[נופר ג]

../images/Emo15.gif

אז אולי אני לא יודעת לכתוב יפה כמוכם, ואולי זה יישמע כל כך לא טוב שלא תטרחו להגיב, אבל אני כותבת, כי נמאס לי לכתוב לדפים האילמים, לכתוב ולכתוב ולשפוך הכל ואולי עמוק עמוק בפנים לצפות לתשובה שכמובן לא מגיעה, והדממה מאכזבת ומייאשת כל פעם מחדש. אז אני כותבת, כי אני יודעת שאתם טורחים לקרוא, ולפחות אני אדע שמישהו הקשיב. אולי זה יישמע נדוש, אבל משעמם לי. נמאס לי. לקום כל בוקר לקול השעון המעורר, להתארגן, לטייל עם הכלבה, ללכת לבית ספר, לחזור, לאכול, לראות טלויזיה או להיות על המחשב או לעשות שעורים עד הערב, לאכול, להתקלח, ללכת לישון. כ ל ב ו ק ר . אני יודעת שלרוב האנשים אין חיים מרתקים במיוחד, ושהכל נמאס בסוף, אבל אני פשוט לא מסוגלת יותר...יום ועוד יום ועוד יום... והריקנות הזאת, התחושה שאני עושה הכל מתוך הרגל, פשוט בגלל מה שמכתיבים ומה שמצפים... אני משתעממת מהחיים ויודעת שזה יימשך ככה. אולי עד לסופם. כמה ניסיתי לעשות אותם מעניינים... הו כן, מה לא ניסיתי... ניסיתי למצוא דברים שאני טובה בהם. ניסיתי לכתוב סיפורים, למשל... רק בשביל להרגיש מיוחדת... רק בשביל להרגיש שמשהו קורה... אבל יש פרק ראשון ויש שני ושלישי ו... וזהו. אין סוף ואין תוכן. זה גם היה גורלם של שאר הרעיונות שלי. אולי בגלל זה כל כך נדבק לי השיר של "השמינייה" לראש.. לפחות 2 השורות ההן מהפזמון... "הבוקר קמנו לעולם אחר מה שהיה כבר לא יהיה יותר..." אולי פשוט בגלל שזה מה שאני רוצה... כן, זה ברור לי שזה מה שאני רוצה. שיקרה משהו שישנה הכל. את כל החיים שלי. וכבר לא אכפת לי אם זה טוב או רע או אילו השלכות יהיו לזה... רק שמשהו יקרה. אבל כלום לא קורה, וזה הורס אותי. טוב נו, אולי אין באמת מה לעשות בנדון... פשוט להמשיך ולרחם על עצמי כמו שאני יודעת לעשות כל כך טוב, אולי פשוט כי זה גורם לי להרגיש טוב. כן. ככה. לבכות אל הכרית בשקט בשקט כל לילה, וזה לא משנה על מה. כי ככה אני מרגישה שקורה משהו... שיש משהו חריג בחיים האלה. אוף. אני חייבת לגרום למשהו לקרות, ומהר. (טוב נו, נשלח את זה...)

 

[noosh]

אז תגרמי.

הדבר הכי גדרוע בשגרה הזאת, שמשתלטת על החיים שלנו, היא שהיא משתלטת גם על היצירתיות שלנו. היא סוחטת מאיתנו את כל הכוח שנשאר בנו, ומותירה אותנו עצלנים, בלי יכולת או כוח לחשוב על דרך לשבור אותה. אבל את יכולה. פשוט... תתענייני. יש משהו שאת אוהבת לעשות? שאת חושבת שתאהבי? שמלהיב אותך אבל לא ניסית, כי פחדת, כי חשבת שזה לא בשבילך, כי לא יצא לך? רצית פעם לרקוד, לצייר, לנגן, לעצב, לצלם, ללמוד כתיבה לעומק, ללמוד צורפות, אמנות שימושית, ללמוד מתמטיקה, לעבוד בגלידריה, למכור בגדים, לנהל פורום, לעשות לא-יודעת-מה? לא רק שתצאי עם תחום התעניינות חדש, שיוסיף לך המון, אלא גם בטוח שתצאי עם המון חברים חדשים. תנסי. תני לעצמך הזדמנות, אל תפסלי דברים כי לא עשית אותם אף פעם ו"מאוחר להתחיל". לא מאוחר להתחיל כלום, אף פעם. רק תנסי.

 

[נופר ג]

למען האמת...

