רכיבת מבחן על הבריטן V1000 פרוטוטייפ

[קרואסונסקי]

../images/Emo124.gif רכיבת מבחן על הבריטן V1000 פרוטוטייפ

לעיתים כסף לא קונה הכל. לעיתים גם אם יש לך את המזומנים, גם אם אתה מנהל פורום או סתם עיתונאי רכב, האופנוע בו אתה חושק אינו מועמד למכירה, או אינו מיוצר יותר, או שהוא יחיד במינו ואינו נגיש.... הבריטן הוא דוגמא שכזו, והבריטן פרוטוטייפ שאפילו יודעי ח"ן של עולם האופנוענות אינם יודעים על קיומו – הוא אף דוגמא יותר ממוקדת. רכיבת המבחן הבאה מוכיחה את הטענה שרוב רכיבות המבחן בעולם בנויות מאותו טקסט רק בשינויים קלים לפה או לשם, במקרה זה - הטקסט של מיצו מהמבחן על ה- 1098. התיאור הטוב ביותר לסקירה זו יכול להיות המשפט "הוצא מהקשרו". למעוניינים, הטקסט המקורי נמצא כאן: http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=8&MessageId=131273240

 

[קרואסונסקי]

הנה זה בא

אחרי כמעט חודשיים של שיקום ותרופות – הנה הסקירה שלי על הבריטן פרוטוטייפ עליו רכבתי (?) לאחרונה. תחזיקו חזק. ותכינו חומרים מחטאים.

 

[קרואסונסקי]

החוצה היא יצאה

... וברקע נשמע קול גניחה עמוק וככל שהתאמצתי יותר, כך היא הלכה והתרחקה ממני. הגרגור התגבר, ראשי החל לרעוד בקצב מתגבר ואוזני כמעט התפקעו "איזה סיגריה להדליק לך עם הקפה?" . שמתי לב שאני מזיל ריר. האדום הבוהק התערבל, הסתחרר מולי, ולפתע החל לקבל צורה אחרת לא מוגדרת "מה זה הפה הזה של הסוס?" אני ממלמל לעצמי. הקולות, אם אי פעם היו של אישה, הפכו למשהו אחר, לא ברור, גרוני, חזק, טרטור המזכיר משהו שלא הצלחתי לשים עליו את האצבע, אולי עוד התקף שיעול של שחפת? רוח החלה לנשוב, נדמה כאילו היא מנסה להעיף אותי מעליה. אני מנסה להתמקד, הרעידות מקשות עלי, אבל אני מצליח בקושי להבחין בסט שיניים תותבות עם חניכיים אדמדמות ואיזו מילה קטנה לא ברורה. קשה להתמקד. התעוררתי שטוף זעה. כאבי השרירים ברגליים החזירו אלי את התמונות, את התחושות של אמש. רכבתי על בריטן פרוטוטייפ! ועל עוד כמה דברים שהשתיקה יפה להם...

 

[קרואסונסקי]

