Tooלי

New member
../images/Emo14.gif

אני עושה משהו הכי קטן שיש וישר היא היא מפסיקה להאמין גם במילים שלי. לא מאמינה לאף אחד, רק לעצמה. היא לוחשת לעצמה בצהריים שטופי שמש שלא מאירים ת'לב החשוך שלה כל מיני דברים כדי שהיא תוכל לשרוד. ובעצם זה רק גומר אותה. המציאות הזאת מציאותית מידיי בשבילה, אפשר להתמודד עם הכל, ונמאס לה מזה. כל הצעקות האופטימיות שהיא על עצמה בכאב נמאסו עלייה. היא לא יכולה לשמוע יותר מילה טובה, לא יכולה יותר להרגיש תחושה טובה. בדרך זו או אחרת, היא מעדיפה את הדמעות. היא יצרה לעצמה מציאות נפרדת, בעולם שלה. שהוא גם שלי, בעצם. היא מכניסה רק אותי לעולם שלה, וגם זה בהיסוס. אני אומרת לה שאני אוהבת אותה, היא מסתכלת עליי במבט תוהה. לא מאמינה שיש מה לאהוב בה, לא מאמינה שמסוגלים לאהוב אותה. אבל אני כן, אני כן. המציאות הזאת שלה, הורגת אותי. לבוא אלייה בהפסקות כשבלב הקלה ענקית כי סופסוף אני יכולה ללכת ולא יגידו שאני בורחת, ואז לראות אותה. חיבוק, חיוך. שיחה רגילה גולשת לשיחת נפש, ועכשיו היא ב ו כ ה . שום הקלה יותר, שום כלום. לראות את העיניים שלה מלאות דמעות שהיא מנסה לעצור ולדעת מבפנים שאין שומדבר שאני יכולה לעשות מפרק אותי פה. אתם רואים? *שמה ת'יד על החזה*, ובראש זה עושה לי עצבים מטורפים על המציאות הנפרדת והמזורגגת הזאת. לצעוק לה מלמטה בחוסר אונים ולרצות לעלות כדי שאוכל לחבק, ולכתוב לה עצבים עם סימני קריאה רבים, זה המציאות שלי עם המציאות הנפרדת שלה. לא משנה כמה אני אגיד לה, בטח היא לא תקלוט. וזה מוזר, כי עד עכשיו היא הייתה בסדר, לא שלילית כלכך, התגאיתי בה על החשיבה המציאותית שלה, אבל כנראה עכשיו אפשר לעשות הכל, וזה כואב מידיי. אז סרטים הכי אמיתיים בעולם ישר כשמשה קורה, ולחישות אהבה כבר לא אמינות אצלה בראש. אומרת שנמאס לי, אומרת שאני כבר לא אוהבת. ובראש שלי, אני כל הזמן חושבת.. איך היא מסוגלת לחשוב ככה? ה י א ה י ח י ד ה ש א נ י ל א ר ו צ ה ל ע ז ו ב . כותבת לה מילים שינסו להסביר, אבל שומדבר לא מצליח. שומדבר. היא שמחה לכמה רגעים, אומרת שהיא גם אוהבת, ואחרי יום המציאות הנפרדת הזאת כבר שוברת אותה. והעיניים שלה לא עשויות זכוכיתף להפך. הן תכלת, תכלת כזה שאפשר לטבוע בו. אני מסתכלת ושוקעת בהן, למרות שאני לא אוהבת ים ותכלת מזכיר לי ים. יש לה בעיניים שמיים חופשיים כאלה, וכשאני מסתכלת בהן אני יודעת שהיא מדהימה. אבל למה היא לא מאמינה? מסתגרת בחדר, סוגרת תריסים, נועלת ת'דלת, מוזיקה הכי עצובה בעולם על פול ווליום, ומתנתקת מהכל. חוץ מהמציאות הנפרדת. לא עונה לטלפונים, לא כלום. כשהיא סופסוף מוכנה לשמוע, אני כותבת לה מגילות וזה עדיין לא נקלט אצלה. מספרת לה על התמונה שלה מחייכת כשיש לי בראש כשאני בוכה דמעות אמיתיות. מספרת לה על הקול העצוב שלה שיש לי בזיכרון. הקול הזה לא יוצא לי מהראש. דמעותדמעותדמעות והיא כלכך טהורה. אחרי כמה מכתבים היא מבטיחה לי שהיא לא תפקפק באהבה שלי אלייה יותר שוב, אבל.. שתאמין כבר בעצמה.
 

ziacT

New member
-

עם הזמן למדתי שאם אדם לא מאמין בעצמו הוא לא יכול להאמין לכלום מסביב. אני מאמינה שברגעים האלו שאת מצליחה למצוא אותה מחוץ למעטפת ה'עצוב' הזה שיודע טוב מאוד איך להשתלט לפעמים היא מאמינה. שבשניות מסויימות דברים חודרים אליה והיא מצליחה להרגיש ולהאמין. אבל זה רק שניות. זה שניות מסויימות שהראש קצת מעל לענן הזה שתופס רוב הזמן. אני מקווה בשבילה ובשבילך שהיא תאמין כבר בעצמה. [מה שאני כן יודעת זה שלא משנה כמה את רוצה את זה בשבילה, היא צריכה לרצות את זה הרבה יותר]. אני באמת מקווה שיהיה לשתיכן יותר טוב. טוב אמיתי, בלי מציאות נפרדת.
 

behappy

New member
../images/Emo91.gifעל התגובה החכמה הזו.

ומאז כבר יודעת שיותר בסדר,ושמחה על זה ואני באמת מקווה שהיא תאמין בעצמה,ותרצה גם. ואת חברה מדהימה. אוהבת אותך.
 

רותי ב.

New member
התגובה של ziacT

אומרת הכל הכל, ואין לי מה להוסיף, רק שמקווה שהזמנים שהיא תצא מהעטיפה הזו יהיו לה טובים, ושהיא באמת תאמין בעצמה, קצת, קצת יותר. יש את הזמנים האלו, שבהם רוצים או צריכים לבד, הכי לבד, ואם זה קורה למישהי שכל כך אוהבים, אז אולי באותם זמנים שאי אפשר להיות 'עִם' שווה להיות "על יד', בשביל המֶשַׁכים האלו שהיא תסתכל טיפה לצדדים, ולא רק לעולם הפנימי המנותק הזה. ואת חברה נפלאה ורגישה המון.
 
למעלה