יש משהו שתמיד רציתי. אבל זה לא יקרה

תמיד רציתי ללמוד משחק ולהיות שחקנית וכל זה, אבל אני לא יכולה כי קודם כל צריך להתחיל עם זה בגיל צעיר יותר (ככה אמרו לי), דבר שני מאוד קשה להצליח בזה, ותמיד אומרים לי שעדיף להשקיע במשהו שאני טובה בו וש"יכול לצאת ממנו משהו", ואם כבר מדברים על ה"אומרים" האלה, אז ההורים בחיים לא יסכימו לממן לי משהו שקשור בזה, כי הם לא חושבים שככה אני מממשת את הפוטנציאל שלי או משהו כזה, וכמובן שהם לא יתמכו בי בעניין הזה ומביעים התנגדות רבה. קראתי קצת אתמול בפורום של השמינייה בתפוז, וראיתי את אחת השחקניות המשניות שכותבת שם (בצבע אדום), והיא כתבה משהו כמו: "כרגע חזרתי מהצילומים ו..." ואוף, כל כך קינאתי בה. היא בת 12 וכבר שיחקה בכמה דברים, והיא יודעת לשחק, ואני לא. אז האפשרות הזאת נשללה כבר לפני שנתיים, ו-הופ! חזרנו לחיים המשעממים האלה. אוף, חבל. תודה על התגובות

.

 

[noosh]

זו צורת המחשבה

הכי לא נכונה שיכולה להיות. אין כזה דבר "מאוחר מדי". אני בת 18 וחצי, וחוץ משנה בכיתה ב', לא רקדתי מעולם. מעולם-מעולם. יש לי כמה חברות רקדניות, ממש מקצועיות. הן מדהימות, והן הכניסו אותי לתוך העולם הזה של מחול - הלכתי להופעות, התעניינתי, ציירתי (בעצם, הכל צריך להיות בלשון הווה), אבל אף פעם לא רקדתי. למה? כי אין לי מושג איך. כי מה לי ולריקוד, אני לא יודעת לזוז.. כי מה ייצא לי מזה. ואז, כשהצטרפתי למגמת אמנות בכיתה י', במקרה, בלי להחזיק מכחול מימיי, הבנתי שאין כזה דבר "מאוחר מדי". גם לא בריקוד, שבשביל זה צריך גוף וחוש קצב וקואורדינציה וגמישות. ועכשיו, כשאני בצבא, אני רוקדת. אני רוקדת, וזה עושה לי טוב. ולא, אני לא מתקדמת רחוק מדי, ואני לא אהיה פרימה בלרינה אף פעם. אני לא אופיע על במה (האמת שרקדתי על במה - בהצגת סופשנה שלי, וזו היתה הנגיעה הראשונה שלי בתחום), אני אף פעם לא אתקדם לרמה גבוהה (אולי רק אם אני ארקוד יותר שעות). אבל אני נהנית מזה. זה ממלא אותי, זה עושה לי טוב, זה גורם לי לחייך, זה עושה אותי מאושרת. אני לא יכולה לחכות לשיעור הבא. לא תמיד צריך לעשות דברים רק כי הם יובילו אותנו לקריירה מצליחה או לעתיד מזהיר. אנחנו צריכים לעשות דברים, בראש ובראשונה, בשביל עצמנו. כדי שיהיה לנו טוב. ואם זה מוביל אותנו לפיתוח קריירה - מה טוב. אם לא, אז לא. העיקר שאנחנו מרגישים שאנחנו מגשימים את עצמינו. אותו הדבר לגבי ציור, שהתחלתי מאפס בכיתה י' והגעתי לבגרות בכיתה י"ב. ואותו הדבר לגבי כל דבר שתרצי לעסוק בו. מאז שנכנסתי למגמת אמנות, למדתי שאין דבר כזה "לא יודעת", או "לא יכולה", או "אין לי כשרון". כולם יודעים לצייר, מביחנה טכנית. כולם. הם רק צריכים להתאמן על זה. מה לעשות - טכניקה דורשת אימון. בנגינה, במשחק, בריקוד, בשירה, בציור, בצילום, בהכל. אבל אם כל אחד יודע לצייר? אני לא בטוחה. כי כדי לדעת לצייר צריך הרבה יותר מטכניקה. אז טכניקה את יכולה לרכוש, בכל גיל. את רק צריכה להרשות לעצמך לנסות, לא להקשיב לאנשים שאומרים לך שמאוחר מדי. תעשי דברים בשביל הרגשה טובה. ואם היית הולכת למוד משחק בגיל צעיר יותר, זה היה מבטיח לך מקום בטקס האוסקר? לא בטוח בכלל. אבל היית נהנית מזה, כמו שאת יכולה עכשיו. תני לעצמך הזדמנות, אל תתני לדברים לחמוק ממך סתם. וזהו, זה היה ארוך, מצטערת

אני מקווה שבאמת תנסי, ותצליחי, ושיהיה לך המון בהצלחה והמון המון כיף

 

[נופר ג]

וההורים?