אני קורא עליו כבר הרבה זמן

מספר לעצמי סיפורים. תשמע, זה לא בשבילך, תראה, זה יקר מדי, זה אופנוע למסלול, הוא לא פרקטי לשום דבר, מה רע לך בעגלת סופרמרקט טובה וישנה? אבל הנה, סידור כוכבים נדיר בשמיים וסוף סוף! התאפשר לי לרכוב עליו. בריטן פרוטוטייפ יפהפה שבטח נראה כאילו נפלט כרגע מפס הייצור. ההיסטוריה של עיתונות הרכב רצופה בעדויות של כתבי רכב שונים לגבי דבקותם במשימה והבאת המידע העדכני ביותר לקוראיהם תוך חירוף נפשם. דוגמאות אינן חסרות: טל"ש, גב"ב, צל"ש טר"ש ודומיהם. יחסי האמון עם היבואנים והסוכנויות. המון עבודת מודיעין. היכולת לדובב אנשים שיפלטו את שמות אנשי הקשר הנכונים. הטיימינג הנכון. הכל ע"מ שישבנו של האדם הנכון יהיה במקום הנכון ובזמן הנכון על האופנוע הנכון. וכך לאחר לחשושים אינספור במפגשי אופנועים עלומי שם במקומות שכוחי אל, אוכל קלוקל, טיולים חסרי תכלית והתחברות לאלמנטים שליליים הגעתי לעת דמדומים אל הדאון טאון המקומי, על מנת לבדוק האם השמועות על קיומו של הבריטן פרוטוטייפ נכונות. ואכן הגעתי אל סיפה של גארבג' רייסר, אותה סוכנות ידועה לשמצה המחזיקה בעצם את הבריטן פרוטוטייפ היחיד בעיר (או ביקום). אני עובר את האקווריום העכור שבקדמת החנות, ודרך מיסוך העשן הכבד אני מבחין בו, עומד מכוסה בצידה השני של החנות. וכמו בחלום, אני שם לב שאני מתחיל להזיל ריר ולדמוע. אולי זה הריגוש? או העשן הכבד? האם ראו אותי? לא יודע, אני מקווה שלא. "הלו סטריינג'ר, מה אתה מחפש?" קול חורק ומעשן פונה אליי, מקפיץ אותי מהגיגיי. לפי המידע המודיעיני שלי זו אמורה להיות העלמה הכבודה מיס גונוריאה בלואומי. זו שמסירותה רבת השנים ותרומתה לניקוז אשכיהם של חברי מועדון האופנועים המקומי משתווה רק לזו של עצי האקליפטוס בניקוז וייבוש הביצות בארץ הקודש. נערת השעשועים לשעבר של יו"ר איגוד האופנוענים לשעבר, כמו גם אשתו ואחותו, שהחיים, הסיגריות והגורל התאכזרו אליה. אני מתעשת ומנסה להיות מנומס: "אחלה אקווריום יש לכם פה, הנעל בפנים מחרסינה, לא? ואיפה הדגים?" "עזוב 'תנימוסים בחורון. זה המי-גשם בר שלנו, אתה מוזמן לקחת כוס, לטבול ולשתות. אבל אל תשלוק את כל התולעים..." "אה, אולי אחר כך... למען האמת, אני בשביל הבריטן פרוטוטייפ..." "כן...מרשים. מאוד". "למה בדיוק אתה רוצה אותו?" "סיבוב התרשמות, ואח"כ לכתוב עליו ביקורת בפורום אופנועים ישראלי. אני עיתונאי רכב" "עיתונאי... יופי לך. כשהייתי צעירה ויפה למדתי קצרנות בתיכון ואפילו עשיתי כמה עיתונאים. יש לי כאן עדיין מכונת כתיבה. אתה יכול להשתמש בה אחר כך" והוסיפה קריצה ועננת עשן מצחינה "ומה אני מקבלת בתמורה...?" "...סרטן ריאות?" אני חושב לעצמי ועונה לה: "מה מקובל? להשאיר לך את הארנק?" "לא, לא ממש. וגם אל תשים אותו על הדלפק, כי הוא יידבק. אבל תעלה איתי לחדר אחר כך...לשתות כוס תה חם...ואולי לשמוע קצת תקליטים בגרמופון שלי...ואחר כך ...אולי לשחק קצת ברופא וחולה... מתאים לך?" איזה ברירות יש לי...ואני עונה בקול מושפל: "ככ...כן, בוודאי, לל..לללא תכננתי ככ..כלום להערב"

 

[קרואסונסקי]

הגיע הזמן

גונוריאה מסמנת לי באצבע צהובה לבוא אחריה. בבת אחת היא מנערת את הכיסוי מעל לבריטן פרוטוטייפ. עננים של אבק בן שנים מצטרפים לענני עשן הסיגריות. אני נחנק ונופל. שום דבר שבעיטה בביצים ודלי של מים מעופשים לא יכולים לסדר. מזל שלא באתי חגיגי. אני מנסה למקד את ראייתי באובייקט הנחשק. במבט ראשון הוא נראה קטן. חד כסכין קפיצית, רזה כנרקומן בן יומו. מבחינה חיצונית אין ספק – מדובר ביצירת אומנות. השילוב בין האפור הבוהק של תחמוצת האלומיניום על צלעות הקירור, לאדום הבוהק של החלודה על חלקי הכרום פשוט מדהים. הזרוע האחורית פרי מלאכת מחשבת (רק תראו איך השרשרת עוברת בצורה מדהימה דרך הזרוע, פשוט מעורר התפעלות), המיכל הזוויתי שמזכיר טוסטר ישן, המשולש העליון המכורסם כמו תפוח שננגס והושלך אל צידי הדרך, הפנס הקטן והאפקטיבי שמזכיר פתילייה יותר מכל, ומאחורה זוג אברמוביצ'ים עם סעפת מפותלת המגרדים את פני הקרקע. פשוט לשים אותו בסלון (בייחוד אם אתה הומלס, או שהסלון שלך נקרא חירייה). להסתכל עליו ולהעריץ. אפשר להתעקש ולהתווכח האם הזנב נחשב "יפה" או לא, אבל בינינו, זה כמו לשפוט תחרות יופי של כלבים בדואיים. למי זה באמת אכפת. ינוקא היה כותב בוודאי בפולגז שמי שעיצב את הבריטן פרוטוטייפ גורם לך לחשוב שהוא נראה כאילו נסע 130 קמ"ש היישר לתוך קיר. תיקון טעות: ינוקא לא היה כותב על זה. גם לא בטעות. גם לו יש גבולות.

