Scott Evil
New member
../images/Emo10.gif [ ../images/Emo18.gif ארוך ]
סתם כותב למה רע לי. תקראו אם בא לכם. זה החיים .. שכל כך הרבה שנים רצים לידי ואני לא מצליח להדביק אותם. השונות. מבחוץ אני תמיד סבבה, אבל מבפנים שונה, כל כך שונה זה הורס אותי כל פעם מחדש. כנראה שככה אני ואני לעולם לא היה בנאדם. ביסודי (שנות ה 90) תמיד הייתי רואה את התיכוניסטים עם החולצות בי"ס וזה נראה לי כל כך מגניב. ממש כמו לא כולל שירות ועניין של זמן. הייתי חוזר מהבי"ס ועובר ליד התיכון והכל נראה גדול וכל כך רציתי. הגעתי לתיכון .. וזה ממש לא היה ככה, לא מבחינתי. הייתי שונה. היה לי כיף והיו לי חברים אבל זה לא היה התיכון שדמיינתי זה היה גדול עליי. ואז הצבא. אלוהים ישמור איך שנאתי את הצבא הזה. זה דפק אותי לגמרי לכל החיים זה פוצץ הכל. שלחו אותי להיות חייל קרבי. זה הפרופיל שלי אבל זה כל כך לא התאים לי. מהרגע הראשון הייתי כל כך אבוד. באים לשם ילדים בני 18 שעל כל אחד יש פוזה כאילו הוא מפיק על בהוליווד ואני עדיין מנטלית בן 9. לכולם הייתה את האסרטיביות שלי לא הייתה, את הגישה שלי לעולם לא תהיה, את החברות מהתיכון שלי ממש לא היו. והם ידעו לעשות. היו את אלה שעוד בטירונות ייעדו אותם לקצונה ואני רק הלכתי לאיבוד. ואז לשטחים .. כל מי שיודע שהוא חלש אופי ועדיין יכול להתחמק מזה אני מתחנן שיתחמק !! ואני חלש אופי, הכי חלש אופי שיש, ושמו לי מדים ונשק וסמכות על 250,000 איש ואני בסה"כ ילד מסכן בן 9. נראה לי שאם הייתי היום בכתה ד כל השכבה הייתה עושה ממני צחוק. אז אני שם, בין הנהלים האלה והחוקים האלה. עיר שלמה שרוצה לחיות את החיים שלה ואני יכול לעכב אנשים בגיל של אבא שלי סתם כי בא לי. אני ילד טוב, לצערי, באמת, לא הייתי מניאק. לפעמים עיגלתי פינות, לפעמים לא, אנשים שצריכים לפרנס את המשפחות שלהם, אנשים כמו אבא שלי, ואני לפי המצברוח שלי מחליט מה איתם. הם היו באים מהכפרים עם העגלות שלהם ולפי שיקול דעתי הייתי מחליט אם לוותר להם. וזה הטריף אותי לגמרי. יש אנשים גדולים עם דרגות גדולות שקובעים את השגרה לעם שלם ואני ילד אבוד בקושי יכול לקבוע לעצמי משהו. וזה כל כך היה מעסיק אותי - למה נתתי לזה לעבור ולזה לא נתתי, שרירותי לגמרי. ואז כמובן האלימות. הערסים עם החסכים מהילדות היו מכניסים סתם מכות רצח לכל מיני ערבים. אני התערבתי ? בטח עמדתי בצד עם איזה חיוך דבילי כי ככה אני, לא מזיק ולא מועיל. זה דווקא גם יכול להיות נושא לשיחה דפוקה עם חברים באיזה מפגש שטחי "אה, אני הייתי במחסום ואיזה דרוזי שבר לערבי אחד את הלסת, משהו שראיתי ואתה לא, אני מגניב". וכל התרבות הזאת. המסיבות המיותרות האלה וכולם שרוצים לספר איפה הם היו ומה הם עשו וכמה הם מגניבים ויחסי ציבור ונורמות ודיבור. ואני לא מאשים אותם. גיל 19 זה גיל טוב להתחיל להתנהג כמו בנאדם בוגר. אני שונא אותם בגלל שאני גם עוד 10 שנים לא אתחיל להתנהג כמו בנאדם בוגר. אני לאט לאט מגיע למצב שאני שונא את כולם. כבר אין לי כמעט חברים וגם את אח שלי אני מתחיל לשנוא, לשנוא בגלל החסכים שלי באישיות. אבל גמני חי את החיים הדפוקים האלה. גם אני לפעמים עושה דברים שאולי אחרים ייפגעו מהם בשביל להרגיש קצת טוב. גם