../images/Emo15.gif
אז אולי אני לא יודעת לכתוב יפה כמוכם, ואולי זה יישמע כל כך לא טוב שלא תטרחו להגיב, אבל אני כותבת, כי נמאס לי לכתוב לדפים האילמים, לכתוב ולכתוב ולשפוך הכל ואולי עמוק עמוק בפנים לצפות לתשובה שכמובן לא מגיעה, והדממה מאכזבת ומייאשת כל פעם מחדש. אז אני כותבת, כי אני יודעת שאתם טורחים לקרוא, ולפחות אני אדע שמישהו הקשיב. אולי זה יישמע נדוש, אבל משעמם לי. נמאס לי. לקום כל בוקר לקול השעון המעורר, להתארגן, לטייל עם הכלבה, ללכת לבית ספר, לחזור, לאכול, לראות טלויזיה או להיות על המחשב או לעשות שעורים עד הערב, לאכול, להתקלח, ללכת לישון. כ ל ב ו ק ר . אני יודעת שלרוב האנשים אין חיים מרתקים במיוחד, ושהכל נמאס בסוף, אבל אני פשוט לא מסוגלת יותר...יום ועוד יום ועוד יום... והריקנות הזאת, התחושה שאני עושה הכל מתוך הרגל, פשוט בגלל מה שמכתיבים ומה שמצפים... אני משתעממת מהחיים ויודעת שזה יימשך ככה. אולי עד לסופם. כמה ניסיתי לעשות אותם מעניינים... הו כן, מה לא ניסיתי... ניסיתי למצוא דברים שאני טובה בהם. ניסיתי לכתוב סיפורים, למשל... רק בשביל להרגיש מיוחדת... רק בשביל להרגיש שמשהו קורה... אבל יש פרק ראשון ויש שני ושלישי ו... וזהו. אין סוף ואין תוכן. זה גם היה גורלם של שאר הרעיונות שלי. אולי בגלל זה כל כך נדבק לי השיר של "השמינייה" לראש.. לפחות 2 השורות ההן מהפזמון... "הבוקר קמנו לעולם אחר מה שהיה כבר לא יהיה יותר..." אולי פשוט בגלל שזה מה שאני רוצה... כן, זה ברור לי שזה מה שאני רוצה. שיקרה משהו שישנה הכל. את כל החיים שלי. וכבר לא אכפת לי אם זה טוב או רע או אילו השלכות יהיו לזה... רק שמשהו יקרה. אבל כלום לא קורה, וזה הורס אותי. טוב נו, אולי אין באמת מה לעשות בנדון... פשוט להמשיך ולרחם על עצמי כמו שאני יודעת לעשות כל כך טוב, אולי פשוט כי זה גורם לי להרגיש טוב. כן. ככה. לבכות אל הכרית בשקט בשקט כל לילה, וזה לא משנה על מה. כי ככה אני מרגישה שקורה משהו... שיש משהו חריג בחיים האלה. אוף. אני חייבת לגרום למשהו לקרות, ומהר. (טוב נו, נשלח את זה...)
אז אולי אני לא יודעת לכתוב יפה כמוכם, ואולי זה יישמע כל כך לא טוב שלא תטרחו להגיב, אבל אני כותבת, כי נמאס לי לכתוב לדפים האילמים, לכתוב ולכתוב ולשפוך הכל ואולי עמוק עמוק בפנים לצפות לתשובה שכמובן לא מגיעה, והדממה מאכזבת ומייאשת כל פעם מחדש. אז אני כותבת, כי אני יודעת שאתם טורחים לקרוא, ולפחות אני אדע שמישהו הקשיב. אולי זה יישמע נדוש, אבל משעמם לי. נמאס לי. לקום כל בוקר לקול השעון המעורר, להתארגן, לטייל עם הכלבה, ללכת לבית ספר, לחזור, לאכול, לראות טלויזיה או להיות על המחשב או לעשות שעורים עד הערב, לאכול, להתקלח, ללכת לישון. כ ל ב ו ק ר . אני יודעת שלרוב האנשים אין חיים מרתקים במיוחד, ושהכל נמאס בסוף, אבל אני פשוט לא מסוגלת יותר...יום ועוד יום ועוד יום... והריקנות הזאת, התחושה שאני עושה הכל מתוך הרגל, פשוט בגלל מה שמכתיבים ומה שמצפים... אני משתעממת מהחיים ויודעת שזה יימשך ככה. אולי עד לסופם. כמה ניסיתי לעשות אותם מעניינים... הו כן, מה לא ניסיתי... ניסיתי למצוא דברים שאני טובה בהם. ניסיתי לכתוב סיפורים, למשל... רק בשביל להרגיש מיוחדת... רק בשביל להרגיש שמשהו קורה... אבל יש פרק ראשון ויש שני ושלישי ו... וזהו. אין סוף ואין תוכן. זה גם היה גורלם של שאר הרעיונות שלי. אולי בגלל זה כל כך נדבק לי השיר של "השמינייה" לראש.. לפחות 2 השורות ההן מהפזמון... "הבוקר קמנו לעולם אחר מה שהיה כבר לא יהיה יותר..." אולי פשוט בגלל שזה מה שאני רוצה... כן, זה ברור לי שזה מה שאני רוצה. שיקרה משהו שישנה הכל. את כל החיים שלי. וכבר לא אכפת לי אם זה טוב או רע או אילו השלכות יהיו לזה... רק שמשהו יקרה. אבל כלום לא קורה, וזה הורס אותי. טוב נו, אולי אין באמת מה לעשות בנדון... פשוט להמשיך ולרחם על עצמי כמו שאני יודעת לעשות כל כך טוב, אולי פשוט כי זה גורם לי להרגיש טוב. כן. ככה. לבכות אל הכרית בשקט בשקט כל לילה, וזה לא משנה על מה. כי ככה אני מרגישה שקורה משהו... שיש משהו חריג בחיים האלה. אוף. אני חייבת לגרום למשהו לקרות, ומהר. (טוב נו, נשלח את זה...)