חשבו על מוות ותתחזקו

../images/Emo129.gifחשבו על מוות ותתחזקו../images/Emo129.gif

אני מצטטת מתוך כתבה שהתפרסמה במעריב לפני משהו כמו שנתיים, ומדברת על המחשבות על מוות כגורם להתחזקות. הנה כמה קטעים:
<....מחקר חדש מצא שמחשבות על המוות המתקרב גורמת לתודעתנו לנדוד אל הצד החיובי. הגילוי הזה מאשר את ההשערה שבני אדם הופכים חזקים יותר מבחינה רגשית לנוכח מוות של אהוביהם, גם אם חשבו שלא יהיו מסוגלים לכך...>
<...דה-וול אומר שאנשים אינם מודעים לכך, אבל כאשר הם מתמודדים עם מותם מילים בעלות משמעות חיובית יותר הופכות נגישות יותר לשליפה מהזיכרון...>
<...שהמחשבה על המוות מפעילה כנראה רשת אוטומטית של חשיבה חיובית. אדם שעומד מול פני המוות אומר לעצמו: "אני הולך להיצמד למשהו שאני יכול להחזיק בו. אלה לא יהיו דברים שליליים, איתם אני לא יכול להישאר, אז אני אתמקד בדברים החיוביים." קשדן מוסיף שהמחשבה הזאת היא בלתי מודעת.
<...המחקר מסביר איך אנשים שורדים ואפילו פורחים אחרי מאורעות חיים קשים. דה-וול אומר שהנטייה הזאת מתחזקת ככל שאנחנו מזדקנים ועולה הסבירות שנתמודד עם המוות. הוא טוען שאנשים זקנים ממוקדים יותר ברגשות חיוביים..>
דעתכם...
הסכמות?
השגות?
למה?
 
בדרך שבה אני הולכת (דרך היוגה)

נהוג לצטט את אחד המורים של הארגון, סוואמי וישנו דיבננדה (שהקים את ארגון שיבננדה יוגה) שבהרצאות/מפגשים איתו היה פונה לתלמידים שלו בשאלה: "אתם יודעים איזה יום היום"? והם היו עונים תשובות כמו: יום חמישי, יום ההולדת של.., יום כזה וכזה.. והוא היה עונה: "לא, היום זה הוא עוד יום אחד קרוב יותר למוות". הוא נהג להזכיר את זה בהקשר שאם נדע שהמוות קרוב, נזדרז לעשות את העבודה הרוחנית, ולא "נבזבז זמן" מה שנקרא. יחד עם זאת, אני מודה ומתוודה שלפעמים אני לוקחת את זה למקום אחר, לא רוחני בכלל, כשאני חווה איזה כאב או סבל או משבר בחיים אני מתנחמת במחשבות על המוות. כלומר בזה שאני אומרת לעצמי שבמילא בסופו של דבר מתים.. לא בטוחה שזאת מחשבה כל כך רצויה. מעדיפה לרצות לחיות ולא לרצות למות (למרות שנכון שזה יקרה בסופו של דבר).
 
אוהבת את תשובתו של סוואמי../images/Emo45.gif

מזכיר לי תשובה אחרת: "זו ההתחלה של שארית חיינו" אני חושבת שכשהוגים במוות אכן מתגנבות מחשבות חיוביות באשר לחיים. המוטיבציה עולה, החיוניות.. זוכרת את עצמי בבתי חולים, בכל פעם שחשבתי שזהו, זה הסוף, איכשהו מחשבות על "מלחמה" ועל ניצחון היו עולות בי ומחזקות אותי מאד. נדמה שלא פעם פשוט נשענתי על זה.
 

Simply Miri

New member
המממ...

שתי מחשבות מנוגדות עולות לי כשאני קוראת את מה שציטטת. האחת היא שזה נכון- אני יכולה להעיד מנסיון שהמשפט:כאשר הם מתמודדים עם מותם מילים בעלות משמעות חיובית יותר הופכות נגישות יותר לשליפה מהזיכרון, הוא משפט שהיה נכון לגביי לפני כשנתיים. אבל המשפט: דה-וול אומר שהנטייה הזאת מתחזקת ככל שאנחנו מזדקנים ועולה הסבירות שנתמודד עם המוות. הוא טוען שאנשים זקנים ממוקדים יותר ברגשות חיוביים מעורר בי תהייה לגבי המון אנשים זקנים שאני מכירה שמאוד לא מרוצים מחייהם, ובגדול לא מקרינים חיוניות וחיוביות אלא מביעים מרמור, עצבות ותסכול על חייהם. כמובן שיש כאלה שכן מתמקדים בחיובי אבל הם מעטים מאוד.
 