 

[קרואסונסקי]

כנראה שלביטוי

קוף גאזים יש כמה משמעויות. גונוריאה ממלמלת משהו ליצור מקועקע שעד כה לא ראיתי והוא מוציא את האופנוע החוצה לשמש של שעות בין הערביים וגוון החלודה של האופנוע מקבל גוון עוד יותר חי. "תכיר, זה מונגו ג'רי. הבן שלי מאחי הגדול. הוא המנהל הלוגיסטי ומעצב הפנים של הסוכנות!". אין כמו גאווה של אמא. גם אם הילד הוא חצי מפגר, מרייר וחסר כישורים כמו חבר כנסת מן המניין. אני שואל מספר שאלות אוריינטציה פשוטות – "איפה האף שלך? איפה הרגל השמאלית שלך?". לא ברור למה, אבל מהמבט שהם מחליפים ביניהם אני מתחיל לחשוב שהם שוקלים שוב האם לתת לי את האופנוע.... לפני שאני יוצא, גונוריאה רומזת לי להתקרב אליה: "יש לך מזל היום בחור צעיר, ואתה נראה לי אחד שיידע להעריך את זה", "האופנוע הגיע במקור עם שלוש מפות הצתה שונות – אחת מפלסטיק לרכיבה בגשם, אחת עם תמונה של אגם לרכיבת טורינג ואחת ספורטיבית – עם תמונה רקומה של פרנץ בקנבאואר. מכולן נשארה רק מפת ההצתה הספורטיבית..." ושולפת מתחת לחולצתה משהו צהבהב – אפרפר מתפורר ומצחין מזיעה "קח...זאת מפת ההצתה הספורטיבית של האופנוע. ככה הוא ייסע יותר מהר" הלום מהריח אני שואל שאלה של טירון: "ואיך בדיוק אני משתמש בזה?" "טובל במיכל, דוחף לקרבורטור ומדליק. רק תיזהר על הביצים. כי אתה תצטרך אותן יותר מאוחר" ונעלמת לה בענן עשן.

 

[קרואסונסקי]

