ביעור
חמץ

../images/Emo157.gifביעור../images/Emo161.gif חמץ../images/Emo155.gif

יש איזה פטנט מיוחד שמלמד ילדים להבדיל בין חמץ לאוכל? רגע יצאתי מהבית שכולו כמרקקה, והנה במטבח חיממו לחמניות
"אבל אמא, זה לחמניות מתוקות! לא חמץ!" אומרת מוגלי בטון שאין לדעת אם הוא פרי נוכלות משוכללת או תמימות ילדותית.
 
מה בעצם האיסור?

פרורי הלחם הם לא שונים מפרורי המצה ,לא? אז מדוע מדקדקים בביעורם מן הבית?
 
../images/Emo197.gif שאלתי מגומגם מידי כנראה

מה הסיבה שבעצם צריך לבער את הבית מפרורי החמץ? הרי הם לא יחמיצו שוב ופרורי מצה הם כמוהם .אז מדוע מדקדקים באי המצאותם ? האם קשור הדבר לניקיון ,נקיון האביב?
 
לא תהליך ההחמצה הוא האסור ע"פ התורה

אלא, אסור - 1. לאכול חמץ, 2. שיֵרָאֶה חמץ: סיבה: שמות פרק יב פסוק לט: וַיֹּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם, עֻגֹת מַצּוֹת--כִּי לֹא חָמֵץ: כִּי-גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם-צֵדָה, לֹא-עָשׂוּ לָהֶם. איסור 1: שמות פרק יג פסוק ג: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְהוָה אֶתְכֶם מִזֶּה; וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ איסור 2: שמות פרק יג פסוק ז: מַצּוֹת יֵאָכֵל, אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים; וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ (מאיסור 2 נובע כמובן גם איסור על תהליך ההחמצה...) האיסור שיֵרָאֶה חמץ הוא חריג באיסורים, (למשל אין איסור בתורה לראות אש בשבת, ולכן מותר להשאיר אש דלוקה מראש לכל השבת...) ומכאן צמחה ההיסטריה הדתית סביב העניין הזה, שהיא כרגיל מגדילה ומנפחת גם את האיסור המקורי החריג הזה...
 
אז זה ש

לא יראה כמו לא ידמה או לא יוצג? כי מצה נראת חמץ וקמח טרום החמצתו מדוע הוא איסור שיימצא?
 
ההודעה שלך לא לגמרי ברורה לי... ../images/Emo2.gif

אנסה בכל זאת: לא חשוב הדמיון במראה החיצוני, חשוב מה כל אחד: אלה פירורים ממצה שהוכנה מקמח מבלי שהיתה החמצה בתהליך, אלה פירורים מלחם שהוכן מקמח עם החמצה בתהליך. אלה - מותר לפי התורה שיראו בבית ושיאכלו, אלה - אסור לפי התורה שיראו בבית ושיאכלו. וזה ישאר נכון לגביהם גם אם תצבעי את אלה בצבע מאכל כתום, ואת אלה בצבע מאכל ירוק מוכסף, או אפילו את כולם באותו הצבע...
 
ויש כמובן שאלה אם "לא יראה"

הוא איסור - או הקלה... כי הוא לא בגדר "בל יימצא" אלא רק בגדר "לא ייראה". כך כל רשתות המזון שמות סדין על מדפי החמץ ועוברות את הפסח בשלום
.
 
א. ככה זה.

ב. לא חייבים. ג. הם כבר חמוצים. לא צריך שיחמיצו. זה קשור לזה שבמשך כל ימי הפסח לא ייראה חמץ בכל מקום כדי לשמר את זכר המזון הלא חמץ שאכלו אהבתנא בצאתם ממצריים. כמו שבסוכות ישנים בסוכה למרות שהבית עם גג הבטון כבר קיים במילא. מנהגים ומסורת.
 
זו שאלה נהדרת

שמכוונת לאחד העיקרים המרכזיים של הפסח. פסח מעבר לקורבן למכות ולצליחת הים במלח - הוא חג של חירות. של ויתור על סיר הבשר למען עתיד לא ברור, שאין עליו ערובה מעבר לכוח האמונה. ויתור שלפחות פעמיים בדרך - היו לגביו היסוסים משמעותיים, עד כדי כך שאלוק נדרש בדרך - "להחליף את העם". כלומר להצעיד אותם במדבר עד קום דור אשר לא ידע את סיר הבשר אלא מפי השמועה. לכן הציווי להרחיק את הפיתוי אל מעבר לנראה. יש מדרש נהדר ששואל מי גדול יותר: זה שממלא מצווה "בהתנדבות" , או שזה שממלא אותה כי הוא חייב בה. והתשובה היא שזה שממלא אותה כשהוא חייב בה - גדול יותר. כי הוא צריך לא רק לפעול מתוך התלהבות - אלא גם לגבור על יצר הרע - שמסית ומדיח כנגד מה שכופים או מצווים עלינו לעשות. כך גם בפסח בעצם מבטלים ומבערים את החמץ בשלושה שלבים. (השארתי כמה חורים בהסבר.. אבל אני חייבת לעוף עכשיו |זבוב|)
 

