב לקרוא לזה סיאטל) הנפיקה המון אלבומים נהדרים שמלוים אותי אישית עד היום, וחלק מהם: nirvana-nevermind לא יכול להיות שלא שמעת את האלבום הזה. אם לא שמעת את האלבום הזה, תעזוב את כל מה שאתה רוצה ותרוץ לקנות. כונן דיסקים בבית בלי נוורמינד זה כמו אישה בלי רחם. סתם. nirvana-in utero אתמול בדיוק שמעתי את זה באוטו, אני חושב שזה האלבום הראשון שלהם ששמעתי במלואו בתור ילד קטן, וההשפעה שלו עלי גדולה גם היום. קורט קוביין הוא אחד מכותבי השירים, והמלחינים המוכשרים ביותר שאיי פעם שמעתי. האלבום הרבה יותר "אישי" ומלנכולי מנוורמיינד, אבל מנסר באותה מידה. עכשיו לקצת דברים אחרים: pearl jam-ten האלבום הראשון, והכי טוב של פרל ג'אם, שהביא לתוצאות הרסניות בקרב הרוק העולמי, כשזה נוגע לשירה (תקשיב לקריד,סטון טמפל פיילטס או אפילו בארץ-היהודים,בוטן מתוק בקרקס-גועל נפש). רוקנרול במיטבו, גיטרות מפוצצות, סולן אדיר, כמויות עצומות של אנרגיה מרוכזות באלבום הזה, שכל שיר שם הוא בפוטנציאל של להיט. pearl jam-vs. האלבום השני של פרל ג'אם, לאחר ההצלחה של האלבום הראשון, באים חברי הלהקה בטענות לקהל התובעני, לקשיים שבהצלחה, ולחיי הרוקסטאר בכלל. אלבום פחות "כבד" מהראשון, אבל יש בו אחלה ניצוצות. אליס אין צ'יינז, הייתי ממליץ לך לשמוע כל דבר שהם עשו. כל אלבום שלהם מבריק, סטיילי וקנטרל ניחנו בכשרון יוצא דופן לפזמונאות, וגם השילוב בין אובדנות לאופוריה כשזה נוגע ללשיר על ההתמודדות שלהם עם סמים, יוצרת אוירה מיוחדת. נסה בעיקר את dirt ה"קלאסי" ואת jar of flies, שהוא כמעט כולו אקוסטי, ולדעתי אחד האלבומים (הוא יצא כאי.פי) הכי טובים איי פעם. soundgarden-badmotorfinger הרבה יותר כבר מסופראנוון, הרבה פחות מלודי, כריס קורנל מציג יכולות ווקאליות לא מהעולם הזה, ויתר חברי הלהקה בביצועים נהדרים. עוד להקות שכדאי להכיר ולבדוק: green river- להקה מוקדמת של ג'ף אמנט וסטון גוסארד יחד עם מרק ארם, ניגנו הארדקור פאנק בשילוב עם סטונר (זה יצר קצת ניגוד בביפיאמ), הצדדים נפרדים, מרק ארם מקים את מאדהאני וג'ף וסטון מקימים יחד עם אנדי ווד את mother love bone mudhoney-אחת הלהקות הכי טובות, והכי לא מוערכות מסיאטל. הם דיי דומים לנירוונה המוקדמים-גם כמה אקורדים לשיר, סאונד פאנקיסטי, שיער ארוך, פחות קליט כנראה מדברים כמו נוורמיינד. אני אוהב כל אלבום שלהם. הם גדולים. mother love bone-הייתה אמורה להיות הדבר הגדול באמת בסיאטל. סולן בומבסטי, גיטריסטים מצוינים, היה גם הייפ סביבם בסיאטל, אבל אחרי אלבום אחד אנדי ווד מת ממנת יתר, והלהקה מתה איתו. אני חושב אפילו שהאלבום יצא אחרי מותו. ג'ף אמנט וסטון גוסארד יפגשו את מיק מקגריידי ואדי וודר בפרויקט temple of the dog ויקימו איתם אחר כך את pearl jam temple of the dog מין פרויקט שהוציא אלבום אחד והופיע מספר פעמים, קם עקב רצון של קבוצת חברים של אנדי ווד להאחז אחד בשני וליצור מוסיקה. ההרכב כלל את כריס קורנל, חברו הטוב של ווד כסולן, מאט קמרון,מתופף סאונדגרדן בעבר ופרל ג'אם כיום, על התופים, מיק מקגריידי וסטון גוסארד כגיטריסטים, ג'ף אמנט על הבס ואדי וודר כסולן אורח. אחד האלבומים המוצלחים והמוערכים. mad season עוד "סופרגרופ" שהופיע באמצע שנות ה90, המורכב מליין סטיילי כסולן (אליס אין צ'יינס), מיק מקגריידי כגיטריסט (פרל ג'אם), מרטין בארט (אין קשר לסיד, הוא ניגן בסקרימינג טריז), כמתופף ובייקר על הבס. מד סיזן הם אחת הלהקות המיוחדות ששמעתי, שילוב של רוק/מטאל/טרופיקלה ועוד כל מיני תתי סגנונות, יוצרים אלבום נהדר אחד-above בו גם מתארח סולן הסקרימינג טריז, מארק לנאגן שמחליף את סטיילי מאוחר יותר עד שהלהקה מתפרקת. זהו בערך, אלו הלהקות הכי טובות שלסיאטל היה להציע.