הנפת רגל באוויר

אני ממשיך להסתכל על האופנוע לפני תחילת הרכיבה ולנסות להחזיר לעצמי את הנשימה הסדירה. בקוקפיט הקטן קיים שקע קטן שבקלות היה יכול לאכסן צג דיגיטאלי עם מלאןת'אלפים אפשרויות או סתם ספידומטר פשוט, אך כל שהוא מאכסן כרגע הוא עכביש עצבני שלא ראה אור יום כעשרים שנה. נו מילא. אני רק שואל את עצמי מי, מי אחראי לעיצוב של השקע הזה, שאחר כך עוד יתברר שגם התאורה שלו בעייתית ברכיבה באור הדמדומים וכך לא ניתן לראות אם העכביש החליט להישאר שם או לעבור דירה. ובנוסף יתברר שהרעידות בקסדה שנובעות מהרעלת ניקוטין ממילא גורמות לכך שכל מה שזז על השקע הוא טשטוש אחד גדול ולא ברור. אני מתקרב לאופנוע ומחפש את המצית על מנת להדליק את מפת ההצתה. אני מצליח להצית אותה וענן של סירחון ועשן נפלטים ממנה כשהיא נופלת מתוך המיכל החוצה. אני שומע יבבה סילונית שמתגברת ככל שאני סוחט את המצערת. לפתע אני שומע צעקות צרודות ברקע :"צ'ארלס, צ'ארלס, איפה אתה? בוא חמוד של אמא, בוא אליי!" לא ידעתי שצ'יוואווה זקן שנראה כמו הדום מסוגל לרוץ בכזאת מהירות ולהוציא כאלה קולות אחרי שנופלת עליו סחבה בוערת. כל יום לומדים משהו חדש במקצוע הזה. אני עולה על האופנוע ומחפש את מתג הסטארטר. לוחץ לחיצה קצרה על המתג ולמרות שמשך זמן הלחיצה עצמה היה קצר, האופנוע ממשיך בפעולת הסטארטר באופן עצמאי עד שהמנוע מתעורר לחיים. Cool. ואז זה מכה בך. המצערת עם ידית הג'ל הארגונומית שהתאימה את עצמה לכף ידך פשוט נדבקה לה לשם. והמנגנון הגאוני המחזיק את מתג הסטרטר לחוץ הרבה אחרי שעזבת אותו נקרא קורוזיה. מונגו מנסה לעזור ואנו עוברים לאופציה ב' – הנעה בדחיפה. מיד עם התזוזה הראשונית אתה חוטף טראומה. מה זה הרעש הזה? אמא'לה! אם זה היה אופנוע רגיל, הוא היה מאובחן מיד בנזק מוחלט למנוע ונשלח כלאחר כבוד למגרסה המקומית. הבריטן פרוטוטייפ מקרקש בניוטראל כמו זונה אכולת פרקינסון עם רגל עץ מימי טרום מלחמת העולם הראשונה. קרקושים, רעשים, טרטורים בעת שהייה בניוטראל שנעלמים רק מעט כשלוחצים על הקלאץ' היבש... כבעלים גאה של עגלת סופרמרקט ישנה הרעשים האלה פשוט מפחידים אותי. ככה זה בבריטן. תתרגל.

 

[קרואסונסקי]

אמרו שמתרגלים

אז מתרגלים. לריח של מונגו, שעתיד לדחוף את האופנוע במהלך כל נסיעת המבחן. כרגיל איתו, הסאונד שמופק מפיו חסר השיניים פשוט מטריף. ראשון, שני, שלישי, כל עוד רעש הרוח לא מעלים אותו, העצמה, הרעש והוויברציות מהדחיפה גורמות לך להגיע קרוב מאוד לאורגזמה בכל פעם מחדש. אני רק יכול לתאר לעצמי מה יעשה לזה סט של אברמוביצ'ים מושקעים שדוחפים חזק ביחד. יחד עם זאת, עד סוף הרכיבה שלי לא יכולתי להשתחרר מתחושת ה"לא נעים, ככה זה" בכל פעם שעצרתי ברמזור ולידי נעמדו אופנועים וקטנועים אחרים. כולם מסתכלים. מי שמבין, הסתכל בקנאה. אבל מי שלא מבין פשוט מסתכל במבט מבוהל לכיוון האופנוע. אני, כבר נחשב "מבין" ולא מתרגש מזה כי "ככה זה בבריטן, תתרגל".... מתחילים ברכיבה, וכרגיל, עבורי הדקות האלה הן החשובות ביותר להתרשמות ראשונית. ופה מונגו מבריק שוב. התחלת התנועה באופנוע האדום שונה משמעותית מכל רכיבה על מרובע-צילינדרים יפני. דחיפה ממונגו בהילוך הראשון, גם בעיר, גורם למוח שלך מיד לחשוב על שני דברים: 1. אלוהים כמה כוח יש לדבר הזה! 2. מה זה הטרקטור הזה שמנסה לעקוף אותי?

