המשך-
היכן הוא בודק? בכל מקום שיש לחשוש שהכניסו לשם חמץ, אפילו באותם החדרים שאינו משתמש בהם בחמץ, לפי שאפשר שהכניס שם חמץ באקראי. לפיכך, כל חדרי הבית והעליות צריכים בדיקה, שפעמים אדם נכנס לשם ופתו בידו. בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכים בדיקה, ושמש בית הכנסת או בית המדרש בודק ומברך על הבדיקה אבל אינו צריך לבטל אחר הבדיקה, לפי שאינו יכול לבטל ולהפקיר חמץ שאינו שלו. ייזהר כל אדם לבדוק ולנער את הכיסים של הבגדים שלו ושל התינוקות, לפי שלפעמים מכניסים לתוכם חמץ. אך בדיקה זו ראוי לעשותה ביום ארבעה עשר בשעת הביעור ולא בליל י"ד, שמא יחזור וייתן חמץ לכיסים אחרי הבדיקה בלילה. ויש אומרים שבודק את כיסי בגדיו בשעת הבדיקה, ובגדים שמשתמש בהם אחרי כן חוזר ובודקם גם למחר בשעת הביעור. הבדיקה עצמה היא המצווה, ולא מציאת חמץ. ולכן, אם בדק ולא מצא שום חמץ - קיים מצוות בדיקה. אף על פי כן כבר נהגו שמניחים פתיתי חמץ במקומות מסוימים, והבודק אוספם. ויש להיזהר שהפתיתים יהיו חמץ קשה שאינו מתפורר, ושיושם במקומות שמורים - מפני תינוקות שאינם יודעים להיזהר או שמא יגררוהו שרצים. וישימו את הפתיתים במספר כדי שידע הבודק אם אסף את כולם. ולפי דעת האר"י ז"ל, יש לשים עשרה פתיתים. המנהג, שלוקחים לבדיקה נוצות או סכין, שיכול להכניסן לחורים ולסדקים ולנקות שם היטב. סדר הבדיקה - מקורות * קודם הבדיקה מכבדים... - מרדכי פ"ק דפסחים תקלה בשם הירושלמי; תרומת הדשן קלג; רמ"א תלג, יא ומשנ"ב שם. * היכן הוא בודק - טושו"ע תלג, ג-ה ואחרונים - מובאים במשנ"ב שם (והכול לפי המקום והזמן - מחז"ב). * רפת ולול - טושו"ע שם ו, מג"א ושו"ע הגר"ז ומשנ"ב שם. * בתי כנסת ובתי מדרש - ירושלמי פסחים א; טושו"ע שם י פר"ח והגר"ז שם. * חמץ שנפלה עליו מפולת - משנה וגמרא פסחים לא, ע"ב, טושו"ע תלג, ח. * תחת המיטות - כל בו. מובא באחרונים תלג, ו. * ייחד מקום לחמץ הנמכר א"צ לבדוק שם - ע' משנ"ב סוף סימן תלו (וכתב שהמוכר בי"ג עדיף טפי). * כיסים - רמ"א סוף תלג, חק יעקב והגר"ז ומשנ"ב שם. * הנחת פתיתים - ארחות חיים ועוד; רמ"א תלב, ב; הגר"א והגר"ז באה"ט ומשנ"ב שם. * מנהג הארי ז"ל - פע"ח כא, ה; של"ה (וע' מור וקציעה). * נוצות וסכין - מג"א תלג סקי"א ועוד; בא"ח א, צו. אחרי הבדיקה אחרי הבדיקה מיד יבטל כל החמץ הבלתי-ידוע לו שנשאר ברשותו. וכה יאמר: "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה ודלא ביערתיה ודלא ידענא ליה, ליבטל ולהווי הפקר כעפרא דארעא". ומי שאינו יודע פירוש המילים הארמיות יאמר זאת בלשון שהוא מבין, כגון בלשון הקודש: "כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שלא ראיתיו ולא ביערתיו ולא ידעתיו, ייבטל ויהיה הפקר כעפר הארץ". ויש נוהגים לומר נוסח הביטול שלוש פעמים. את