מילים עם קונוטציה שלילית

[gלולוגית]

../images/Emo126.gifמילים עם קונוטציה שלילית../images/Emo233.gif

כמה דברים גרמו לי לחשוב לאחרונה על קונוטציות של מילים, וההתיישרות שלנו לפי הקו המקובל בחברה. במקום להכביר בהסברים, אגש ישר למילים

אגואיזם קנאה תחרות יש עוד. אלו עלו לי עכשיו. כמנהגי בקודש, אני משאירה את ההודעה כמה שיותר פתוחה

וגם הסקרנות שלי - לאן תטיילו הפעם עם ה-

שזרקתי פה

טיול מנטלי נעים לכם - חברי מיטיבי הלכת

 

[מיששש]

הכל ענין של מידה

לא סתם למילים האלו יש קונוטציה שלילית. אם מתייחסים אליהן בקיצוניות - אז הן שליליות. הרבה פעמים נכתב כאן בפורם, בתגובה להאשמת אנשים שלא רוצים ילדים באגואיזים: "מה רע בלהיות אגואיסט?" אז להיות אגואיסט מושלם זה רע. זה רע לאחרים (מסיבות מובנות), אבל זה גם רע לאגואיסט עצמו, שאין לו מישהו חוץ לעצמו לחוש כלפיו נתינה ואהבה ללא תנאי, מה שלא תורם לאושר. מצד שני, ברור שההיפך מאגואיסט זה לא יותר טוב. זה אומר שאדם לא מעניק לעצמו, לא אוהבת את עצמו, ולא פחות גרוע - בד"כ מי שלא מעניק לעצמו לא יכול להעניק לאחרים את מה שהם צריכים. הסוד הוא במידתיות. אגואיזם מסוים הוא טוב ובריא. כך גם קנאה* ותחרותיות. (* אני תייחסת לקנאה בקשר של דחף להשתפר. קנאה רומנטית או כל קנאה אחרת שיוצרת תסכול וחוסר בטחון היא שלילית בעיני בכל מידה). מצחיק אותי קצת שאת מתייחסת לתחרות כאל מילה שלילית. כמי שלמדה מנהל עסקים, על ברכי הקפיטליזם, לא רק שתחרות לא יוצרת אצלי קונוטציה שלילית, אלא אפילו חיובית... זאת בניגוד לתחרויות שנתפסת שלילית. אני חושבת שאחד הדברים היפים, אך לעיתים גם נוראיים, באנושות, הוא כח החברה. מעצם היותינו בע"ח שיש לו תקשורת מאוד מפותחת וחיי קהילה עשירים, אנחנו פועלים כדי לדכא את האינדיבידואליות ולכנס את כולם למסגרת חברתית. זה אומר שצריך כללים וצריך מסגרת וסכמות שמאדירה ערכים חברתיים (שיתוף פעולה, נתינה לאחר) על חשבון ערכים שממוקדים בפרט כאגואיזם, תחרות וקנאה. אני חושבת שלא צריך לפרט כאן למה זה רע, יש כאן מספיק אינדיבידואליסטים... אבל זה גם יפה. זה אפשר לנו להגיע להישגים ולפסגות שאפשריים רק במסגרת חברתית. אני חושבת שכל עוד שומרים על מידתיות - זה אפילו חיובי.

 

[XUXA141]

חלק מהן הן תלויות קישור.