אני פגעתי וגם אני פוגע, ממש פוגע. אז גרמתי לשתי בנות לבכות בגללי (אלה השתיים שאני יודע עליהן כי אני ראיתי) והעיקר אני מתבכיין כשעושים לי רע. בטח הן ציפו שבחור בן 20 וקצת יידע מה הוא רוצה מעצמו. בני גילי ובנים הרבה יותר צעירים יודעים ללכת להשיג מה שהם צריכים ורק אני כמו ילד בן 9 מהחינוך המיוחד מחליט לקחת את עצמי ולברוח מכל סיטואציה ובסוף הן בוכות לי. ברור שזה פוגע, אני ילד זין. וכנראה שיותר מהכל אני שונא את עצמי. וכן, גם אני אומר לאחרים "בהצלחה" אבל מבפנים מתפלל שהם ייכשלו בשביל שאני לא אהיה הכשלון היחיד. אני בנאדם נורא כמו כולם ואני שונא את עצמי. תמיד תירצתי לעצמי שאני שונא את כולם כי "הם סטנרטיים" אבל אני שונא אותם כי הם החברה ואני לעולם לא אהיה חלק מהחברה המזויינת הזאת. אז מה אני עושה ? אני מפחד מבנות, אני מפחד מכל סמכות או מכל תפקיד ניהולי שיכול ליפול עליי בטעות, ניתקתי את עצמי מכל החברים ואני ממש קרוב להיות 100% לא חברותי. אני רק מנגן בגיטרה. זה סוג של בריחה מהמציאות כי אם אני אהיה גיטריסט ברמה מטורפת אני אוכל להגיד משהו לכל אלה שמצליחים להשיג מה שאני בחיים לא אצליח שיש משהו שאני יותר טוב מהם בו, ממש גבר, ממש התנהגות שהולמת את גילי. גם עם ההורים יש בעיה. הם מאוכזבים קצת שאני כבר לא יוצא ולא עושה כלום ורק סגור עם הגיטרה ומהתקפי העצבים, ואח שלי בן 19 הוא בוגר כמו שגם בגיל 30 אני לא אהיה בוגר, הוא מיועד לקצונה, יש לו חברה ותמיד הוא הביא בנות, יש לו חברים שמכבדים אותו, ואני יכול להתנחם בזה שאני מנגן יותר טוב בגיטרה ושיש לי פסיכומטרי מעל 700 ו 97 במתמטיקה, וואווו שיחקתי אותה. זהו, סתם רציתי לכתוב. אני מקווה שלכם יהיה סופ"ש וחיים טובים יותר.
סתם כותב למה רע לי. תקראו אם בא לכם. זה החיים .. שכל כך הרבה שנים רצים לידי ואני לא מצליח להדביק אותם. השונות. מבחוץ אני תמיד סבבה, אבל מבפנים שונה, כל כך שונה זה הורס אותי כל פעם מחדש. כנראה שככה אני ואני לעולם לא היה בנאדם. ביסודי (שנות ה 90) תמיד הייתי רואה את התיכוניסטים עם החולצות בי"ס וזה נראה לי כל כך מגניב. ממש כמו לא כולל שירות ועניין של זמן. הייתי חוזר מהבי"ס ועובר ליד התיכון והכל נראה גדול וכל כך רציתי. הגעתי לתיכון .. וזה ממש לא היה ככה, לא מבחינתי. הייתי שונה. היה לי כיף והיו לי חברים אבל זה לא היה התיכון שדמיינתי זה היה גדול עליי. ואז הצבא. אלוהים ישמור איך שנאתי את הצבא הזה. זה דפק אותי לגמרי לכל החיים זה פוצץ הכל. שלחו אותי להיות חייל קרבי. זה הפרופיל שלי אבל זה כל כך לא התאים לי. מהרגע הראשון הייתי כל כך אבוד. באים לשם ילדים בני 18 שעל כל אחד יש פוזה כאילו הוא מפיק על בהוליווד ואני עדיין מנטלית בן 9. לכולם הייתה את האסרטיביות שלי לא הייתה, את הגישה שלי לעולם לא תהיה, את החברות מהתיכון שלי ממש לא היו. והם ידעו לעשות. היו את אלה שעוד בטירונות ייעדו אותם לקצונה ואני רק הלכתי לאיבוד. ואז לשטחים .. כל מי שיודע שהוא חלש אופי ועדיין יכול להתחמק מזה אני מתחנן שיתחמק !! ואני חלש אופי, הכי חלש אופי שיש, ושמו לי מדים ונשק וסמכות על 250,000 איש ואני בסה"כ ילד מסכן בן 9. נראה לי שאם הייתי היום בכתה ד כל השכבה הייתה