זה קשה. למי שאוהב וקשור, זה כמו להתגבר
על מותו של אדם קרוב. כיוון שלנו הרבה בעלי-חיים והרבה מגיעים לנו להצלות(שלא תמיד מצליחים) היו לנו מקרים רבים מדי כאלו. כאשר זה חתול שגדל אצלנו , זה ממש מרגיש כמו לאבד בן-משפחה. תהליך האבל הוא דומה. והם נשארים בזכרון. אני עדין רואה את אנג'י(יותר משנה) במקום האהוב עליה וכאשר חתול אחר שם זה תמיד נראה לי לא בסדר. גם סופרת אותה ואת צ'סי כאשר אני מחלקת צ'ופרים. לא יכולה לספור בלי לספור אותם ולדעת שהם לא שם. גם כאשר זה גור או בוגר שניסינו להציל ולא הצלחנו - זה מעציב, כמו שאם הייתי שומעת על שכן שלא הכרתי או חבר של חבר . מה עוזר? זמן. להיות עסוקה. לאהוב חתול נוסף(לא במקום, אבל המגע והנוכחות והתעסוקה עוזרים). לזכור את הטוב. אישית, אני תמיד מוצאת נחמה במצגת של ה
rainbow bridge . לא יודעת אם זה מתאים גם לך אבל מצרפת קישור. http://www.indigo.org/rainbowbridge_ver2.html