../images/Emo14.gif
הלכתי אליך. לא הייתי שם מאז השבוע שלפני יום הזכרון. אבל מי סופר? כל פעם אומרת שעכשיו אני לא אלך, שאני לא צריכה את זה, שזה סתם.. וכל פעם חוזרת לשם. לשקט. מקום מפלט. מפלט ממה? מעצמי..? אז הלכתי. התעללות עצמית, לא יותר. עומדת ובוהה באבן הזאת. אבן ו-2 מטרים. זה מה שמפריד בינינו. זה והנצח. אתה רחוק ממני נורא. מרחק פיזי, נפשי. אני לא מוצאת אותך. אתה נעלם לי. מוזר להגיד למישהו שמת כבר יותר מ-5.5 שנים שהוא נעלם לי. אז הלכתי, ועמדתי שם מסתכלת עליך מלמעלה...איך התהפכו התפקידים, אה... ושרתי לך, בכל הכוח, במקום השקט הזה, מקום ששומעים בו רק ציוץ ציפורים ובכי "את פרי גנך את תבקשי מי לך יאמר ומי לך ישיב מר כאבך חולפים הימים נותרת לבדך רוצה להאמין שהנה קרבה אותה השעה שבה הבטיח לשוב בחזרה שהנה קרבה אותה השעה שבה הבטיח לשוב... ולא שב." ואז התחלתי לבכות. וכתבתי לך. מכתב ארוך, ארוך נורא. רציתי להשאיר אותו שם, אבל לא רוצה שאף אחר יקרא. במיוחד לא אמא. אני לא יודעת אם היא באה אליך הרבה. אם היא באה בכלל. אז לקחתי את המכתב איתי. זה לא משחרר כמו שקיוויתי, ממש לא. זה רק צורב עוד יותר. הכל נשאר בפנים. יותר מדי בפנים. שום דבר לא משחרר- לא לכתוב, לא לשיר, לא לבכות.. רק המוות. אין לי כוח יותר. רוצה להתנתק. להפסיק. פתאום נזכרת בשיר הזה: "עצוב למות באמצע התמוז..." היום הולדת שלך יוצא באמצע תמוז השנה, בדיוק. כן, כבר בדקתי ביומן. זה גם יום שני. אתה מתת ביום שני אחד. זה אפילו ערב של יום צום. להוולד באמצע תמוז, זה גם עצוב? מה זה משנה מה זה משנה לעזאזל מתי נולדת ושבכלל נולדת אולי עדיף שלא היית נולד ולא היה לי אח בכלל ואז גם לא הייתי מאבדת אח איזה שטויות. אתה מת די, מת.. מוות זה סופי סאמק, אני מתגעגעת אליך אתה לא רואה?! זה קורע אותי זה כואב דייייי כמה זמן לא כתבתי לך ובכיתי אז למה עכשיו למה? למה היום כל יום בלעדיך הוא אותו דבר אז למה היום? ואתמול? ומחר?! די עם השאלות האלה די לחשוב עליך די לשמוע שירים עצובים די נמאס מהכל. לא אכפת לי. לא אכפת לי מכלום. הזמן ישקיט הכל. כן. זה תמיד עובד ככה. "מחר, אני אהיה כה רחוקה אל תחפשו אותי מי שידע למחול- ימחל לי על אהבתי, הזמן ישקיט הכל אני הולכת לדרכי. זה שאהב אותי ישוב לשדותיכם- מן המדבר. והוא יבין - אני חייתי ביניכם כמו צמח בר".
הלכתי אליך. לא הייתי שם מאז השבוע שלפני יום הזכרון. אבל מי סופר? כל פעם אומרת שעכשיו אני לא אלך, שאני לא צריכה את זה, שזה סתם.. וכל פעם חוזרת לשם. לשקט. מקום מפלט. מפלט ממה? מעצמי..? אז הלכתי. התעללות עצמית, לא יותר. עומדת ובוהה באבן הזאת. אבן ו-2 מטרים. זה מה שמפריד בינינו. זה והנצח. אתה רחוק ממני נורא. מרחק פיזי, נפשי. אני לא מוצאת אותך. אתה נעלם לי. מוזר להגיד למישהו שמת כבר יותר מ-5.5 שנים שהוא נעלם לי. אז הלכתי, ועמדתי שם מסתכלת עליך מלמעלה...איך התהפכו התפקידים, אה... ושרתי לך, בכל הכוח, במקום השקט הזה, מקום ששומעים בו רק ציוץ ציפורים ובכי "את פרי גנך את תבקשי מי לך יאמר ומי לך ישיב מר כאבך חולפים הימים נותרת לבדך רוצה להאמין שהנה קרבה אותה השעה שבה הבטיח לשוב בחזרה שהנה קרבה אותה השעה שבה הבטיח לשוב... ולא שב." ואז התחלתי לבכות. וכתבתי לך. מכתב ארוך, ארוך נורא. רציתי להשאיר אותו שם, אבל לא רוצה שאף אחר יקרא. במיוחד לא אמא. אני לא יודעת אם היא באה אליך הרבה. אם היא באה בכלל. אז לקחתי את המכתב איתי. זה לא משחרר כמו שקיוויתי, ממש לא. זה רק צורב עוד יותר. הכל נשאר בפנים. יותר מדי בפנים. שום דבר לא משחרר- לא לכתוב, לא לשיר, לא לבכות.. רק המוות. אין לי כוח יותר. רוצה להתנתק. להפסיק. פתאום נזכרת בשיר הזה: "עצוב למות באמצע התמוז..." היום הולדת שלך יוצא באמצע תמוז השנה, בדיוק. כן, כבר בדקתי ביומן. זה גם יום שני. אתה מתת ביום שני אחד. זה אפילו ערב של יום צום. להוולד באמצע תמוז, זה גם עצוב? מה זה משנה מה זה משנה לעזאזל מתי נולדת ושבכלל נולדת אולי עדיף שלא היית נולד ולא היה לי אח בכלל ואז גם לא הייתי מאבדת אח איזה שטויות. אתה מת די, מת.. מוות זה סופי סאמק, אני מתגעגעת אליך אתה לא רואה?! זה קורע אותי זה כואב דייייי כמה זמן לא כתבתי לך ובכיתי אז למה עכשיו למה? למה היום כל יום בלעדיך הוא אותו דבר אז למה היום? ואתמול? ומחר?! די עם השאלות האלה די לחשוב עליך די לשמוע שירים עצובים די נמאס מהכל. לא אכפת לי. לא אכפת לי מכלום. הזמן ישקיט הכל. כן. זה תמיד עובד ככה. "מחר, אני אהיה כה רחוקה אל תחפשו אותי מי שידע למחול- ימחל לי על אהבתי, הזמן ישקיט הכל אני הולכת לדרכי. זה שאהב אותי ישוב לשדותיכם- מן המדבר. והוא יבין - אני חייתי ביניכם כמו צמח בר".