raananh

New member
ברצינות, אתן מחפשות היגיון בדת?

ברצינות, אתן מחפשות היגיון בדת? מה שמשגע אותי שמצד אחד כתוב "לא תבשל עגל בחלב אימו" ואת זה פירשו לחוקי כשרות מוזרים ביהדות אם כי, לדעתי, לא כתוב במפורש "לא תערבב חלב ובשר". לדעתי הכוונה הייתה "אל תתאכזר לחיות". והנה המוסלמים והנוצרים מבינים את זה ככה בדיוק. הם כן אוכלים צ'יזבורגר. ומצד שני כתוב 7 פעמים במפורש(!) שלא לקחת ריבית על הלוואות. לזה היהודים המציאו כל מיני תירוצים למה זה כן בסדר לקחת ריבית. המוסלמים עד היום מקיימים את הכלל הזה והנוצרים, בעצם אני לא יודע למה, אבל ריבית זה כן בסדר איתם. מצד שלישי כתוב לא לאכול חזיר. היהודים והמוסלמים מקיימים את זה. הנוצרים לא. אין לי מושג עד היום למה כתוב משהו במפורש שנאמר ע"י אלוהים וכמה דתות מתעלמות מזה וכמה דתות אחרות לוקחות את זה ברצינות (ולפעמים יותר מידי ברצינות). רענן
 
