../images/Emo13.gif כוחה של אשה../images/Emo13.gif
מספרת לכן מילה מילה, איך הכל התחיל. יום ראשון, 9:00 אני ושירה לבד בבית, הנקת בוקר לקראת שינה, אני מניקה אותה בשכיבה על המיטה שלי ופתאום תוך כדי הנקה אני מקבלת סחרחורת, מתחילה לדמיין איך אני מתעלפת ואיך שירה נשארת בוכה וצורחת עד שעה 5:00 שבעלי מגיע מעבודה, ישר התחילו לי בחילות, כאבי בטן נוראיים, דפיקות לב חזקות והרגשת עילפון אמיתית, תוך שניה מתקשרת לבעלי שיבוא מהר הביתה, פתאום טלפון מ- בנה שלנו, שקבענו להיפגש, אמרתי לה שאני על הפנים, ותיארתי לה את ההרגשה, אחרי דקה טלפון מאמא תאי תאי, קצת הרגיעה אותי ובכל זאת הגיעו שתיהן אליי יחד עם בעלי, נשארנו יחד ובעלי שוחרר לאיזה סידור ותוך כדי שפכתי להן את הלב מה שאני מרגישה. (תודה בנה, תודה תאי תאי
בשעה 12:00 יש לי תור דחוף לרופאת המשפחה שמאבחנת חרדה לא מוסברת, ואני מקבלת את הסרוקסט, הגעתי הביתה עם קצת רגיעה, מפני שבעלי בבית ואני סומכת עליו תמיד ואם חלילה בדמיונות שלי יקרה משהו, אז הוא שם, הלילה הראשון עבר סיוט שלא יתואר, מסתובבת כל הלילה, שירה עם המוציצי, כואב לי הגוף, איכשהו הצלחתי לישון פה ושם.
יום שני אמא שלי מתייצבת בשעה 07:00 בבוקר, כולם הולכים ואני קצת רגועה, כי גם אמא שלי תוכל *להציל* את שירה אם יקרה לי משהו, הלכנו לעשות בדיקות דם מקיפות שאח"כ מתבררות כבדיקות טובות, כולל בלוטת התריס שנמצאת בטווח הנורמה, הכל בסדר עם הבדיקות, המשכנו לטייל בקניון השכונתי, הגענו הביתה ושוב אני על הפנים, קריסה כזאת של חרדות, אמא שלי לא מפסיקה להרגיע אותי ולדבר איתי שהכל בסדר ואני בסדר וכו' וכו', כל זה ועדיין לא לקחתי את הסרוקסט, הערב היה על הפנים, גרוע ביותר, חרדות חרדות חרדות, זה היום השני שאני לא מכניסה כלום לפה, מדי פעם שלוקים של מים, לילה קשה עבר שוב.
יום שלישי, ידעתי שנועה הגדולה שלי מסיימת מוקדם את בית הספר, אז דיברתי עם עצמי ואמרתי שהכל יהיה בסדר והיא תגיע ואז אם חלילה יקרה משהו, היא יודעת להתקשר לבעלי, בשעה 14:00 אחותי באה לאסוף את כולנו והלכתי להורים שלי ושם קיבלתי התקפת חרדות נוספת, אבל התקפה הכי חזקה שהיתה לי מזה 3 ימים, פשוט עמדתי להתמוטט מול כל המשפחה שלי, הייתה בן אדם מת, ממש כך!!! אמרתי לאחת האחיות שלי שלא תעזוב אותי, שאני פוחדת, הייתי ממש לקראת עילפון והחרדות בגוף לא עוזבות אותי. בלילה, לא זוכרת מה היה.
יום רביעי אתמול, שוב אמא שלי מגיעה בבוקר, הבוקר היה גרוע ביותר, זה סרוקסט שני שאני לוקחת, הייתי בחרדות מפחידות, איכשהו זה התחיל לעבור לי אחרי כמה שעות, אמא שלי לא מפסיקה להרגיע ולדבר ואני על הפנים, ממש כך,איזה פחד זה היה, בערב, בשעה 20:00 הולכת לרופאת משפחה והיא רואה את הבדיקות דם ואומרת שהכל בסדר וראתה אותי, אמרה לי שהמצב שלי גרוע ביותר ושאני צריכה דחוף חדר מיון, ששם אקבל זריקת הרגעה ואו שיאשפזו אותי, או שישלחו אותי הביתה, נתנה לי כדור ואליום *אסיבל* ושאפסיק להניק בזה הרגע, המצב שלי גרוע מאוד. לפני שהלכתי לרופא דיברתי עם *שרון של לוטן* שרון-את מדהימה
ושחזרתי מהרופאה סיפרתי לשרון הכל והיא די הרגיעה אותי. לא לקחתי שום *אסיבל* והמשכתי להניק את שירה, בעלי ואני עשינו יחד תרגילי הרפיה ונשימה, הוצאתי המון המון אויר, והלילה עבר יופי.
