../images/Emo108.gifחלק ב':
שתיקה נפלה בין השניים. איזבל בהתה בנקודה מסוימת בקיר הנגדי בזמן שאצבעותיו של צ'רלי החלו לחפור בשרוכי הנעליים שלו. "צ'רלי?" הוא שמע אותה אומרת, עיניה עדיין נמנעות מלהביט בו. "מממ?" "קורה לך לפעמים... שאתה רואה דברים שאתה יודע שהם לא באמת שם?" צ'רלי זקף גבה, "אה... לא יודע-" "ואז, אחרי כמה זמן... אתה מתחיל להתעלם מהם... מקווה שהם ילכו." קולה נסדק וצ'רלי הרגיש שמישהו סוגר אגרוף על ליבו ולוחץ. "אבל הם לא הולכים..." המשיכה, "ולאט- לאט אתה מבין שהם גם לא מתכוונים לעזוב." "איזבל..." "וכשאתה סוף- סוף מבין שזה אמיתי, שהכול אמיתי, זה מכה בך הכי חזק שאפשר. ואתה מנסה לספר... אבל אין לך למי, כי למרות שכולם רואים את זה – הם עדיין בשלב של ההתעלמות. ועד שהם יקלטו את מה שאתה קלטת ממזמן, זה יהיה מאוחר מידי-" "תפסיקי לדבר ככה," דרש ממנה, "מה את מנסה לומר לי?" היא הסתובבה אליו, "אני רואה דברים, צ'רלי. אני לא מדמיינת אותם. הם מול העיניים שלי! ואני-" היא נעצרה. "מה-" הוא לקח נשימה ועצם את עיניו, "מה את רואה?" "אתה תחשוב שאני מטורפת." "אני כבר חושב ככה," השיב לה, "תגידי לי." איזבל השפילה את מבטה, מנמיכה את קולה לכדי לחישה, "יש קבוצה של אוכלי מוות בטירה." צ'רלי בהה בה, "מה?!" "אתה רואה? גם אתה חושב שאני משוגעת! אני לא ממציאה-" "מתי- איפה- איך את יודעת שהם...?" הוא שאל אותה, מגמגם. היא הסתכלה עליו למספר רגעים ואז הורידה את מבטה בחזרה לרצפה, "שמעתי אותם... מדברים." היא לקחה נשימה עמוקה ואז המשיכה, "ראיתי." "איזי, הרבה אנשים מדברים בימינו," צחקק בקול לא משכנע, "אם על כל אחד שמדבר היינו אומרים שהוא אוכל מוות, את-יודעת-מי כבר מזמן היה משתלט על העולם," הוא פלט עוד צחקוק קצר ולחוץ. אך איזבל לא צחקה. "הם כבר רצחו מישהו." קולה היה עתה כה אטום שהחיוך הלא משועשע נמחק מפניו של צ'רלי מהר יותר ממצמוץ. "מה אמרת?" היא הנהנה, "שמעתי אותם מדברים על זה. הם רצחו מישהו... אחד מהם, אני לא זוכרת מה היה השם שלו, הוא רצח מישהו לפני לא הרבה זמן... הם רבו על משהו, חיפשו איזה מישהו... אוף. מה היה השם שלו..." "פרייס..." מלמל צ'רלי מבלי לשים לב, עיניו פעורות באימה. 'היא ראתה את פרייס.' "כן, זהו זה!" איזבל זקפה מבטה אליו במהירות, "שלדון פרייס! צ'רלי, איך ידעת?!" "מה?-" צ'רלי ניעור ממחשבותיו מיד, "ל-לא, לא אמרתי כלום," הוא הניד בראשו לשלילה, "אני-" "איך אתה יודע עליו?!" היא דרשה לדעת, טון קולה מתגבר בהדרגה. "אתה גם... צ'רלי, ראית אותו?" "איזבל, די!" "למה לא סיפרת לי?" היא תפסה את צווארון חולצתו, "במשך שנה שלמה חשבתי שאני משתגעת... חשבתי שאני היחידה..." צ'רלי ניתק את ידיה ממנו, "אני- לא...- מתי התחלת לראות אותם?" שאל בקול של מישהו שמסמרו אותו לפינה. איזבל השתתקה לרגע, מהרהרת בשאלה. "בתחילת השנה. פרופסור פליטיק נתן לי ריתוק על זה שהתחצפתי אליו. אחרי שיצאתי מהריתוק, סטיוארט בראון והחבורה המטומטמת שלו התחילו להיטפל אליי, לקרוא לי בשמות, לדחוף אותי..." פניה התעוותו בתיעוב לנוכח הזיכרון. "בכל מקרה," המשיכה, "פרופסור פליטיק תפס אותם והעניש אותם. הם אמרו לי שהם יתפסו אותי בחדר המועדון. אז ברחתי. התחלתי להתהלך בטירה- לא רציתי לחזור לחדר המועדון." צ'רלי בלע את רוקו, "ומה קרה אז?" איזבל נשכה את שפתה התחתונה. "פתאום, שמעתי קולות... דיבורים. השעה כבר התחילה להיות ממש מאוחרת- ובכל זאת, אנשים היו עדיין