אין להפריד בין האמנות לאמן
עם סכין אפשר לעשות סלט ואפשר להרוג. (דרך אגב, הדיון הזה כבר "קצת"
כאן...) זֶן אפשר לעשות עם כל דבר, גם קשת גלגיליות. ההבדל הבסיסי הוא בקַשַת, לא בקֶשֶת. ההבדל העצום בין הקשתוּת המערבית לקיוּדוֹ היפני, הוא בכך שבמערב מנסים לפגוע במטרה וביפן מנסים לחנך את היורה. הקשתות המערביות בנויות להקל כמה שרק אפשר על הפגיעה במטרה: יש להן מקומות לחבר כוונות, צייני-ליזר, מאזנות, בולמי-זעזועים, אפילו משתיקי קול. הקשת היפנית היא "עירומה", אין אפשרות לחבר אליה שום דבר חוץ ממיתר. הגורם לבעיות בכתפיים הוא טכניקת הדריכה. במערב מחזיקים את הקשת בשמאל, כשהיד מתוחה קדימה, ומושכים את המיתר בימין. במערב מחזיקים את הקשת מעל לראש, והדריכה נעשתי כששתי הידיים נמתחות לצדדים מנוגדים; שתי הזרועות, מהכתף ועד למרפק, עושות תנועה סימטרית, והגב נשאר ישר. ההבדל עצום, אבל כנראה שצריך לראות כדי להבין. אולי התמונה תעזור. לגבי איגרוף ואיגרוף תאילנדי - שתיהן שיטות שמיועדות לקרב בזירה, לניצחון על יריב בזירה. זה ספורט-לחימה, לא אמנות לחימה. גם הקשתוּת המערבית היא ספורט ולא אמנות לחימה. כל הרעיון בקשתות מערבית הוא לפגוע במטרה; כל השאר (ריכוז, דיוק, כושר) הוא תוצר לוואי. כל הרעיון בקשתות יפנית (קיודו) הוא לשפר את הקַשַת; הפגיעה במטרה היא תוצר לוואי. טאי-צ'י, אייקידו וקיודו מיועדות ללמד אותך לא איך להילחם, אלא
איך לחיות. הלחימה היא רק דרך התרגול. באיגרוף הלחימה היא המטרה. קשת גלגיליות נוצרה לפגיעה במטרה. גם רובה צלפים. אפשר לעשות זן גם עם רובה צלפים. אבל אני, אישית, שונא רובים. קשת-גלגיליות היא בעיני סוג של רובה. זו דעתי האישית, אף-אחד לא חייב לקבל אותה, אבל אני לא סובל קשת-גלגיליות.