אילה../images/Emo7.gif../images/Emo10.gif......./images/Emo16.gif
אני מרגישה בול כמוך זה לא יתואר. לא הכרתי אותו טוב, בקושי יצא לי לדבר איתו אולי כמה פעמים בשיעור סוציולוגיה פה ושם שעזרתי לו במבחן והוא עזר לי. וגם אני יש רגעים שאני בוכה עליו וחושבת "מה אני בוכה אני לא הכרתי אותו בכלל, הוא היה בשכבה אבל לא הייתי חברה שלו או משהו". אבל זה לא נכון, לכולם מותר לבכות, לכולם מותר להרגיש שהם איבדו מישהו, גם אם הוא לא היה קרוב. ואילה, כן מותר לך להרגיש הקלה זה נורמאלי וזה לגיטימי. את לא צריכה להרגיש אשמה, פשוט לא. ב-3 הראשונות שנודע לי רק על המוות שלו הייתי בהלם, ועוד כנראה לא עיקלתי, אבל הדבר היחידי שעשית ב-3 שעות האלו זה רק לחשוב עליו, לקרוא את כל הכתבות, להיכנס לפורומים שאני כותבת בהם ולכתוב שם הודעות לזכרו, לחפש תמונות שלו בכל מקום ובס"ה פשוט כל הזמן רק חשבתי עליו ועל התאונה הנוראית הזאתי. אחרי ה-3 שעות האלו שהייתי בהלם מזה קראתי פה את השרשור שירים ושמעתי את השירים הרגילים שלי במערכת, ונפלתי בדיוק ששמעתי את השיר "ימי בנימינה" ובדיוק גם קראתי את השיר פה בפורום. ופשוט הכל יצא. התחלתי לבכות כמו מטורפת, איזה שעתיים שלמות, בכיתי בכיתי ובכיתי, ואמא שלי ניסתה להרגיע אותי ולא הצליחה. ואז היו כמה צלצולי טלפון ואחד מהם היה מחברה שאמרה לי שהיא הולכת לשבעה והיא רצתה שאני אבוא איתה. בהתחלה חשבתי "מה אני אהיה קשורה לשבעה? אני לא קשורה אני לא אלך.." אבל אז הבנתי שזה בסה"כ כבוד אחרון למת. די הדבר האחרון שאני יכולה לעשות בקשר לנושא הזה. אז החלטתי ללכת. היה בערך 9 וחצי בערב. הלכתי לכיוון הבית שלו ליד מלון רמת אביב תוך כדי הליכה כל הזמן רק חשבתי עליו, כמה שזה לא הוגן שבגלל איזה נהגת שיכורה ומטומטמת החיים שלו ככה נקטעו בבום. הגעתי לשם פגשתי את כרמן, ופשוט היו הר של ילדים שישבו בגינה ליד הבית שלו, לכולם היו פרצופים עצובים כולם היו מדוכאים. זה היה מדהים. כמה אנשים אהבו אותו, אנשים שבקושי החליפו איתו מילה היו גם. וכל הזמן רק חשבתי כמה מסכנה המשפחה שלו, ויוני בכלל הוא הריי ראה את זה מול הפננים שלו וניסה להחיות אותו שעה. ראיתי גם את יוני, הוא עישן כרגיל והוא לא היה נראה עצוב אבל כמו שאומרים "לא שופטים אדם בצערו" אני די בטוחה שזאת מין מעטפת כזאתי כלפי חוץ, או שפשוט הוא עדיין לא עיכל את זה. אחרי כמה זמן כבר לא יכלתי לראות את כל האנשים הבוכים, וראיתי את אמא שלו בוכה וזה שבר אותי. החלטתי ללכת קצת מהאיזור. אחרי כמה זמן הלכנו משבעה. כל הדרך הביתה ניסנו להעביר את זה כמה שאפשר, אבל זה פשוט היה בלתי אפשרי. ניסינו לנסות לא לחשוב על זה, ולהעביר נושא, אבל בכל שניה שהיה שקט פתאום קפצה לי תמונה שלו וישר מלאה אותי שוב בעצב, ניזכרתי בכל מיני מצבים שראיתי שהיו לו בבית ספר, ובקול שלו וגם אני כמוך התחלתי להרגיש צמרמורות ורעדתי. פשוט לא עיכלתי את זה. בלילה לא הצלחתי כמעט להירדם כי כל הזמן רק חשבתי עליו, ועל יוני ועל המשפחה שלו ועל אחותו שהיתה אמורה להיות בת-מצווה באותו היום, ועל האנשים בשבעה, ועל כלמיני שירים עצובים. בסוף נרדמתי. בבוקר התעוררתי ב-8 בבוקר, ומה שעשיתי בערך כל היום הזה היה שוב להסתכל על תמונות של גל, להגיב בכתבות, להגיב בפורום של שבט אביב, לפרוק דברים שאני מרגישה בפורום שלי וכו'. השיא מבחינתי אתמול היה שבפעם הראשונה בחיים שלי כתבתי שיר רציני ואמיתי למה שאני מרגישה. תוך כדי בכיתי כל הזמן ופשוט נתתי למילים לזרום. אמא אמרה לי שהשיר ממש מרגש ומצמרר אבל לא ידעתי מה לחשוב כי בסה"כ זאת אמא שלי אז היא לא תגיד לי אם זה לא משהו, אבל גם 2 חברות אמרו לי שהוא מרגש ואחת מהן בכתה וגם דן אמר לי שהוא עשה לו צמרמורת והוא כמעט בכה. הגיע השעה של ההלוויה, אבל החלטתי לא ללכת. אני לא מסתדרת על הלוויות, ואני לא הרגשתי שאני יכולה להתמודד עם זה וגם בקושי הכרתי אותו ושבעה והלוויה זה שונה. כל הזמן חשבתי מה הולך שם, על אמא שלו על המשפחה שלו, על יוני על כל החברים שלו, מה קורה שם, איפה הם עכשיו באיזה שלב. שחברה שלי חזרה מהשבעה שאלתי אותה שאלות עליה, היא אמרה שבאו בערך
