איך שופטת ההיסטוריה את נאסר ?
כאשר הייתי נער מת הנשיא גמאל עבדול נאסר בשנת 1970 ההיסטוריה שחקוקה בראשי מסתכמת ב 4 נקודות 1. ב 1948 הוא עמד במצור בכיס פאלוג'ה 2. הוא עמד מול הקולוניאליזם הבריטי בהלאמת תעלת סואץ 3. כמו קסטרו הוא עסק "ביצוא האידיאולוגיה" למדינות ערביות אחרות ,הוא נהג בחתרנות כלפי מדינות ערביות אחרות,והיה מעורב ללא צורך בערך 10 שנים במלחמה בתימן. 4. הוא סיבך את האיזור במלחמת 67 שהביאה צרות לעם הפלסטיני ולישראלים. אני זוכר שבהלוייתו השתתפו מיליונים ואבל כבד שרר בכל מדינות ערב וגם אצל התושבים הערבים אזרחי מדינת ישראל. בגלל שהנושא מעניין אני מביא בנוסף לקישור את הטקסט המלא השאלה : איך נראה גמאל עבדול נאסר בעיני ההיסטוריונים בעיני הערבים שנולדו לאחר מותו ? האם מי שחי בתקופתו ממשיך להעריץ אותו ? המאמר מצרים תחת שלטון נאצר מדיניות פנים וחוץ ב-1923 הוכרזה במצרים חוקה שקבעה שיקום משטר פרלמנטרי ובראשו מלך. המפלגה הלאומית הגדולה – מפלגת ה"וופד" נאבקה באופן גלוי במלך וכתוצאה מכך נחלשה המערכת הפוליטית ונפתח הפתח להשתלטות קציני צבא על השלטון (1952) – "מהפכת הקצינים החופשיים". מצרים סבלה מבעיות קשות – גידול דמוגרפי מהיר, פערים כלכליים וחברתיים, עוני עמוק, רוב הקרקעות במדינה היו בבעלות האליטה העשירה הקטנה וחקלאים עניים נהרו לעבר הערים הגדולות בחיפוש אחר מקומות עבודה – התוצאה הייתה שנוצרו שכונות עוני שהנציחו את המצוקה הכלכלית. חוסר שביעות הרצון מהמצב הפנימי הוביל לתסיסה בקרה הקצונה הצבאית, שהייתה מתוסכלת מהשחיתות ההתפוררות הפוליטית, המשך המעורבות הבריטית בצבא ובמדינה ומההפסד לישראל ב-1948. את ההפיכה הצבאית הובילו נאצר והגנרל נג'ב. ב-1949 הם הקימו את "אגודת הקצינים החופשיים" וביולי 1952 הם השתלטו על מוסדות השלטון ללא שפיכות דמים. ההצהרה הייתה כי השלטון יוחזר לעם, אלא שהממשלה החדשה ברשות נג'ב ערכה טיהורים בקרב המפלגות, השרים, חברי הפרלמנט ועובדי ציבור – אלו ש"בגדו" נשפטו בבתי דין מיוחדים, רכוש המפלגות הוחרם, ובמשך הזמן הן הוצאו מחוץ לחוק. מצרים הוכרזה רפובליקה, נג'ב מונה נשיא וראש ממשלה ונאצר כסגנו. במשך הזמן החלו ויכוחים ביניהם, כשנאצר שואף לחזק את הדיקטטורה במצרים ולדכא את אחד הארגונים הדתיים החזרים – "האחים המוסלמים". ב-1954 הוא מתסיס את הצבא ומסלק את נג'ב מהשלטון, הוא נכלא, הופך לדמות נערצת אך חסרת אונים. ההתבססות של נאצר בשלטון נעשתה ב-3 מישורים: 1.טיהורים בצבא, בפוליטיקה, בדרכי השלטון ובעיתונות – נאצר הכניס לממשלתו רק אנשים שהיו נאמנים לו. 2.חיסול "האחים המוסלמים" – בזמן נג'ב נהנו "האחים המוסלמים" מחופש מוחלט. נאצר ראה בהם סכנה למשטרו ולכן חיסל את מנהיגי הארגון בטענה שהם ניסו להתנקש בחייו. 3.