אני אמנם לא מכירה אנשים זקנים../images/Emo204.gif

או בעצם... אני לא יודעת מה זה זקן.. האם זה עניין של גיל? הלא אפשר למות בכל גיל ואף הזמן של המוות הוא "לא נכון". תמיד יימצא מי שיאמר "אבל הוא היה צעיר".. תלוי מאיזה צד מסתכלים אולי
על כל פנים, בואי נחשוב רגע על אותם אלה שמתחילים פרק ג' בבתי אבות, אותם אלה שמראים לא פעם בטלויזיה
עם שמחת חיים רבה הרבה יותר מאשר לאנשים צעירים באמת, כאילו בני עשרים, שלושים שעדיין נמצאים במירוץ המטורף של החיים. אותם אלה המבוגרים, משרים נינוחות, הם שלווים יותר, יש להם זמן להכל, הם עושים "פתאום" דברים שמעולם לא העזו קודם לעשות.
אז מסתבר שיש משהו בקירבה של המוות שגורם לנו להיות חיוביים יותר כלפי החיים.
 

Simply Miri

New member
אז זהו ש...

"זקן" זה אכן הגדרה משתנה- הכל יחסי, היה מאוחר מידי בלילה בכדי שאנסח את זה בצורה ראוייה יותר. ולעניין אלו שמידי פעם בTV, בדיוק לזה התכוונתי- אם מראים אותם בTV זה בגלל שהם מהוויום איזשהוא גימיק, כי הרי אם היו הכלל, לא היו אטרקציה לצופה: מה שאומר שמרביתה של האוכלוסיה בגיל הזהב (עוד נתון מעניין- מדוע מכנים אותם כך?) לא מתנהלת כך (?) ליודעת, לא עשיתי סטטיסטיקה בנושא- סתם כך מהכרות של כל מיני קשישים.
 
לא מתחברת לרעיון

לא אוהבת את המחשבה שהפחד ממוות הוא שינהל את המחשבות שלי ואת העשייה, כי והרי אם אני יותר ממוקדת במטרה רק כי אני מתה מפחד(תרתי משמע) אז כל העשייה החיובית כביכול שלי אינה חיובית כי מניעיה אינם נקיים. להפיך, אין לפחד לדעתי מהמוות יש לקבל אותו כחלק מהחיים, כחלק מהדרך וכהתחלת התחדשות ואולי כמקרב אותנו ללידה מחדש.
 

nataly36

New member
המוות - חלק מהחיים. אולי סוג של זרז.

פעם חשבתי על זה הרבה. זה העסיק אותי. כיום - הרבה פחות. אני שלמה עם העובדה שהמוות הוא חלק מהחיים. לכן צריך לנצל כל רגע. משתדלת בכיוון. לא לדחות דברים.... לעשות להתקדם ועוד לעשות....
 
אני חושבת שכאשר אדם חולה../images/Emo101.gif

או שנכון להתחיל אחרת. כשבישרו לי שאני חולה, בהתחלה הייתי בהלם, לקח לי שלושה ימים בערך לעכל את מה ששמעתי, והמילה סרטן כל הזמן הידהדה לי בראש והשתלבה יפה מאד עם מוות. הייתי במין ודאות מוחלטת שזהו, נגמר לי הסרט ואני צריכה להיפרד... בסדר, אז הייתי תחת השפעה של תרופות, אבל עובדה היא שאלה המחשבות הראשוניות שעלו לי לראש. מוות.. סוף.. כאלה. כמה ימים אח"כ, בעודי מאושפזת, הקשבתי לעצמי ושמעתי מילים אחרות.. "אני צריכה להספיק כמה דברים.. אני לא יכולה ללכת עכשיו, יש עוד לא מעט דברים שרציתי לעשות ולא עשיתי.. המחשבות החיוביות האלה נטעו בי כוח. ידעתי אז שאני הולכת לנצח. הדרך לא היתה ברורה לי בכלל, אבל התוצאה היתה בהירה - אני מנצחת את הסרטן ויהי מה. ככה דיברתי עם אנשים שמחלקה, עם האחיות, הרופאים, כל מי שהיה מוכן לשמוע. אמרתי להם שברור לי שאני הולכת לנצח, ועכשיו נותר לברר איך.
עובדה שהיום אני שנתיים אחרי, נקייה לגמרי מסרטן, חיה כמו שמעולם לא חייתי קודם. מתוך מודעות גבוהה הרבה יותר, שמחת חיים, מלאה בהוקרת תודה... עובדה
 

nataly36

New member
כל הכבוד. זה באמת חזק.

אני מדברת אפילו על הרבה פחות מזה. להתאבל על בריאות שלמה. על חלומות מסויימים - זה לקבל את הנוכחות של המוות כמדרבן. כפי שכתבו כאן בחוכמה כמה אנשים: גם לקבל את העובדה שמוות זה לא סוף. אלא שינוי. זה דבר מדרבן, מוריד מהמוות את ה"עוקץ". הקיצר: קטן עלינו המוות!!! אז בינתיים, שילך לו, רחוק מאיתנו!!! בוקר טוב!!!!
 