 

[קרואסונסקי]

ברגע שאתה מבין

שהכוח הוא ב-ד-י-ו-ק מה שמאפיין את המונגו המדהים הזה, ובשניה שאתה קולט שבעצם ה-ו-א הטרקטור, אז השמיים הם הגבול. הצלפה קטנה, בעיטה חזקה לתחת, צביטה שהולכת וגוברת . מעבר לשני ושוב בעיטה, והופה, מתקרבים לרמזור. האטה באמצעות הכפכפים והרעש הבוקע מלועו של מונגו פשוט מדהים! ...יום שישי, כנראה שהדיירים באזור כולם מבשלים לקראת השבת, אני רעב משום מה... פתיחת גז חזקה מדי שולחת איתותי החלקה ממונגו. לדגם ה- S המפואר (והיקר מאוד, מאוד יקר אם כבר מזכירים אותו) יש מנגנון למניעת החלקת המונגו (אזיק לכל יד וכפכפי גומי, אם שאלתם). אבל לדגם שעליו אני רוכב אין – הוא רק מחזיק בסבל. אני מסתכל מאחוריי - מונגו לא במצב טוב אבל גם לא גמור לגמרי. הוא פשוט צריך להגיע לטמפרטורת עבודה לפני שהוא מתחיל לאחוז כמו שצריך. אז נתתי לו להתחמם, ומאז לא היו בעיות.

 

[קרואסונסקי]

אני מתנייד עם הבריטן ברחובות העיר

קשה עם מונגו בתוך העיר, אבל כמו עם דוגמנית, המבטים של האנשים ברמזור ובכל עצירה שווים את המחיר (או שמא זה החור הענק שנפער במכנסיו של מונגו, או ריחו הייחודי?). לזכותו של מונגו אציין שהויברציות שהוא מעביר אל הישבן, הרגליים והידיים של הרוכב מאוזנות מאוד ולא מאפיינות בכלום את הרעשים המפחידים בעת עמידה בניוטרל. ככל שמגבירים את המהירות כך הופך כל העסק להגיוני יותר ויותר, והרעש שבוקע מצמד כפכפי הפלסטיק הזולים שלו סוגר את החבילה לכדי חוויה אחת מדהימה. למה אני כל כך רעב למען השם? אני רעב בגלל שאני מריח ריח של אוכל. אבל איזה אוכל? משהו שקשור לצ'ולנט, משהו שיושב על פלטה של שבת. לא יכול להיות שהריח הזה מלווה אותי בכל רחובות העיר. משהו מוזר קורה פה. המושב העשוי קרטון ביצים משובח וטכנולוגיית ה-SUYB (Spring Up Your Butt ) שבה הוא מצוייד שנועדה למעשה לקבע אותך אל המושב ע"מ שלא תעוף במהירויות גבוהות והמחדירה סנסור חלוד אל תוך ישבנך גורמת לך להתקבע במצב צבירה עוברי, בנוסף לזווית בה מורכב המיכל גורמים לי לחשוב...לאן נעלמו שאריות מפת ההצתה??? ואז נופל לי האסימון. אלוהים! הביצים שלי! ביצים קשות, חומות, שעירות, מבושלות על פלטה!

 

[קרואסונסקי]

טוב, נעזוב את החום לרגע

נתרכז במהות ולא בטפל. הבנו כבר שזה לא קורקינט, אני משתוקק להוציא אותו לכביש שבו הוא ירגיש בבית וייתן את מה שיש לו – וההזדמנות לכך מגיעה בצומת הבא. פקודת ניהוג קלילה: "ימינה מונגו!" והאופנוע פונה בצייתנות אל עבר הכביש המוביל ללשכת האבטלה המקומית. מונגו, המכיר היטב את הכביש מגביר את הקצב , ומדי פעם אנחנו יוצאים למתפרצות בין אינספור הבורות ונבלות החתולים הדרוסים. הכוח שמונגו מעביר בפתיחת גז בהילוך רביעי, חמישי, שישי פשוט מרשים, אין ספק שמונגו הוא מכונת ווילים מעולה.

 

[קרואסונסקי]