סילוק הבריטים ממצרים – ב-1954 הגיע נאצר להסכם עם הבריטים על יציאתם הסופית ממצרים. בהסכם הסכימו שתי המדינות שהן מכירות בתעלת סואץ כנתיב בינלאומי שהמעבר בו מובטח לכל המדינות. סילוק הבריטים ממצרים נחשב כאחד מהישגיו המזהירים של נאצר והצעד שיסיים את השתלטותו המוחלטת על מצרים. מאפייני שלטונו של נאצר: גמאל עבד-אל נאצר היה קצין צעיר כשהתרחשה מהפכת הקצינים החופשיים. הוא יצר משטר דיקטטורי שביטל את קיומן של כל המפלגות ועודד משטר של הערצה למנהיג. הוא שלט עד מותו ב-1970 ונחשב כמנהיג כריזמטי, אהוד בקרב עמו. לא היה מנהיג נערץ כמוהו במצרים בפרט ובעולם הערבי בכלל. נאצר שאף להפוך את מצרים למדינה מובילה במזרח התיכון ובעולם המוסלמי, ליצור צדק חברתי ולקדם את מצרים. הוא נתפש כגיבור לאומי שהציל את המדינה מכל מצוקותיה. בשלטון היו מעורבים רק קצינים ואנשי אליטה תומכי נאצר. כל מוסדות המדינה, החילוניים והדתיים, היו כפופים לשלטון נאצר. במצרים לא היה חופש להביע דעה, הוטלה צנזורה חמורה על העיתונות, אבל יחד עם זאת – המשטר לא היה מטיל אימה כמו המשטרים הפשיסטיים באירופה בין שתי מלחמות העולם. המדינות החברתית-כלכלית של נאצר: המדיניות שהנהיג נאצר כונתה "סוציאליזם ערבי", שפירושה שילוב בין זרמים כלכליים שונים כגון קפיטליזם, ממלכתיות וקומוניזם, והתאמתם לאופי הערבי. ההיבטים הקומוניסטים באו לידי ביטוי בהלאמת המשק, צמצום הקרקעות שבידי בעלי אדמות פרטיים ופרסום חוקים סוציאליים – אבל נשללה זכות השביתה. המדינה יזמה פרוייקטים כלכליים לאומיים גדולים, לדוגמה בניית סכר אסואן. המגזר הממלכתי היה המעסיק הגדול ביותר ושלט על רוב היבוא והיצוא של התוצרת התעשייתית. ההיבטים הקפיטליסטיים בכלכלה באו לידי ביטוי בעידוד השקעות ויוזמות פרטיות. באמצע שנות ה-60 היה ברור שהסוציאליזם הערבי לא שינה את פני החברה במצרים: ההמונים לא שותפו במפעל הממלכתי החדש, נוצרה שכבה של אליטה בורגנית שנהנתה מרווחי הכלכלה החדשה ודחקה מהם את הציבור הרחב. לכך נוספו גם הוצאות ביטחוניות, בירוקרטיה שהכבידה על תפקוד המשק וגידול מהיר באוכלוסין. הויכוחים החברתיים התרחבו כאשר השמאל קרא להגדיל את הנטל על בעלי ההון. התוצאה הייתה קיפאון כלכלי שהשפיע גם על המטרות הצבאיות של נאצר, במיוחד ביחס לישראל. מדיניות החוץ של נאצר בספרו "הפילוסופיה של המהפכה" הציג נאצר את תורת המעגלים: המעגל הקטן הוא המעגל של העולם הערבי, אחריו מעגל גדול יותר – זהו המעגל האפריקאי, והמעגל הגדול ביותר הוא המעגל האיסלאמי. כל אחד מהמעגלים משפיע על יחסי החוץ של מצרים ומעצב את דרכה. עפ"י התאוריה, נאצר הציב את מצרים במרכז העולם הערבי – הוא חתם על חוזים והסכמים עם מדינות ערביות כמו סוריה, סעודיה וירדן, הוא סייע לחלק מהמדינות ובמקביל הפעיל שיטות של חתרנות תחת משטרים שסירבו לקבל על עצמם את דגל השלטון המצרי, למשל ירדן ולבנון. בין השנים 1958 – 1961 הוא הקים את הקע"ם. בקשר לאפריקה, נאצר שאף להפוך את ארצו למרכז של אפריקה, הוא מחה נגד שלטון של 5 מיליון לבנים על 200 מיליון אפריקאים, ושאף להצטרף למאבקים של השחורים ולסייע בפיתוח וקידום עמי היבשת. לגבי העולם המוסלמי, ראה נאצר את הקשר הדתי שבין מיליוני מוסלמים בעולם כאמצעי להשגת עוצמה עולמית חסרת תקדים, כמובן בהנהגה מצרית.