פינת הקיטורים.

1ט ל י

New member
../images/Emo122.gifפינת הקיטורים.

להוציא את כל האיכסה החוצה, בכדי שלא ישאר בפנים...
 

sns 27

New member
בא לי לבכות.

סתם. בלי סיבה מספיק טובה. ואיך אפשר לעשות את זה כשהילדים המקסימים שלי רק התעוררו ובעלי מעלעל בעיתון והבית בנירוונה? מה קורה עם עודף הרגישות/ רגשנות הזה? לקחתי עוד ארטופן לכאבי גב וישנתי ותר מדי. מ-11 ועד 10 בבוקר. הגב עדיין תפוס חלקית ומציק לי ואני שונאת את זה. שונאת שהגוף מגביל אותי. הזרועות כואבות וצורבות בגלים. השבוע סבלתי מבחילות. אחותי הודיעה לי שאני סובלת מגלי חום ונתנה לי רמיפמין, שרק הגבירו את הבחילות. מישהי מכירה? הפסקתי ולא הכי יודעת מה לעשות עם עצמי, איך לצאת מעורי. איזה קיטור! לא מתאים לי הדאון הזה בכלל. הולכת מיד למקלחת ארוכה ומפנקת שאולי תרגיע ותוציא אותי מזה קצת.
 

sשיר

New member
תבכי

זה משחרר הרבה ממה שמצטבר בפנים, זה לא צריך להיות בפניי הילדים שלך או הבעל, מקלחת זה רעיון מצויין, בטוחה שאחריי בכי ומקלחת מפנקת תרגישי הרבה יותר טוב
מותר להיות בדאון
 
בא לי למות

הבכי כבר עבר מזמן ,וכבר לא יודעת איך בוכים ,אז במקום זה בא לי למות ,ואני עדיין אומרת שאני לא בדיכאון ,ושיפסיקו כולם לשמוע אותי ולהגיד טוב זה ברור שהיא בדיכאון ,אני לא נרדמת והאלטרול עשה עלי חרם ולא רוצה לעזור ,נמאס לי לראות איך כולם ישנים ונוחרים ואני כבר על סף התקף לב ,היתה לי תחושה במשך שלושה ימים של תחושת בעירה בחזה או בקיבה והרגשתי שאני עולה בלהבות ,גם עכשיו אבל פחות ,בשלוש לפנות בוקר הרגשתי שאני חייבת כדור שינה אי אפשר ככה ,וזהו נרדמתי משעה ארבע עד שמונה בבוקר .אני מקווה שלא קמתי מתוך שינה ואכלתי כי השילוב של אלטרול וכדור שינה גורם לי לקום בלילות ולעשות דברים בלי שארגיש .גמרתי לקטר ,כיף לי איתכם שתהיו לי בריאים .שבת שלום
 

1ט ל י

New member
גם לי בא למות...

אבל לא בא לי שיבוא לי למות. אין לי יותר כוח לסבול.
 

sשיר

New member
אם באמת

בא לך למות, ואת אומרת שאת לא בדיכאון - אז משהו לא בסדר, וכדאי שתבררי אותו עם איש מקצוע (וכן, בד"כ אנשים אובדניים, הם אנשים עם דיכאון ואני לא רואה בזה משהו להתבייש בו) אם לא בא לך למות, וזה רק צורת ביטוי, אז קודם כל אני מציעה לך לשנות את זה, כי זו צורה נוראית וצורמת, ואנשים נשארים אילמים מולה ואח"כ מציעה לגלות מה זה באמת אומר ה"בא לי למות" הזה בא לי למות = אני מיואשת? בא לי למות = כואב לי, ואני רוצה שהכאב יפסיק? בא לי למות = אני רוצה שיעזרו לי? אני לא מנסה לנתח אותך, אני לא פסיכולוגית ומעולם לא התיימרתי להיות אבל כן מהמקום האישי שלי קשה לי מאד לראות אנשים זורקים כאלה מילים, בלי בכלל לדעת מה המשמעות של אדם שרוצה למות, ולא נוח לי לראות מישהו צוחק על זה ע"ע "רק אל תגידו לי תמותי" לא מצחיק. באמת לא. ואני חושבת שאנשים יוכלו להגיב לך יותר לעומק אם תכתבי את הרגשות האמיתיים ולא תכסי אותם ב"בא לי למות" ואם את מרגישה ככה באמת, אז אני ממש מציעה לך ללכת ולהשיג עזרה
 