יחד עם זאת

לא נשכח שמי שעיצב את האופנוע שכח לתבל אותו במעט פראקטיות. קשה למצוא את נקודת האיזון בין רכיבה נעימה ואיטית על האופנוע, שבה קרבתו של מונגו גורמת לך לחום אימתני בישבן וללחץ על האזורים הפרטיים לבין רכיבה אגרסיבית ומהירה שאמנם גורמת לו לעבוד יותר, אבל מביאה את האופנוע לטווחים ולסל"דים בהם הוא רגיל לשהות. בכל מקרה, רכיבה על האופנוע הנ"ל היא עבודה ולא נופש. ככל שמתקרבים ללשכת האבטלה זה כבר בלתי נסבל. הריח של מוגו חודר לנחיריך. זה מתחיל כרעידה קלה בקסדה, רעידה שאפשר לשייך אותה לרעידות מהמנוע. אבל כשאתה מגביר את הקצב ועולה למהירויות גבוהות יותר אתה מתחיל להרגיש את זה. הקסדה מתחילה לקבל ויברציות בלתי נשלטות, יותר ויותר חזקות, המוח שלך נעזר בכל העזרים העומדים ברשותו כדי לשמור על השפיות אבל זה פשוט הולך ומתגבר. כן, בדקתי לראות עד איפה אפשר לסבול את זה, ומבלי להפליל את עצמי אני יכול להגיד לכם בלי לפחד מרגשי נחיתות שהומלס עם עגלת סופר ישנה עקף אותי בסבבה בזמן שמר פרקינסון הלך והשתלט לי על הגוף. רכבתי על אופנוע-נים עירומים בחיי, ואף אחד מהם לא היה כל כך קשה מבחינת מיגון ריח. כן, אני יודע שאנטי פרספירנט אמור לפתור את העניין, אבל שוב, לא יכול להיות שלא חשבו על זה קודם באיטליה.

 

[קרואסונסקי]

כביש 90 יורד דרומה

ללשכת האבטלה. חם, אבל הרוח מאזנת את הטמפרטורה הפנימית שלי ושל האופנוע. הטרטור הקבוע מכפכפי הפלסטיק מאחורה די ממסך את רעש הרוח. אני מבט במראות לא מראה כלום פרט למרפקים שלי, אבל אם אני מסתובב אחורה אני מבחין במונגו, מהביל, שחור על גבי הנוף הצהוב. צריך לחשוב על נקודת תדלוק בדרך, שכן מונגו מוגבל (ולא רק בשכלו) וצריך למצוא לו איזה חצר עם שלולית או ממטרה בשביל לשתות. אחת מנקודות האור המשמעותיות באופנוע הזה שישר חשבתי עליהן לקראת כתיבת המאמר הזה (פרט כמובן למנוע, לעיצוב, לשלדה ולמתלים) הוא הברקס הקדמי המורכב מזוג כפכפי פלסטיק מתוצרת א-נג'אח במידה 58 ואני מרשה לעצמי להגיד שהוא פשוט מדהים בעוצמתו ויופיו, ואפילו הסופר קאב שהיה לי לא התקרב לעצמה הזו. לחיצה החלטית של הכפכף בכביש שותלת את הפרונט באדמה בכל מהירות. למעשה הברקס הקדמי כל כך חזק וכל כך נשכני, שאין לו אפילו ידית ברקס! (שעלולה בהחלט לגרום לרוכב לא מנוסה למצבים לא נעימים בכלל – כמו להרגיש את מונגו באופן הדוק משהו). מצד שני, רוכב לא מנוסה לא אמור לרכוב על האופנוע הזה, נכון? במודל החדש יותר, כך נמסר לי, הברקס הקדמי עודן לזוג שקפקפים והפך להיות יותר, הממ... אנושי. כביש כמו זה המוביל ללשכת האבטלה הוא הכביש האופטימאלי עבור מונגו שממש מבקש ממך לקחת אותו לקצה. אני נאבק בפיתוי וממשיך בעליות מבלי לבדוק עד כמה אני, או האופנוע, מסוגלים באמת לסבול, אבל אין לי ספק שרוכב טוב ממני על אופנוע עם דיאודורנט נכון או מסכת אב"כ היה מצליח לעשות קרקס מכל אופנוע יפני על כביש שכזה.

 

[קרואסונסקי]