רוניתי, לא זוכרת שמישהו דיבר על פחד../images/Emo2.gif

דיברו שם על קירבה למוות או על מצבים בהם אנחנו חושבים על המוות.
אדרבה, אני חושבת כמוך שהמוות הוא תחנה בזמן, חלק מהחיים כמו שאמרת, ויחד עם זה, כן.. כשחושבים עליו, או כשאני חושבת עליו, באמת מתגנבות מחשבות חיוניות, נולד איזה שהוא מעין של כוח להמשיך הלאה, לחיות בצורה הכי טובה שיודעת ויכולה.
 
אבל השאלה היא

למה המחשבה על מוות מביאה לעשייה? מה יש במחשבה על המוות? להרבה זה מסמל את הסוף, את חוסר הזמן, את הצורך להספיק את הלא ידוע, את החושך והאפלה, את השכחה(ושישכחו אותך) ולכן זה מתחבר לפחד...
 
רבים עדיין פוחדים מהמוות../images/Emo39.gif

מכל הסיבות שציינת ויחד עם זה קשה לי להאמין שמה שמניע אדם לעשות משהו הוא אותו פחד. אני חושבת שהצורך להספיק קיים בכולנו משום שאין לדעת מתי או איך זה יקרה. העובדה היחידה היא שזה יקרה.
 

בני33

New member
***ממליץ לקרוא על כך;

על מוות ועל מיתה ועל חיים קודמים. הספר; כאן ועכשיו. המחבר; אושו. ההוצאה; אור-עם.
 

kagome10

New member
אבל למה צריך להתמודד?

אני לא מתודדת עם המוות. מתמודדים עם בעיות, והמוות הוא חלק מהחיים. המתים ל מתים באמת. איך אוכל לפחוד מהמוות ואני פגשתי כבר פעם את סבי שמת? אפשר להשתמש במחשבה על כך שזמננו כאן מוגבל כגורם מדרבן ואפשר כגורם מייאש, אולם אני מעדיפה לוותר כלל עם השקפה זאת. אנחנו נהיה פה כמה שאנחנו צריכים להיות, נעשה את מה שאנחנו תריכים לעשות, תמודד עם האתגרים שלפנינו בצורה הטובה ביותר בה נוכל לעשות זאת, וכאשר יבוא הזמן - נלך. ואני לא חושבת שיש צורך "להתמודד" עם העובדה הזאת.
 
מי אמר שצריך להתמודד?../images/Emo12.gif

דיברו כאמור על חשיבה, כשאנו חושבים על המוות, והציעו שמחשבות חיוביות הופכות נגישות יותר כשחושבים על המוות. <...דה-וול אומר שאנשים אינם מודעים לכך, אבל כאשר הם מתמודדים עם מותם מילים בעלות משמעות חיובית יותר הופכות נגישות יותר לשליפה מהזיכרון...> אמנם המילה התמודדות מופיעה כאן, אלא שאני מניחה שמדברים על התמודדות ספונטאנית, כלומר כשתופסים את עצמנו "על חם" חושבים על המוות שלנו.
לא חושבת שדיברו על צורך להתמודד או משהו דומה.
 

kagome10

New member
אבל...

אני לא מתמודדת עם מחשבות על החיים! וגם לא עם מחשבות על בצפר, צבא, מוזיקה, ספרים, או כל נושא שסתם עולה. ברגע שמייחדים את המוות נותנים לו משמעות שלא אמורה להיות לו. להלן ציטוטים מתוך הציטוטים: כאשר הם מתמודדים עם מותם אדם שעומד מול פני המוות שנתמודד עם המוות אולי אני מושפעת משיעורי ספרות, אולם המוות בציטוטים הללו הוא מוטיב, ואפילו לייט-מוטיב.
 

סירוניטוש

Active member
המוות שם תמיד מעבר לפינה ../images/Emo23.gif

ואספר סיפור
היה איש אחד שתמיד כשיצא מביתו שכנו היה מסתתר ומבהילו ..וואאאההה
אותו איש היה שוכח שכך נוהג שכנו, ובכל הזדמנות היה קופץ מבהלה וכועס !! כך זה קרה במשך שנים ... יום אחד נמאס לאותו איש והוא החליט שהפעם הוא ינהג אחרת .. בפעם האחרת כשהשכן חיכה לו בפינה הוא לא ניבהל ,הוא היה מוכן ! הוא קיבל את פניו בברכה ובשמחה ! כך הוא המוות לעולם אין לצפות לו אבל אם נדע להכין עצמנו לקראתו הוא לא יצליח להפתיע -ונוכל לקבלו בשמחה כמו את החיים ! הידעה תמיד מדרבנת לשינוי ושינוי תמיד מחזיר לשביל הזהב! גילי מתי בפעם האחרונה ביקרת בים ?
 

אאני11

New member
איזה קטע...

אלה דברים שמתמודדים איתם בלא ברירה כי אנחנו בני אדם,הרי אף אחד לא יחצה כביש לפני מכונית נוסעת...מתמודדים. אבל מה שאין טעם זה לתת למוות במה
 
למעלה