1ט ל י

New member
כתבת דברים חכמים שיר, ../images/Emo18.gifטריגר

אני אישית כן בדיכאון, ואני מבינה את המשמעות של למות. אני רוצה לא להיות קיימת יותר. לא להרגיש כאב, לא לסבול, לא להעיק על הסביבה, והכי חשוב, להפסיק לפחד. במצבי הנוכחי, אני לא ממש חיה. אני נושמת, מדברת וכן הלאה, אבל לא עושה שום דבר עם החיים, ולא מסיבות פיזיות דווקא. אני לא רוצה לרצות למות, אבל זה המצב... אני מקפידה לקחת את הכדורים נגד דיכאון, אני בייעוץ פסיכולוגי כמעט 4 שנים, ועכשיו אני בתהליכים לקביעת תור אצל פסיכיאטר. אני נאבקת בהרגשה, אבל היא קיימת, בא לי למות. ולא, אין לי שום כוונה להתאבד. פעם כל לילה לפני השינה, הייתי מבקשת מאלוהים שיקח אותי בזמן השינה. עכשיו אני מבקשת ממנו שיעזור לי לא לרצות למות, שיעזור לי להפסיק לפחד לחיות.
 

sשיר

New member
אני יודעת טלי

אני זוכרת שכתבת, בגלל זה הדברים שלי הופנו לפיברואית. מכירה את ההרגשה הזו, וזה הכי נוראי בעולם, אבל אני שמחה שאת בטיפול את מדברת על זה? מישהו עוזר לך?
 
לשיר

אל דאגה לא אתאבד .פשוט רע לי בזמן האחרון כמו שלא היה לי במשך 30 שנות המחלה ,אני אכן במצוקה ויש דברים שנמנע ממני לספר אפילו לכם ,ולא לאף אחד אחר ,זה שמור איתי בלב וזה כואב כואב ,ולכן מצבי החמיר ,אבל זה בטוח יחלוף מתי שהוא ,ואם זה מותיר אתכם בלי תגובה זה בסדר ,איני רוצה ללכת לפסיכולוג ,ביקרתי אותם הרבה פעמים והמון זמן וזה בולשיט ,הם לא נותנים שום עזרה ושום עיצה ,הם אומרים לי תביני מתוך המילים בעצמך ,זה בסדר יש לי אתכם תהיו לי בריאים .
 

sשיר

New member
אבל זה לא שלא רוצים להגיב לך

כשאת כותבת שאת במצוקה, הרבה יותר קל לי להגיב, וגם אם לא להגיד - להקשיב, לחבק.. כשאת כותבת שאת רוצה למות, אני אישית נכנסת למקום שלי ונסגרת, אנשים אחרים - יכולים להיבהל, לכן אמרתי, תכתבי. תכתבי את המצוקה שלך, תכתבי מה כואב לך, תכתבי אם לא טוב לך - זה בסדר ואף רצוי רק אל תכתבי "בא לי למות" אם לא מתכוונת לזה [והלוואי שאפעם אפעם לא תתכווני] בקשר לפסיכולוגים, אני אישית מאמינה. נצרבתי המון מפסיכולגים, עוד לא מצאתי מקום שטוב לי בו (טיפולי כלומר), ועדיין, אני מאמינה ביכולת שלהם, פשוט כי בין כל אלה שהכאיבו, או שפשוט לא עזרו, היו לי כמה פגישות ששינו אצלי הרבה דברים. אז אני מבינה את המקום שלך.. אפילו מאד. אבל אני מציעה בכל זאת לנסות, יש אנשים שבמשך שנים (אני אחת מהן
) מחליפים פסיכולוגים אחד אחריי השני. ושמעתי גם אנשים שאחריי שנים של חיפוש מצאו את זה/זאת שמתאים/ה להם ונשארו שם המון זמן (מכירה מישהי ש10 שנים באותו טיפול, ומישהו אחר ש12, גם הם ניסו המון) אז לא להתייאש (לדעתי) ואם את במצוקה, אני ממש בעד טיפול, תמיד טוב שיש מישהו נוסף לשתף אותו. ואם את רוצה עצות וכלים, יכול להיות שסוג הטיפול לא מתאים לך, פסיכולוגיה היא המון תחומים. עצות וכלים תוכלי למשל לקבל בטיפול ביהיבוריסטי (בטוח לא כתבתי את זה נכון) - התנהגותי. בו בקושי מדברים על העבר ומתמקדים ב - מה עושים הלאה. ואיך. בכל מקרה, מקווה שתרגישי יותר טוב
 