ערים. הייתי בטוחה שאלו מדריכים, אז הסתתרתי מהם. ולאט לאט... הבנתי שהם לא מדריכים. הם התחילו לדבר על משהו... אחד מהם היה הבחור ההוא שהרבצת לו בשנה שעברה. אתה זוכר? במדשאות?" צ'רלי הרגיש מסוחרר, "סוורוס סנייפ." הוא נשען על קיר המסדרון בכדי למנוע מעצמו ליפול אחורה. איזבל הנהנה, "בכל אופן, אני-" "ששש!" תנועה אי שם בין הצללים של המסדרון העלתה בצ'רלי מחשבה מבעיתה. "תהיי בשקט." "צ'רלי, מה-" "בואי, אנחנו מוכרחים להסתלק מכאן." "מה?!" צ'רלי הקים את איזבל המבולבלת וגרר אותה אחריו למסדרון שהיה בקומה מעליהם. "צ'רלי, מה קרה?" "איזבל, אני לא יכול להסביר עכשיו, אבל את מוכרחה לשכוח מכל העניין הזה!" פיה של אחותו נפער בתדהמה, "לשכוח?!" היא כמעט צרחה את זה. "אני לא יכולה לשכוח את זה, צ'רלי! אתה לא מבין? הייתי בטוחה שמשהו לא בסדר איתי! אבל אם גם אתה – אנחנו מוכרחים לספר!" "לא!" צ'רלי קרא, סוקר את מקום מחבואם החדש בפחד, התחושה המצמררת שמישהו צופה בהם טיפסה במעלה גבו. "אסור לך לספר! שלא תעיזי לספר!" "אתה פשוט מטורף! לא איכפת לי, אני הולכת לספר לדמבלדור! לפני שהם-" "איז, תקשיבי לי!" "אבל, צ'רלי! אתה לא יודע מה שמעתי! הם מתכננים-" "אני לא רוצה לדעת!" הוא כיסה את אוזניו בידיו, "בבקשה, איזבל, אל תספרי! אני מתחנן בפניך-" "אבל למה? זה לא כאילו-" "כי הם יודעים שאני יודע!" צ'רלי הפנה את מבטו ממנה בקריאת ייאוש. איזבל כיסתה את פיה בידה, כנראה על מנת למנוע מעצמה לצרוח, צופה באחיה הגדול שכעת דיבר אל הקיר, "את לא מבינה? הם כבר יודעים עליי." "אתה?" איזבל אמרה בקול שקט, "אתה הוא זה שהם מחפשים?" "הם כבר לא מחפשים," התוודה צ'רלי בשקט, גרונו יבש. "הם מצאו אותי." איזבל הביטה בו במבט מלא רחמים ודאגה. "הם עשו לך את זה?" היא שאלה, מצביעה ביד רועדת על החבורות הגדולות שכיסו את פניו של אחיה הגדול שפשוט שתק והנהן. "אסור לך לספר. בבקשה, תעשי את זה בשבילי. אם זה יתגלה..." הוא התחנן בשקט. "אבל צ'רלי, הם-" "בבקשה." היא השפילה את מבטה. "אז מה נעשה?" צ'רלי קם בחזרה על רגליו, "פשוט... אל תדברי עם אף אחד על זה. אפילו לא איתי." איזבל ניגבה את הדמעות שהחלו לזלוג על לחייה, "אני מפחדת." "יש לך סיבה טובה," הוא הודה, "אם הם ידעו עליך... אל תסתובבי לבד יותר, אל תדברי איתי. ובהזדמנות הראשונה שיש לך – לכי הביתה." "מה?" היא שאלה בקול סדוק, עיניה מפגינות את הפחד הזרוע בהן. "אני אוהב אותך, איזי. אבל אני לא חושב שאחיך הגדול יוכל להגן עליך הפעם." הוא הניח את ידיו על כתפיה, מתבונן היישר אל תוך עיניה החומות והגדולות, "אני לא גיבור, איזבל. אפילו לא קרוב. אני פחדן מטומטם שהכניס את עצמו לכל כך הרבה צרות שאת אפילו לא יכולה להתחיל לדמיין." איזבל פלטה יבבה חרישית, עיניה מלאות רגש שגרם ללבו של צ'רלי לכאוב. "ועם כמה שקשה לי לומר את זה, יש לילות שאני שוכב ער במיטה ואומר – אני הולך למות. והעניין הוא, שאני יותר מידי פחדן כדי לעשות עם זה משהו. את מבינה אותי?" היא משכה באפה, מביטה בו במבט שנדמה לצרוב את עורו. "אני מצטער, איז. מצטער שאני לא מסוגל להתנהג כמו אח גדול ולהגן עליך." ובאמרה זו, הוא משך אותה אליו בחיבוק. מתפלל שמי שזה לא יהיה שגר שם למעלה, ישמור עליה.
^_^ מצטערת שהוא התעכב אבל המוזה איחרה להגיע והעצלנות איחרה לעזוב.
מה הייתי עושה בלעדיכן? תגובות, הערות ואימרות "בונווייז'" על הטיסה לפולין עם המשלחת בעוד כמה ימים (
) יתקבלו בברכה.
קריאה מהנה.