ביעור חמץ

סיכומי הלכות לחג הפסח - ספר התודעה ביעור חמץ תחילתו של זמן ביעור החמץ - שלושים יום קודם הפסח. סוף זמן הביעור - לחמץ שלא ביער בזמנו - אין לו שיעור אלא כל זמן שרואהו מבערו; ואולם עיקר זמן הביעור, זה שקבעוהו חכמים לכל אדם כדי שתיעשה המצווה מן המובחר - אור לארבעה עשר בניסן. היינו, חצי שעה לפני צאת הכוכבים של הלילה שאחר יום שלושה עשר הרי הוא אסור בשום מלאכה ובשום עסק, ואינו רשאי אפילו לעסוק בתורה בהגיע זמן הבדיקה, עד שיבדוק את חמצו שבביתו כדי לבערו. בדיקה וביטול מצוות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר: 'ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם', ומפי השמועה למדו ש'ראשון' זה הוא יום ארבעה עשר (ונקרא ראשון לשבעת ימי הפסח, כלומר קודם להם). ראיה לדבר זה, מה שכתוב בתורה: 'לא תשחט על חמץ דם זבחי', כלומר לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים; ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות. ומה היא השבתה זו האמורה בתורה? שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר, וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל. ומדברי סופרים - לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו. וכן מדברי סופרים שבודקים ומשביתים החמץ בלילה מתחילת ליל ארבעה עשר, לאור הנר; מפני שבלילה כל העם מצויים בבתים ואור הנר יפה לבדיקה. ואין קובעים מדרש בסוף יום שלשה עשר, וכן החכם לא יתחיל ללמוד בעת זו, שמא יימשך ויימנע מבדיקת חמץ בתחילת זמנה. הרי שאמרנו, שהאדם המבטל בלבו את החמץ שברשותו וחושב עליו כעפר, שהוא הפקר, כבר קיים מצוות 'תשביתו', ושוב אינו עובר עליו ב"בל ייראה" וב"בל יימצא", אפילו אם החמץ עדיין ברשותו, לפי שלא אסרה תורה להיראות ולהימצא אלא בחמץ שבבעלותו. וכמו שדרשו חכמים: 'לא ייראה לך - שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה'. אם כן למה הצריכו לבדוק אחרי החמץ ולחפש אחריו בחורים ובסדקים? שני טעמים לדבר: האחד - לפי שהביטול וההפקר תלוי במחשבתו של אדם, שיפקירנו בלב שלם ויוציאנו מלבו לגמרי; ולפי שאין דעת כל בני אדם שווה, ואפשר מי שיקל בדבר ולא יפקירנו בלב שלם ולא יוציאנו מלבו לגמרי, לפיכך גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום עד שיוציא את החמץ מכל גבולו. והשני - לפי שהאדם רגיל בכל השנה בחמץ, ומחמת רגילותו קרוב הוא לשכוח את איסורו ויאכל ממנו אם יהיה מונח בגבולו בפסח, לפיכך הצריכו לחפש אחריו ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו קודם שיגיע זמן איסור אכילתו. ואף על פי שחייבו חכמים לבדוק אחרי החמץ ולהוציאו לגמרי מביתו ומרשותו, לא פטרוהו חכמים מן הביטול, וחייב גם לבטל אחרי הבדיקה - שמא לא בדק יפה ונשארה בביתו גלוסקא (עוגה, כיכר) יפה של חמץ ויוכל להיכשל בה בפסח. או שמא ישאיר חתיכת חמץ לאיזה צורך ואחר כך ישכח ולא יבערנו, וחוששים שמא ימצאה בשבת של פסח ולא יוכל לשורפה, ואפילו ימצאה בחול המועד - שמא ישהה מעט קודם שיתעסק בביעורה, ונמצא עובר בשהייה זו על "בל ייראה" ו"בל יימצא". זמני הבדיקה כבר נאמר, שתקנת חכמים היא שקבעו את הבדיקה באור לארבעה עשר, לפי שבערב הכול מצויים בבתיהם, ולפי שצריך לבדוק בחורים ובסדקים אם יש לחוש שהכניסו שם חמץ, ואי אפשר לבדוק בחורים ובסדקים לאור היום אלא לאור הנר. וכיוון שצריך לנר - קבעו בדיקה בלילה, שאין הנר מאיר ומבהיק יפה ביום כי אם בלילה. לפיכך איחרו את שעת הבדיקה עד זמן הבהקת הנר, שהוא צאת הכוכבים, ולא אמרו כאן 'זריזין מקדימין למצוות', ויבדוק משעת שקיעת החמה. מכל מקום, צריך להזדרז ולבדוק תיכף עם צאת הכוכבים, שיש עדיין קצת מאור היום, ולא לדחות את הבדיקה לאחר זמן. נר הבדיקה אין בודקים לאור אבוקה אלא לאורו של נר קטן יחיד. לפי שאבוקה אינו יכול להכניסה לחורים ולסדקים, וגם הוא מתיירא שלא ישרוף בו הבית ויהא טרוד ביראה זו ולא יבדוק יפה. בדק לאור האבוקה - יחזור ויבדוק לאור הנר בלי ברכה. ברכת הבדיקה קודם שיתחיל לבדוק מברך, כדרך שהוא מברך על כל המצוות. ויש שמדקדקים ליטול ידים קודם הברכה. שכח והתחיל לבדוק בלי ברכה - יברך כל זמן שלא סיים בדיקתו. ומה הוא מברך? "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ביעור חמץ". ואף על פי שבשעה זו עדיין אינו מבער את כל חמצו שברשותו, שהרי משאיר הוא עדיין לאכילתו למחר בבוקר, וגם את זה שהוא מוצא בבדיקה הוא מצניע לשורפו למחרת, מכל מקום נחשבת בדיקה זו כתחילת הביעור, שכן מיד לאחר הבדיקה הוא מבטל ומפקיר את כל החמץ הבלתי-ידוע לו שנשאר ברשותו - הרי ביטול זה נקרא ביעור ולפיכך הוא מברך 'על ביעור חמץ'. וברכה זו פוטרת גם את הביעור שלמחרת, כשהוא שורף את החמץ וחוזר ומבטל את כל החמץ שנשאר אצלו. סדר הבדיקה קודם הבדיקה מכבדים ומנקים היטב את כל המקומות הטעונים בדיקה. ואף על פי שיודע שכבר אין שם חמץ, חייב לבדוק. וזמן שהיית הבצק כדי חימוצו, שיערו חכמים - שמונה-עשרה דקות בבצק רגיל הנילוש בלישה רגילה. ואם עברו שמונה-עשרה דקות משעת נתינת המים בקמח ולא עשה בו כלום, הרי הבצק נעשה חמץ ודאי. וזמן הלישה והעריכה ושאר עשיותיו בבצק אינו ממניין שמונה-עשרה הדקות. ואולם לאחר שהבצק התחמם על ידי העסק מקפידים שלא להשאירו אפילו זמן מועט, ואפילו כשלא התחמם נזהרים לכתחילה שלא להשהות הבצק ללא עיסוק בו.
 