אנחנו פונים צפונה

וחולפים על פני הלשכה וזוכים למבטי הערצה מקהל היעד הטבעי של קונים פוטנציאליים. מונגו מניף את ידו (!) ומנפנף למכריו. רוח חזיתית קלה מכה בי. בשלב הזה אני פשוט נשבר, ועוצר את הנשימה. הראש, הידיים. כולם כואבים ולי כבר ממש קשה להתמיד בקצב. האיבר היחיד שלא כואב הוא הביצים (פשוט כי אין להן חוש ריח). עד ההגעה חזרה לסוכנות אני מתרכז רק בניסיונות שלי להקל על הרכיבה. למרות שהאופנוע באמת מדהים חיצוני ועיצובית ומונגו פשוט מהמם מבחינת הסאונד, הכוח, הגמישות בתפעול, אבל קשה, באמת קשה. רכישה אמוציונאלית שכזו חייבת להיות רק עבור מי שמתכוון לרכוב על האופנוע רק בסופי שבוע ורק על כבישים שמתאימים לו ורק עם אטמי אף. רציתי לדבר על עוד משהו שצד את עיני. קראתי על מבחנים שנעשו לאופנועים שונים במהלך השנים האחרונות, והמשותף אצל כולם היתה חוסר שביעות רצון מרמת הגימור. ממה שאני רואה ומרגיש כאן – ויעידו על כך התמונות, אין לי אפילו טענה אחת בתחום הזה. הפלסטיקה יושבת בול במקום וכל המרכיבים פשוט מרגישים טוב. ברשימת המינוסים, לצערי, אני מציב את נוחות הרכיבה לטווח בינוני ומעלה, את מיגון הריח הלא קיים, את החום בביצים, את זווית המושב, את מיכל הדלק המגביל את טווח הרכיבה, ואת השקע של הצג שהעכביש גר בתוכו. אהה. ואת המחיר. ...אותו מחיר כבד מנשוא שאני עתיד לשלם בעוד דקות ספורות לבעלת הסוכנות... (...מזל שמונגו מותש ויפרוש מוקדם למיטתו, אחרת המחיר היה כבד וארוך אף יותר...)

 

[קרואסונסקי]

אבל לא נסיים בזה!

כי ברשימת הפלוסים אני מעמיד, גבוה למעלה, את מונגו עם המומנט המפלצתי (כן, ככה קוראים לזה היום), את הכוח המתפרץ בכל הילוך ומכל סל"ד, את צמד הא-נג'אחים הנפלאים (אם כי נשכניים מדי), את המתלים המצויינים (אני רק מדמיין מה יעשה לאופנוע סט אוהלינס מושקע), את הגימור שלא מצאתי בו דופי (סיפרתי לכם שאני מקבל משקפיים חדשות שבוע הבא?) וכמובן את עיצוב הרטרו המדהים. לכן בסיכום כללי, עם 36 חודשי החלמה מהחווייה שזה עתה עברתי ומרווח טיפולים גדול אצל הפרוקטולוג, קשה להתווכח. אם הייתי יכול להחזיק כלי נוסף רק לאטרף, יש בהחלט מצב שזה היה הכלי, וממבטי הקנאה של חבריי המובטלים וחסרי הבית על הברזלים ליד הלשכה אפשר להבין שלא רק שלי. תודות לסוכנות גארבג' רייסר על החוויה, נפגש ברכיבה הבאה!

 

[קרואסונסקי]

הערת המערכת

כל האמור לעיל משקף חווייה טראומטית העוברת יום יום על לפחות עיתונאי רכב אחד בעולם הוירטואלי במאבקו הצודק לעיתונאות לוחמת. עיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה וצ'יוואווה הוא כלב דליק, סוס הוא סוג של נקניק ומונגו הוא סוג של מפגר. כבישים שובשו ודברים הוצאו מהקשרם על מנת להימנע מתרופות. אין לשחק ברופא וחולה בבית ללא השגחת אחד ההורים.

 

[zelig0n]

../images/Emo6.gif טוב אתה ... טוב

יה' מעתיקן

 

[מיצו]

../images/Emo47.gif יפה, אבל תיכף יבואו אנשים ויגידו שאתה

לא בוחן מקצועי ושכל מה שאתה כותב כתוב בשפה גסה, ירודה ונבובה.

 

[קרואסונסקי]

רגע, רגע...

האם מיצו תעשיות שטויות הפתעות ובלונים לימי הולדת חשפנים ורקדניות עירומות שקופצות מתוך עוגיות רומז בדבריו (שחס וחלילה לי מלעוות, לסלף או לשכתב אותם) שאני מתאים בול לקריטריונים הנוקשים ושאוטוטו מישהו הולך להציע לי את ג'וב החלומות של עורך מגזין מוטורי מסויים? הלכתי לארוז...

קרו-אסון (בכל מקרה, תודה שוב על הטקסט הגולמי!)

 

[Dungeon]

ומתנשא