פיברואית- אני מצטרפת לכל מילה של שיר

כל מה שהיא אמרה לך, אני הייתי אומרת לך, אני חושבת שמעבר לפסיכולוגים שי עוד סוגי טיפול ומטפלים שאיתם כן תוכלי ליצור קשר טוב ולפרוק מעל הלב, להעזר ולהתמך. עד שתמצאי את המטפל המתאים לך ואת דרך הטיפול הנכונה, אנחנו יכולים לנסות לעזור לך, רק אם תתני לנו. רק אם תנסי לשתף אותנו- אני מבינה שיש דברים שאת לא רוצה לחשוף וזה הכי לגיטימי בעולם, אבל לנסות ולהסביר לנו מה את מרגישה, וע"י כך להסביר לעצמך, יכול רק לעזור לך לדעתי. אנחנו תמיד נהיה כאן, גם אם לא נגיב מיד תדעי שאת לא לבד,שתמיד יש כאן מישהו. חיה
 

1ט ל י

New member
אני מדברת על זה

ולמזלי, יש לי אנשים שעוזרים לי, וגם את הפורום הזה.
 
כל כך מכירה את ההרגשה הזאת של לרצות ולהעלם

באותו הרגע לא ממש לא לכל החיים רק לזמן קצר לקבל כוח . כן יש בזה אפקט מסוים של דיכדוך זה לא דכאון זה ההרגשה של חוסר ערך הרגשה של רחמים עצמיים של נמאס אוהבת אותך המון חיבוקים
 

ש י ק מ ה

New member
אני קוראת ולא מאמינה, אני לא מאמינה למראה

עיני הוקראות כל מילה בשקיקה. כי הסיפור שלי הוא כאן, במילים שלך, ושלך , ושלך, של כולם כאן. נכון אני לא כותבת הרבה, ומה אכתוב? הכל כתוב כבר. מילה במילה. הרצון למות, כן כל הזמן אני חושבת ובו בזמן מוצאת תירוצים למה עוד אני לא יכולה להרשות לעצמי למות. כי יש לי ילד קטן שזקוק לי ויפגע מאד, כי יש לי עוד בת ועוד אחת ועוד בן שאיזה מסר אעביר להם. אבל בעצם אני באמת לא רוצה עוד למות, הרי אני כבר כל כך מחכה לצאת לפנסיה, והיא עוד כל כך ארוכה, אז מה הטעם למות לפני שאגיע לפנסיה. וכשאגיע לפנסיה לא חבל למות הרי חיכיתי לפנסיה הזו כל כך הרבה שנים לפחות עכשיו להנות ממנה. אז כן, אני מקבלתנוגדי דיכאון, ועוד קוקטילים שונים. כי כמו כולן כאן הרי "התענוג" אינו מסתיים רק בבעיה אחת. והמיכלול כל כך מסובך ומקשה. אבל הגוף, הגוף הזה כל כך נראה טוב, כל כך מטעה את הסביבה, כי המראה החיצוני אינו תואם את מה שקורה בתוכו. הגוף הנראה טוב ורענן אינו מפסיק לרעוד. אך הרעד אינו נראה לעין הוא רק מורגש ביפנים. והרגלים שאינן רוצות לשאת את גופי עוד נראות חטובות ומבלבלות את הסביבה כי הן לא רוצות שותפות איתי. והכל כואב ורועד. ופעימות הלב שדופקות במרץ ומורגשות בתוך הכיבה אינן מראות כלפי חוץ מה מתחולל בגוף פנימה. והסביבה, כל כך קל לה להסתכל על הקנקן. היום אמרו לי בעבודה כמה טוב שלא רואים כמה שאת חולה, אמרו לי זאת לא ברוע אלא כתמיכה לעודד אותי. ועניתי , לא. זה הדבר הכי נורא, כי אילו היו רואים משהו היה קל להבין. אתן זוכרות את ילדינו הקטנים כשעזבנו אותם כמה שהיו בוכים, כי כאשר לא ראו אותנו כאילו ונעלמנו להם. כך הוא הדבר בהיפוכו, כשרואים את החיצוניות לא מאמינים מה קורה בפנים. אני מקווה שלא העמסתי עוד, רק רציתי לומר שגם אני כאן, כאן עם הכל. עם הכאב ועם ההבנה מה שקורה לכל אחת ואחת גם אם לא תמיד אני כותבת. חיבוק גדול לי אליכם, ושרק נמשיך לפרוק את התיסכול והכאב באומרנו "אני רוצה למות" אבל שלא נשכח שאנחנו חייבות להגיע לגיל הפנסיה ולהנות ממנו. שיקמה
 