1000 אנשים, וכולם היו מדוכאים ועצובים ורובם בכו, ושהחברה הכי טובה שלו [טל לב] קראה קטע מרגש שהיא כתבה עליו ושכולם בכו אחריו. היא סיפרה לי שיוני עדיין לא היה נראה לה ממש עצוב ברמה שכולם יחשבו שהוא יהיה אבל זה נורמאלי שהוא לא יכול עוד לעקל. בסה"כ הוא ראה את זה מול העיניים שלו. היא סיפרה שאמא שלו הייתה ממש היסטרית והיא בכתה מלא, ושלקחו את הגופה שלו [אוף מה גופה?! איך זה יכול להיות עדיין?! אני לא מעקלת את זה!! זה פשוט לא נורמאלי מה שקרה שם!! זה לא נורמאלי פשוט למה דווקא זה היה צריך להיות הוא?!] אז זה היה ממש ממש עצוב. דיברתי עם כמה ילדים שהיו חברים שלו ואמרתי לאחת משדיברתי שלמרות שלא הכרתי אותו טוב, זה כואב לי בלב ועדיין לא נקלט לי ושאני בוכה בגלל זה וזה מוזר, והיא אמרה שככה זה גל בק, כל מי שהכיר אותו אפילו קצת ישר אהב אותו, ישר ראה כמה הבנאדם הזה חייכן ואופטימי, כמה חברים היו לו, כמה אנשים אהבו אותו, כמה שהוא היה בנאדם טוב ונחמד. וכנראה זה באמת ככה, כי בחיים שלי לא חשבתי שמוות של מישהו שהוא יחסית לא נחשב קרוב השפיע עלי. אילה, תהיי חזקה
כן כמה שזה אידיוטי להגיד את זה כי אני בעצמי לא חזקה ממש, צריכים לנסות להעביר את זה. חייבים לנסות. זה אולי קיטשי נורא, אבל אני בטוחה שמה שהוא רוצה עכשיו זה לא שכולם יהיו עצובים בשבילו, כי הוא היה בנאדם כזה אופטימי וחייכן. הוא רוצה שיזכרו אותו בחיוך. אני אפרסם כאן את השיר שכתבתי לזכרו של גל: עלית לשמיים ועכשיו אינך עוד דמותך כעת היא זיכרון, ילד אחד מתוק ורחוק את הצחוק ואת פניך, ילד לעולם לא נשכח ואתה חסר לנו ילד עכשיו אתה מלאך. כל חייך היו לפניך, ילד הרבה היה לך עוד לעבור זה לא נתפס שבגלל טעות שלא באשמתך, ילד עכשיו אתה לא קרוב תשמור על כולנו מלמעלה, ילד תעשה שהעצב יפסיק לצרוב לא עשית רע, ילד נער קטן וטוב. אני מנסה להעביר את זה, אבל עכשיו שוב פתאום ראיתי תמונות שלו והכל ממלא אותי מחדש. קשה לי לקלוט את זה, שזהו אין יותר בן אדם שנראה שקוראים לו גל בק. אין יותר, היא פשוט מחקה אותו פשוט מחקה אותו. באיזה זכות?! לא היה לה, זה לא היה אשמתו, היה לו את כל החיים שלו, הוא היה צריך לעלות לכיתה יא' לסיים את התיכון להגיע לגיל 18 להגיע לצבא. הוא רצה להיות עורך דין, אני זוכרת שהיה לנו משפט מבוים בכיתה ט' הוא אמר שהוא רוצה להיות עורך דין, ובאותו משפט הוא פשוט כיכב, פשוט כיכב שם והשופט ששפט שם אמר שהוא ממש מוכשר ושיש לו סיכוי מאוד גדול להיות עורך דין שהוא יהיה גדול, ומה עם זה עכשיו?! הוא כבר לא יהיה, הוא פשוט לא יהיה. הדבר היחידי שהוא יעשה עכשיו זה רק לעלות לשמיים, להשקיף עלינו מלמעלה ולשמור על כולנו. אני כל הזמן נזכרת במשפט מהשיר כי האדם עץ השדה. "קברו אותי בחלקה של עפר ומר לי, מר לי בפה" ואני קולטת שכן, זאת כרגע המציאות של גל בק. הוא עכשיו בקבר לבד, אולי קר לו, אולי חנוק לו אולי לא יודעת מה. אבל מה שכן, הוא כבר לא יחזור. גל בק 1989-2005 יהיי זכרו ברוך
מה הקומונה בכלל?
הקומונה מיועדת רק לבנות. בקומונה יש המון פעילויות ומשחקים ולא שווה להחמיץ! למרות שהקומונה סגורה היא מאוד טובה ואם תבקשו אישור יאשרו אתכן בין רגע!
אילו פינות יש שם?