תחרות - מי אמר שזו מילה שלילית? מה עם תחרויות ספורט? תחרויות כשרונות? עידוד תחרותיות כדירבון למאמץ נוסף כדי להגיע להשגים? אגואיזם - תלוי איזה. אם זה אגואיזם שלא פוגע באחרים, מה רע בו? אם אדם מתחמק ממטלה שלא נוחה לו בגלל האגואיזם שלו, ובגללו מישהו אחר צריך לעשות את זה, זה באמת שלילי, אבל אם אדם עושה מה שטוב לו (האם לגרד באף כשמדגדג לי זה אגואיזם?) אז מה רע בזה? זה אולי מעצבן אנשים שחונכו ל"טוב למות בעד ארצינו" או לקטע של הקרבה עצמית כאידאל, ומתקשים לראות אנשים אחרים שעושים אחרת וזה בסדר להם . הבעיה היא שכשמישהו מאשים אותך באגואיזם, ישר נכנסים למגננה במקום להגיד "רגע, מי אמר שזה בכלל רע"? יותר מכך, התקשורת מלאה בפרסומים מעודדי אגואיזם כמו "פנקי את עצמך" וכו', אז למה אליהם לא באים בטענות? למה כשאני מתפנקת במסאג' זה בסדר, אבל כשאני מתפנקת בשעת שינה נוספת כי אין לי ילדים קטנים לקום אליהם זה פתאום רע? לגבי קינאה, באמת קשה לי למצוא משהו חיובי, אולי למעט קצת "קינאה בריאה" אבל באמת בכמות זעירה, שמדרבנת אנשים להשגים, כמו למשל להשקיע בעצמם כדי להיות יפים לבן זוגם, או להגיע להשגים שמישהו אחר הגיע.

 

[lahadam]

חכמה --- אהבה --- יופי

שלש מילים בעלות קונוטציות חיוביות שיכולות להיות חלק ממציאות שלילית/כואבת. מה דעתך?

 

[מארי 10]

הי מתחברת למה שכתבה מיששש לגבי העוצמה

אני חושבת שמידה מסויימת של תכונות אופי, כאילו או אחרות, קיימות בכולנו אבל זה תלוי בעוצמה שלהן. עד כמה הן פוגעות בחיים שלנו, ביחסים שלנו עם הסביבה... אפשר להיות קצת אגואיסט, קצת תחרותי וזה אנושי גם לקנא לפעמים.. אצלי למשל המקום של קנאה הוא מקום שאני עבודת עליו, של להרגיש מספיק טוב עם המקום שלי ועם זה שאין שלמות. את הכל אני יודעת ברציונאל אבל באמוציה - לפעמים אני מרגישה אחרת. לגבי אגואיזם - אם כבר ניכנס לנושא הפורום - אני לא חושבת שזה אגואיסטי לא להביא ילדים. בואי נאמר שזה יותר אגואיסטי כן להביא ילדים מאשר לא להביא, לדעתי. לעומת זאת, הורה מביא ילד, מעניק לו אהבה ויודע שהוא חשוף לעולם שיש בו גם הנאה אך גם כאב, כחלק מהיותנו בני אדם. אני קושרת אגואיזם ללא לראות צורך של האחר, לראות את צרכייך בלבד ואף לא להיות שם בשביל הזולת. (זה אוגואיזם ברמה שעלולה לפגוע ביחסים עם הסביבה). תחרות - אם היא מנהלת אותנו - שוב עניין של עוצמה - לא טוב. אם היא גורמת לנו להנעה (=מוטיבציה) זה יותר טוב. ובשורה התחתונה, כל רגש כזה ממש שהעלית - אגואיזם - קנאה - תחרות הוא אנושי. כאשר העוצמה גדולה מידי כמו שכתבה מישששש, אז יש יותר בעייתיות מבחינת היכולת שלנו להתנהל בעולם (וקודם כל, עם עצמינו)..

 

[zarrillo]