ההורים שלי מתנגדים לכל העניין בתוקף... אפילו לאודישנים לא מרשים לי ללכת (שאלתי מקודם). אני אנסה להסביר בקצרה למה. אני לא יודעת אם את מכירה, אבל יש את "התוכנית לנוער מוכשר במתמטיקה". זה משהו מטעם אוניברסיטת בר אילן, שמטרתו לקחת ילדים בתחילת כיתה ח' וללמד אותם מתמטיקה ברמה גבוהה כך שבכיתה י' יוכלו לעשות בגרות 5 יח' במתמטיקה, כדי שבי"א, י"ב, ושנה נוספת אחרי (דחייה מהצבא) - עושים תואר ראשון. כך מגיעים לצבא עם תואר ראשון והכל סבבה. נשמע נפלא? אז לא. אני בתוכנית הזאת כבר שנתיים, וזה פשוט הורג אותי. יכול להיות שאני מגזימה ובעצם זה לא כזה נורא, אבל זה הרבה יותר מדי לחץ בשבילי ואני לא מסוגלת יותר. ההורים טוענים שאני מסוגלת וכל זה, אבל אני חושבת שאולי מבחינה שכלית וזה יכול להיות שאני מסוגלת, אבל מבחינה נפשית אני לא יכולה יותר לסבול את זה. לכן, התחלתי לזלזל קצת. זאת אומרת - ללכת עם חברות לקניון מדי פעם, ללכת לפעולות בתנועת נוער, ולהתחיל להכנס למצב שבו יש לי גם קצת כיף. ההורים חושבים, כמובן, שזה אסור בהחלט ושאני צריכה להשקיע הכל בזה... אבל אני לא רוצה את זה יותר, והם לא מקשיבים. אז הם התעצבנו והחליטו לבטל לי כל דבר כיף אפשרי, החל מטיולים (מטעם ביה"ס) ועד לתנועות נוער, וכן לא להרשות לי ללכת לאודישנים (כשאני אמצא כאלה), ובטח שלא לממן לי חוג למשחק... עד שיש משהו שאני רוצה, הם הורסים לי הכל... והם כועסים מכדי שאני אוכל לדבר איתם, או לבקש מהם לשקול שנית את העניין. מה לעשות?

(ושוב, תודה על התגובה

)

 

[כוכבית לכת רחוקה]

נופר,

לחץ מההורים כדי לעשות משהו שהם בוודאי היו מאוד מתגאים בך על כך, הוא לחץ לא טוב שלא יביא לתועלת אלא אם את תרצי ותאהבי את מה שאת עושה, ואז הלחץ הזה יהיה חיובי. אני חושבת שאת צריכה לדבר עם ההורים שלך, בצורה רצינית - שבו בסלון על כוס קפה או משהו, ותאמרי להם בדיוק איך את מרגישה. אמרי להם שלא נוח לך בפרוייקט הזה, שתוכלי לעשות תואר ראשון (כעתודה אם תרצי) גם בלי להשתתף כבר מגיל צעיר בתוכנית שמעיקה עליך ומונעת ממך את הדברים שאת באמת רוצה לעשות.. אני יכולה לתאר לי שההורים שלך לא יקבלו את זה, הם יחשבו על טובתך בעין שלהם ולא מנקודת ראות שלך אבל תנסי, בצורה מאוד משכנעת ובוגרת להסביר את העמדה שלך - זו בסה"כ צריכה להיות בחירה שלך, כי אם את לא תאהבי ולא תשקיעי אז כל התוכנית יכולה לרדת לטימיון וחבל.. אם יש לך נתונים שכליים גבוהים במילא אז תוכלי להמשיך להצטיין בלימודים, ולתת לכך ביטוי בשלבים מאוחרים יותר בחייך.. אני מקווה שכן תוכלי להגיע אליהם ולתת להם את התחושה שהרצון שלך הוא להשתחרר מהלחץ הזה, לתת לעצמך דרור והזדמנויות בתחומים אחרים כמו אומנות - משחק, ריקוד או מה שתרצי. מקווה מאוד שההורים שלך יקשיבו לך ויתנו לך לפרוח. באשר להודעה הראשונה שכתבת, אני מסכימה לגמרי עם ההצעות של נוש, לפתוח את הראש ולעשות דברי םבאמת לא בשביל קריירה אלא בשביל העניין, הכיף ולהעביר את הזמן בצורה יעילה ומעשית יותר. שגרה יכולה להיות מתסכלת מאוד אם היא לא מובילה לשומקום, אני יודעת את זה בתקופה האחרונה יותר מהכל. נסי להרשם לחוגים [העשרה חינוכית שההורים שלך יוכלו להבין אולי, גם אם זה דרמה/תיאטרון וכו'], ללכת להתנדב איפשהו, לתרום מעצמך זה המון סיפוק. לגמרי הזדהתי עם המון ממה שכתבת בהודעה שלך ובכנות גמורה אני מפצירה בך - אל תתייאשי