המשך-

היכן הוא בודק? בכל מקום שיש לחשוש שהכניסו לשם חמץ, אפילו באותם החדרים שאינו משתמש בהם בחמץ, לפי שאפשר שהכניס שם חמץ באקראי. לפיכך, כל חדרי הבית והעליות צריכים בדיקה, שפעמים אדם נכנס לשם ופתו בידו. בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכים בדיקה, ושמש בית הכנסת או בית המדרש בודק ומברך על הבדיקה אבל אינו צריך לבטל אחר הבדיקה, לפי שאינו יכול לבטל ולהפקיר חמץ שאינו שלו. ייזהר כל אדם לבדוק ולנער את הכיסים של הבגדים שלו ושל התינוקות, לפי שלפעמים מכניסים לתוכם חמץ. אך בדיקה זו ראוי לעשותה ביום ארבעה עשר בשעת הביעור ולא בליל י"ד, שמא יחזור וייתן חמץ לכיסים אחרי הבדיקה בלילה. ויש אומרים שבודק את כיסי בגדיו בשעת הבדיקה, ובגדים שמשתמש בהם אחרי כן חוזר ובודקם גם למחר בשעת הביעור. הבדיקה עצמה היא המצווה, ולא מציאת חמץ. ולכן, אם בדק ולא מצא שום חמץ - קיים מצוות בדיקה. אף על פי כן כבר נהגו שמניחים פתיתי חמץ במקומות מסוימים, והבודק אוספם. ויש להיזהר שהפתיתים יהיו חמץ קשה שאינו מתפורר, ושיושם במקומות שמורים - מפני תינוקות שאינם יודעים להיזהר או שמא יגררוהו שרצים. וישימו את הפתיתים במספר כדי שידע הבודק אם אסף את כולם. ולפי דעת האר"י ז"ל, יש לשים עשרה פתיתים. המנהג, שלוקחים לבדיקה נוצות או סכין, שיכול להכניסן לחורים ולסדקים ולנקות שם היטב. סדר הבדיקה - מקורות * קודם הבדיקה מכבדים... - מרדכי פ"ק דפסחים תקלה בשם הירושלמי; תרומת הדשן קלג; רמ"א תלג, יא ומשנ"ב שם. * היכן הוא בודק - טושו"ע תלג, ג-ה ואחרונים - מובאים במשנ"ב שם (והכול לפי המקום והזמן - מחז"ב). * רפת ולול - טושו"ע שם ו, מג"א ושו"ע הגר"ז ומשנ"ב שם. * בתי כנסת ובתי מדרש - ירושלמי פסחים א; טושו"ע שם י פר"ח והגר"ז שם. * חמץ שנפלה עליו מפולת - משנה וגמרא פסחים לא, ע"ב, טושו"ע תלג, ח. * תחת המיטות - כל בו. מובא באחרונים תלג, ו. * ייחד מקום לחמץ הנמכר א"צ לבדוק שם - ע' משנ"ב סוף סימן תלו (וכתב שהמוכר בי"ג עדיף טפי). * כיסים - רמ"א סוף תלג, חק יעקב והגר"ז ומשנ"ב שם. * הנחת פתיתים - ארחות חיים ועוד; רמ"א תלב, ב; הגר"א והגר"ז באה"ט ומשנ"ב שם. * מנהג הארי ז"ל - פע"ח כא, ה; של"ה (וע' מור וקציעה). * נוצות וסכין - מג"א תלג סקי"א ועוד; בא"ח א, צו. אחרי הבדיקה אחרי הבדיקה מיד יבטל כל החמץ הבלתי-ידוע לו שנשאר ברשותו. וכה יאמר: "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה ודלא ביערתיה ודלא ידענא ליה, ליבטל ולהווי הפקר כעפרא דארעא". ומי שאינו יודע פירוש המילים הארמיות יאמר זאת בלשון שהוא מבין, כגון בלשון הקודש: "כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שלא ראיתיו ולא ביערתיו ולא ידעתיו, ייבטל ויהיה הפקר כעפר הארץ". ויש נוהגים לומר נוסח הביטול שלוש פעמים. את החמץ שהוא מצא בבדיקה, וכן החמץ שהשאיר למאכלו עד למחר בבוקר, יצניע במקום שמור שלא ימצאוהו התינוקות שבבית ולא שרץ או בעל חיים אחר שמא נמצא בבית, ושורפו למחרת בבוקר עד סוף שעה חמישית של היום. שעה חמשית זו