הרהורים שעלו בי

אני מסכים עם הדברים שנאמרו כאן. כל המילים שצויינו יכולות להיות בהקשר חיובי ויכולות להיות בהקשר שלילי, הכל בהתאם לסיטואציה. דבר אחד ברור וגם זה צויין כאן: התכונות הנ"ל הן טבעיות וטבועות בכל אחד ואחת מאיתנו בסיטואציות שונות בחיים. כל עוד הדברים מאוזנים, זה טבעי ומובן אולם ברגע שאחת או יותר מהתכונות הופכת לקיצונית ודומיננטית, יש עם זה בעיה. אני כן רוצה להתייחס למילה "אגואיזם" בהקשר של אי רצון להביא ילדים לעולם, למרות שאני מניח שהנושא דוסקס כאן בעבר (אני מתנצל מראש, אני חדש בפורום): כשאני שומע שאומרים (וזה קורה לא פעם) על מי שלא מעוניין להביא ילדים שהוא "אגואיסט", אני אומר: "ההיפך הוא הנכון". הרי ברור שהמניע מס' 1 בהחלטה להביא ילדים הוא אגואיזם. אף אחד לא רוצה ילדים מתוך מחשבה על החיים הצפויים לילדים אלה אלא מתוך שיקולים אישיים שלו עצמו כהורה: לא להיות חריג בחברה, סיפוק (להורה), אפשרות לתת אהבה ("הפרה רוצה להניק יותר משהעגל רוצה לינוק") ורבים אחרים שהמשותף לכולם הוא מחשבת ההורה על עצמו ובדר"כ גם ההורים לא מכחישים זאת. הדברים האלה תמיד גורמים לי להרחיק לכת, וכאן אני כבר חורג לתחומים אחרים, בשאלת המוסריות שבעצם הבאת ילדים (וסליחה אם גם בשאלה זו דנו כאן). איזו זכות יש לנו להביא לעולם ישות עצמאית שעלולה לחוות קשיים, אסונות, נכויות ושאר מיני אסונות. הבאת ילדים לעולם נתפסת בכל החברות כדבר חיובי ראשון במעלה והרבה למעלה מכך בעוד שלמעשה ניתן לראות זאת, מזוויות מסויימות, כדבר הכי לא מוסרי שיש... טוב, חרגתי מהנושא המקורי אבל אולי בעצם לא כל כך כיוון שכל אלה הן תוצאות מעשים אגואיסטים.

 

[אני כבר לא סמויה]

זורקת התייחסות לקנאה ספציפית

(סתם ככה, לוקחת את מה שבא לי מהודעתך) אני קנאית איומה בתחום הציור וזה אחד הרגשות הכי טובים שיש לי (אפרופו שרשור היצירתיות). כל פעם שאני רואה מישהו שמצייר יותר טוב ממני, אלא אם הוא אמן דגול וכו', אני מתמלאת קנאה ורוצה להוכיח שאני יכולה יותר טוב. אני מתנהגת כבנאדם מנומס ומסתירה את זה, אבל זה מה שזה עושה לי. תמיד כשיש איזה כנס או משהו ואני רואה תיקי עבודות של אחרים, אני חוזרת הביתה ומציירת את עצמי לדעת. יכולתי כמובן לומר שזה בגלל שקיבלתי השראה, אבל זה שקר גס. האמת העירומה היא שאני מקנאת וזהו זה. והקנאה הזו מדרבנת אותי ליצור, וממנה בדרך כלל מתלקחת חדוות היצירה הכי גדולה שלי. ד"א, תמיד אומרים שאמנים גדולים (או אמנות גדולה) באים מכאב גדול, או משייכים אותם לרגשות שליליים או לאנשים ממש אומללים. (לצערי?) אני לא אומללה, יש לי חיים טובים באמת, בלי שום טרגדיה משמעותית. אולי הרגש הבוער היחיד שאני מצליחה להתחבר להשתוללות דרכו הוא רגש הקנאה?

 

[efroch99]

זה ממש מעניין

ואני מעריכה את זה שאת כותבת את זה. זה ממש מסוג הדברים שאנחנו מעדיפים להסתיר מעצמנו, כמו שאת כותבת, אפשר להגיד שזה השראה, אבל את יודעת את האמת.

 

[איילה א]

וואו.

ממש יפה בעיני שאת מצליחה לייצר לעצמך תודעה של "חוסר" ואז למלא אותה ביצירה. את פשוט יוצרת לעצמך את הסביבה והאקלים כדי ליצור ולהנות מזה. זה מקסים בעיני, איזה תחכום יש בנפש האנושית. אני באיזשהו מקום מזדהה עם מה שכתבת כי אני מזהה משהו דומה בעצמי, על אף שמעולם לא ייחסתי את זה לקנאה - אבל הנוכחות של יופי בקרבתי תמיד דרבנה אותי לנסות להשתתף בה, כאילו היופי הוא תווך ואפשר להיכנס אליו ולהתפלש בו. אני עשיתי את זה תמיד באמצעות כתיבה, והטריגר שלי תמיד היה מוזיקה. אולי בגלל זה מעולם לא חוויתי את זה כקנאה, אבל זה בהחלט סוג של "אני רוצה גם". איזה דבר מדהים קורה לפורום בימים האחרונים, אני מה זה נהנית