אל תאמרי שכך זה היה לכל החיים. את עוד צעירה מאוד, בלימודים, צבא, לימודי המשך ובכלל בחיים חווים המון שינויים, פוגשים אנשים, חברים חדשים שסוחבים לכיוונים שונים - החיים הם דינמיים מאוד ולפעמים יש תקופות שבהם יש רגיעה, ולפעמים התקופות האלה ארוכות ממה שהיינו רוצים, אבל בסופו של דבר יבוא שינוי ואני מקווה שיהיה רק לטובה.. אחרי מגילה ארוכה אני מקווה שהצלחתי איכשהו לעזור לך לפחות תנסי לדבר עם ההורים ולהבהיר להם עד כמה זה חשוב לך להתפתח כרגע בתחומים אחרים.. תמשיכי לכתוב כאן, לעדכן, לשאול, יהי בטוחה שיש מי שיקרא

וכמובן - ברוכה הבאה

 

[כוכבית לכת רחוקה]

תגובה נפלאה. אני גאה בך נושי ../images/Emo9.gif

 

[noosh]

../images/Emo25.gif אני מתה עלייך

 

[מורני !]

הינה, כבר עשית שינוי

העזת, כתבת. ברוכה הבאה

גם לי נדבק לראש הפרסומת של השמינייה, אין לי מושג למה, אולי גם אני מייחלת לקום לעולם אחר, לא יודעת. התחושה הזו של "ראיתי-הבנתי-מיציתי-אפשר להמשיך", מתחילה לאפיין יותר ויותר אנשים, פתרונות? ניראה לי שאת בדיוק בכיוון הנכון, ולא אני לא מתכוונת לרחמים העצמיים [

] אלא למציאת משהו חדש שיעניין אותך, מעניין אותך הפורום? תכתבי, תקראי, תכירי אנשים חדשים (רובנו לא נושכים, בחיי). ובלי קשר ממליצה מאוד לקרוא את הספר "הגירף שאהב לרחם על עצמו" של גדי טאוב, אחלה למי שנמצא במצבך. בהצלחה.

 

[one smile]

ברוכה הבאה ../images/Emo20.gif

את צודקת. שגרה לפעמים יכולה להיות משעממת יכולה להיות מעיקה ומתסכלת. לפעמים, לא חייבים שהכל יתהפך ברגע כדי לשנות, כדי לשבור את השגרה, לפעמים אפשר למצוא את הדברים הקטנים שגורמים לשינוי ולגיוון [חוג מעניין או אפילו יום חופש מביצפר יכול לפעמים לשבור שיגרה]. מאחלת לך שתמצאי את הדברים הקטנים שיגרמו לך להרגשה יותר טובה

 

[רותי ב.]

בקצרה אכתוב לך

שאף פעם לא מאוחר, ולך יהיו עוד המון המון הזדמנויות להתנסות בדברים שאת רוצה באמת. גם מתוך מה שרשמת על התוכנית הזו, של המצויינות במתמתיקה, הרי אם נניח תסיימי את הבגרות בזה בכתה י', יהיה לך קל יותר להשתלב במקצועות אחרים שאת חושקת בהם יותר, יש היום מגמות ממש מגוונות, ואין בעיה להשתלב למשל באיזה קורס למשחק או מה שבא לך. תוך כדי הלימודים של כל השאר, שהתרשמתי שהולכים לך די בקלות. כמו שכתבו לך, שיגרה אפשר לשבור גם בדברים הקטנים, ומקווה שתמצאי כאלה. מאחלת לך בהצלחה בכל ההתנסויות, ומקווה שבאיזה שהוא שלב גם ההורים יתגמשו יותר ויאפשרו לך לממש ולו חלק ממה שאת רוצה. ברוכה הבאה לפה.