dorgad

New member
לכל הסובלות/ים

כוותיקה משולשת - בגיל, בפיברו' ובתחתית של הבעסה, אני יכולה לומר לכן/ם כך: הייתי שם, חוויתי את "שיא" השפל, ונחלצתי ממנו. לא, לא נרפאתי מהפיברו' ולא נגאלתי מהכאבים ומהעייפות ולא השתחררתי עדיין מכל התסמינים, אבל כן יצאתי מהבור העמוק וכן נחלצתי מהמעמקים שחלקכן/ם מתארות/ים כאן, ולא פחות חשוב - אני כבר שנים אחדות ללא כדורי שינה (אחרי שנים רבות שלא נרדמתי בלעדיהם) וללא שופ תרופה משרת שינה אחרת, ואני נרדמת טוב יחסית וישנה לא רע בכלל. אז כמי שעשתה את כל הדרך למטה ובחזרה (ואני מסייגת מראש ואומרת: קטונתי מלהתחייב שזה אכן כך לגבי 100% של הסובלות/ים), אני מציעה לראות את הדברים כפי שאני רואה אותם כיום - ממקום הרבה-הרבה יותר טוב מזה שהייתי בו: למצב ה"באקקט" (סליחה על הביטוי) מגיעים מכל מיני ביבות ובגלל כל מיני גורמים, אבל בעיקרון, מה שקורה בגוף - ובעקבות זאת בנשמה - זה שיבוש עמוק ורחב של חלקים בפעילות ההורמונלית והעצבית שלנו, ואת זה ניתן לתקן - ת ר ו פ ת י ת, ללא טיפולים פסיכולוגיים ואחרים. את אלה, אם רוצים, אפשר לעשות במקביל או אחר כך, אבל הם לא יתקנו לכם את השיבושים. כדי להתחיל להתרומם - יש צורך בטיפול התרופתי, ויש להגיע לטיפול שמתאים לכל אחת ואחד עם הרבה סבלנות. אני לא באה להטיף לכם לקחת כימיקלים - אני רק משתפת אתכם בניסיוני. לא רק בשינה חל שיפור. מצב הרוח שלי - למרות קשיים לא מעטים הנקרים בדרכי חדשות לבקרים - הוא תקין ואף טוב רוב הזמן, ואני מתפקדת ממש טוב. קחו את זה כחומר למחשבה, ורצוי שגם תעשו עם זה משהו. בהצלחה, דור
הוותיקה נ"ב, אל תשלחו לי מסרים כי תיבת המסרים שלי לא תקינה
 
למעלה