יום חמישי על הבוקר, אני מחפשת בנרות בספר קופ"ח מכבי, פסיכאטר, אף אחד לא פנוי, כולם כועסים ומתנקים בכעס בטענה שאין להם מקום לעוד חודש, חיפשתי פסיכולוגית קלינית ומצאתי אחת ברחובות שהסכימה לקבל אותי אחרונה בשעות אחה"צ. הבוקר עם בעלי שהיה שוב בחופש, עבר די בסדר, זה היום החמישי שאני בלי אוכל, רק מים
הצלחתי איכשהו לאכול פריכית אורז עם קוטג' בשביל הסרוקסט. נסענו לפסיכולוגית וזו הפעם הראשונה שאני יושבת על ספת הפסיכולוג, ודיברנו וסיפרתי והתפרקתי והיא מדהימההההההההההההההה ומה לבסוף היא הצליחה להוציא ממני
אז ככה: כל הלחץ שהייתי בו, כל החרדות, כל הפחדים, הכל *בגלל* שירה, כל סיפור ההנקה שלי שחלק יודע עליו, הלחיץ אותי, הכניס אותי לחרדות, כי למה אין לי? למה יש לי? למה לא מספיק לי? למה לא משפריץ לי? רגע, אני לוקחת חילבה, רגע, אני לוקחת תמצית חלב אם, רגע טלפון לשרון, רגע טלפון לאורנה, למה הטיטולים יבשים
למה לה יש יותר חלב ממני
שלא נדבר על השאיבות האינסופיות. הקיצור, ההנקה *שיגעה* אותי, אני נכנסתי לחרדות מזה, שאם לא יהיה לי מספיק, מי יתן לה
שירה רגילה לציצי שלי, מי יתן לה אם יקרה לי משהו
שירה יושנת עם הציצי שלי בלבד, מה יקרה אם לא אהיה שם בשבילה
אחרי שהיא חקרה לעומק, היא הביאה אותי למצב שאנחנו יודעות בוודאות שכל החרדות והפחדים זה בגלל ההנקה
היא הציעה לי קודם כל, לא להניק בשכיבה בלילה, להניק אותי בישיבה ואז להניח במיטה שלא יהיה מוציצי, כנ"ל לגבי אמצע הלילה ואז נדבר שוב ביום רביעי. אז תגידו לי בנות, היש מישהו שיש לו כוח יותר מהנשים
עכשיו אני מרגישה בסדר גמור, מקווה שביום ראשון שבעלי יחזור לעבודה לא אקרוס ושוב אפחד. אני אהיה גיבורה וחזקה למען כל המשפחה שלי, אני אגרש את הפחדים האיומים האלו ממני
אף אחד לא ישתלט עליי
ועוד דבר, תודה רבה לך גם תמר.
מנהלות יקרות, אני מאוד אשמח אם תפרסמו את זה במאמרים של הפורום, תחת חרדה מהנקה תודה למי שקראה עד כאן ותודה לכולן על המסרים הדואגים ועל התגובות החמות בפורום.
מספרת לכן מילה מילה, איך הכל התחיל. יום ראשון, 9:00 אני ושירה לבד בבית, הנקת בוקר לקראת שינה, אני מניקה אותה בשכיבה על המיטה שלי ופתאום תוך כדי הנקה אני מקבלת סחרחורת, מתחילה לדמיין איך אני מתעלפת ואיך שירה נשארת בוכה וצורחת עד שעה 5:00 שבעלי מגיע מעבודה, ישר התחילו לי בחילות, כאבי בטן נוראיים, דפיקות לב חזקות והרגשת עילפון אמיתית, תוך שניה מתקשרת לבעלי שיבוא מהר הביתה, פתאום טלפון מ- בנה שלנו, שקבענו להיפגש, אמרתי לה שאני על הפנים, ותיארתי לה את ההרגשה, אחרי דקה טלפון מאמא תאי תאי, קצת הרגיעה אותי ובכל זאת הגיעו שתיהן אליי יחד עם בעלי, נשארנו יחד ובעלי שוחרר לאיזה סידור ותוך כדי שפכתי להן את הלב מה שאני מרגישה. (תודה בנה, תודה תאי תאי