החמץ שהוא מצא בבדיקה, וכן החמץ שהשאיר למאכלו עד למחר בבוקר, יצניע במקום שמור שלא ימצאוהו התינוקות שבבית ולא שרץ או בעל חיים אחר שמא נמצא בבית, ושורפו למחרת בבוקר עד סוף שעה חמישית של היום. שעה חמשית זו שאמרנו, אינה זו שנקראת שעה חמישית לפי השעון המקובל בידינו היום, אלא מחשבים את היום שתים-עשרה שעות (אפילו יש בו יותר), והשעה היא החלק השנים-עשר מאורך היום. לכן אפשר שהשעה תהיה קצרה משישים דקות, אם יום ארבעה עשר בניסן באותה שנה קצר משתים-עשרה שעות שלמות. ואין יודע לכוון את סוף זמן שרפת החמץ אלא מי שיודע שעת תחילת היום ושעת סופו. לפיכך, ראוי תמיד לעיין בלוח של אותה השנה שצוין בו הזמן האחרון לשרפת החמץ, כדי שלא יבוא לידי איסור. אף על פי שביטל את החמץ לאחר הבדיקה, חוזר הוא ומבטלו למחרת בשעת שרפת החמץ, היינו בסוף שעה חמישית של היום, לפי שהביטול של שעת הבדיקה היה רק על החמץ הבלתי-ידוע לו ולא על זה שהשאיר למאכלו. ולפי שיש לחשוש פן ואולי התגלגל מחמץ זה שהשאיר למאכלו ונפל במקום המוצנע ויתגלה בפסח, ויעבור עליו ב"בל ייראה" וב"בל יימצא", לכך תיקנו שיחזור ויבטלו. בביטול השני הוא אומר כנוסח שאמר בלילה, רק מוסיף 'דחזיתיה ודלא חזיתיה דביערתיה ודלא ביערתיה' (שראיתיו ושלא ראיתיו, שביערתיו ושלא ביערתיו), לפי שעכשיו הוא מבטל כל החמץ שיש לו. שורף את החמץ ואחר כך מבטלו, כדי לקיים מצוות שרפה בחמץ שלו. מכירת חמץ מי שיש לו חמץ הרבה וחס עליו מלבערו מפני ההפסד המרובה, מותר לו למכור את חמצו לנוכרי. וכותב עמו שטר מכירה, ומשאיר את החמץ בביתו ואינו עובר על החמץ הזה ב"בל ייראה" וב"בל יימצא", כיוון שהחמץ אינו שלו אלא של הנוכרי. אבל חייב לייחד לחמץ הזה מקום ומשכירו לנוכרי, שיהא גם המקום של הנוכרי עד אשר יוציא את חמצו מביתו לאחר הפסח. ואותו מקום צריך שיהא צנוע ומגודר, כדי שלא יבוא הוא או אחד מאנשי ביתו לגשת לשם בפסח ולהוציא משם דבר של חמץ מתוך הרגל ושכחה. וצריך לתת לנוכרי אפשרות להגיע לחמץ, כגון מסירת מפתח של החדר וכדומה. עושים מכירת חמץ לנוכרי גם על ידי שליח. לפיכך נוהגים בדורותינו שכל אחד מוכר את חמצו על ידי בית דין, וכל מי שיש לו חמץ למכור בא לבית דין או לרב, ומקנה לו את חמצו עם מקומו, על מנת שבית דין או הרב ימכור את הכול לנוכרי בתנאים שיהיו נראים לעיניו. והכול שריר וקיים מדין מיקח וממכר. אין צריך למכור אלא חמץ שהוא בעין, אבל חמץ המובלע בכלים - אין צריך, אלא רוחצם היטב ונותנם במקום מוצנע, ודיו בכך. החמץ ואיסוריו איזהו חמץ? הלש קמח מחמשת מיני הדגן במים והשהה את הבצק קודם אפייתו כדי שיעור חימוץ, הרי זה חמץ מן התורה. ואלה הם חמישה מיני הדגן שחמצם אסור: חיטה, כוסמת, שעורה, שיבולת שועל, ושיפון (שניים הראשונים הם מיני חיטה, ושלושה האחרונים הם מיני שעורה).