שאמרנו, אינה זו שנקראת שעה חמישית לפי השעון המקובל בידינו היום, אלא מחשבים את היום שתים-עשרה שעות (אפילו יש בו יותר), והשעה היא החלק השנים-עשר מאורך היום. לכן אפשר שהשעה תהיה קצרה משישים דקות, אם יום ארבעה עשר בניסן באותה שנה קצר משתים-עשרה שעות שלמות. ואין יודע לכוון את סוף זמן שרפת החמץ אלא מי שיודע שעת תחילת היום ושעת סופו. לפיכך, ראוי תמיד לעיין בלוח של אותה השנה שצוין בו הזמן האחרון לשרפת החמץ, כדי שלא יבוא לידי איסור. אף על פי שביטל את החמץ לאחר הבדיקה, חוזר הוא ומבטלו למחרת בשעת שרפת החמץ, היינו בסוף שעה חמישית של היום, לפי שהביטול של שעת הבדיקה היה רק על החמץ הבלתי-ידוע לו ולא על זה שהשאיר למאכלו. ולפי שיש לחשוש פן ואולי התגלגל מחמץ זה שהשאיר למאכלו ונפל במקום המוצנע ויתגלה בפסח, ויעבור עליו ב"בל ייראה" וב"בל יימצא", לכך תיקנו שיחזור ויבטלו. בביטול השני הוא אומר כנוסח שאמר בלילה, רק מוסיף 'דחזיתיה ודלא חזיתיה דביערתיה ודלא ביערתיה' (שראיתיו ושלא ראיתיו, שביערתיו ושלא ביערתיו), לפי שעכשיו הוא מבטל כל החמץ שיש לו. שורף את החמץ ואחר כך מבטלו, כדי לקיים מצוות שרפה בחמץ שלו. מכירת חמץ מי שיש לו חמץ הרבה וחס עליו מלבערו מפני ההפסד המרובה, מותר לו למכור את חמצו לנוכרי. וכותב עמו שטר מכירה, ומשאיר את החמץ בביתו ואינו עובר על החמץ הזה ב"בל ייראה" וב"בל יימצא", כיוון שהחמץ אינו שלו אלא של הנוכרי. אבל חייב לייחד לחמץ הזה מקום ומשכירו לנוכרי, שיהא גם המקום של הנוכרי עד אשר יוציא את חמצו מביתו לאחר הפסח. ואותו מקום צריך שיהא צנוע ומגודר, כדי שלא יבוא הוא או אחד מאנשי ביתו לגשת לשם בפסח ולהוציא משם דבר של חמץ מתוך הרגל ושכחה. וצריך לתת לנוכרי אפשרות להגיע לחמץ, כגון מסירת מפתח של החדר וכדומה. עושים מכירת חמץ לנוכרי גם על ידי שליח. לפיכך נוהגים בדורותינו שכל אחד מוכר את חמצו על ידי בית דין, וכל מי שיש לו חמץ למכור בא לבית דין או לרב, ומקנה לו את חמצו עם מקומו, על מנת שבית דין או הרב ימכור את הכול לנוכרי בתנאים שיהיו נראים לעיניו. והכול שריר וקיים מדין מיקח וממכר. אין צריך למכור אלא חמץ שהוא בעין, אבל חמץ המובלע בכלים - אין צריך, אלא רוחצם היטב ונותנם במקום מוצנע, ודיו בכך. החמץ ואיסוריו איזהו חמץ? הלש קמח מחמשת מיני הדגן במים והשהה את הבצק קודם אפייתו כדי שיעור חימוץ, הרי זה חמץ מן התורה. ואלה הם חמישה מיני הדגן שחמצם אסור: חיטה, כוסמת, שעורה, שיבולת שועל, ושיפון (שניים הראשונים הם מיני חיטה, ושלושה האחרונים הם מיני שעורה).
 
הפטנט הוא שאחרי הכשרת הבית

את לא נותנת לילדים להכנס פנימה... עד החג לפחות. אוכלים בחצר או בפיצריה השכונתית. אתם גם מוזמנים אלינו- חמץ למהדרין.
 

DocMartin

New member
ואחרי החג../images/Emo155.gif,

מי מנקה לכן את הפירורים של המצות
 
עוד לפני החג...../images/Emo72.gif

יש לנו גוי מיוחד שאנחנו מוכרות לו את כל החמץ. העניין איתו, שלא כמו הגוי שקונה את כל החמץ של המדינה - שלנו לא מחזיר את הבירות אחרי הפסח
 
למעלה