צפיתי בסרטון
לא חידש לי הרבה, כמי שעוסקת ומתעניינת בנושאי זקנה כבר 10 שנים. היה מעניין לשמוע איך קרסו משדל אותנו לטפל היטב בהורינו, כי אנחנו יוצרים מודל לילדינו... כלומר - הגישה האנוכית: לא לטפל כי זה הדבר הנכון והראוי והנאות - אלא לטפל על מנת שגם אני אטופל בבוא היום. אז אני מודיעה שלי, בת לניצולי שואה "כבדים", מעולם לא היו לי סבים, סבתות, דודים או דודות, ויותר מזה - בכל הסביבה שלי (שהורכבה מידידים של ההורים בסטטוס דומה) לא היו זקנים, לא ראיתי שום מודל של טיפול בזקנים. ובכל זאת אני (וגם אחי !!) מטפלים די יפה (סליחה על השחצנות !!) בהורי, כי כך צריך !! כי זה הדבר הנכון, המוסרי והראוי, ולא כי נכון לי גן-עדן או טובת הנאה או תגמול אחר. אם למדתי משהו מהטיפול הזה, זה איך שאני לא רוצה שילדי יטפלו בי... אני מתכוונת בבוא הזמן (שכבר איננו רחוק) לעבור עם בעלי לדיור מוגן, על מנת שתהיה לי מסגרת נוחה ומסודרת עד אחרון ימי, כולל כל השלבים שעלולים לצוץ בהמשך הדרך.