עושה ממני צחוק. אז אני שם, בין הנהלים האלה והחוקים האלה. עיר שלמה שרוצה לחיות את החיים שלה ואני יכול לעכב אנשים בגיל של אבא שלי סתם כי בא לי. אני ילד טוב, לצערי, באמת, לא הייתי מניאק. לפעמים עיגלתי פינות, לפעמים לא, אנשים שצריכים לפרנס את המשפחות שלהם, אנשים כמו אבא שלי, ואני לפי המצברוח שלי מחליט מה איתם. הם היו באים מהכפרים עם העגלות שלהם ולפי שיקול דעתי הייתי מחליט אם לוותר להם. וזה הטריף אותי לגמרי. יש אנשים גדולים עם דרגות גדולות שקובעים את השגרה לעם שלם ואני ילד אבוד בקושי יכול לקבוע לעצמי משהו. וזה כל כך היה מעסיק אותי - למה נתתי לזה לעבור ולזה לא נתתי, שרירותי לגמרי. ואז כמובן האלימות. הערסים עם החסכים מהילדות היו מכניסים סתם מכות רצח לכל מיני ערבים. אני התערבתי ? בטח עמדתי בצד עם איזה חיוך דבילי כי ככה אני, לא מזיק ולא מועיל. זה דווקא גם יכול להיות נושא לשיחה דפוקה עם חברים באיזה מפגש שטחי "אה, אני הייתי במחסום ואיזה דרוזי שבר לערבי אחד את הלסת, משהו שראיתי ואתה לא, אני מגניב". וכל התרבות הזאת. המסיבות המיותרות האלה וכולם שרוצים לספר איפה הם היו ומה הם עשו וכמה הם מגניבים ויחסי ציבור ונורמות ודיבור. ואני לא מאשים אותם. גיל 19 זה גיל טוב להתחיל להתנהג כמו בנאדם בוגר. אני שונא אותם בגלל שאני גם עוד 10 שנים לא אתחיל להתנהג כמו בנאדם בוגר. אני לאט לאט מגיע למצב שאני שונא את כולם. כבר אין לי כמעט חברים וגם את אח שלי אני מתחיל לשנוא, לשנוא בגלל החסכים שלי באישיות. אבל גמני חי את החיים הדפוקים האלה. גם אני לפעמים עושה דברים שאולי אחרים ייפגעו מהם בשביל להרגיש קצת טוב. גם אני פגעתי וגם אני פוגע, ממש פוגע. אז גרמתי לשתי בנות לבכות בגללי (אלה השתיים שאני יודע עליהן כי אני ראיתי) והעיקר אני מתבכיין כשעושים לי רע. בטח הן ציפו שבחור בן 20 וקצת יידע מה הוא רוצה מעצמו. בני גילי ובנים הרבה יותר צעירים יודעים ללכת להשיג מה שהם צריכים ורק אני כמו ילד בן 9 מהחינוך המיוחד מחליט לקחת את עצמי ולברוח מכל סיטואציה ובסוף הן בוכות לי. ברור שזה פוגע, אני ילד זין. וכנראה שיותר מהכל אני שונא את עצמי. וכן, גם אני אומר לאחרים "בהצלחה" אבל מבפנים מתפלל שהם ייכשלו בשביל שאני לא אהיה הכשלון היחיד. אני בנאדם נורא כמו כולם ואני שונא את עצמי. תמיד תירצתי לעצמי שאני שונא את כולם כי "הם סטנרטיים" אבל אני שונא אותם כי הם החברה ואני לעולם לא אהיה חלק מהחברה המזויינת הזאת. אז מה אני עושה ? אני מפחד מבנות, אני מפחד מכל סמכות או מכל תפקיד ניהולי שיכול ליפול עליי בטעות, ניתקתי את עצמי מכל החברים ואני ממש קרוב להיות 100% לא חברותי. אני רק מנגן בגיטרה. זה סוג של בריחה מהמציאות כי אם אני אהיה גיטריסט ברמה מטורפת אני אוכל להגיד משהו לכל אלה שמצליחים להשיג מה שאני בחיים לא אצליח שיש משהו שאני יותר טוב מהם בו, ממש גבר, ממש התנהגות שהולמת את גילי. גם עם ההורים יש בעיה. הם מאוכזבים קצת שאני כבר לא יוצא ולא עושה כלום ורק סגור עם הגיטרה ומהתקפי העצבים, ואח שלי בן 19 הוא בוגר כמו שגם בגיל 30 אני לא אהיה בוגר, הוא מיועד לקצונה, יש לו חברה ותמיד הוא הביא בנות, יש לו חברים שמכבדים אותו, ואני יכול להתנחם בזה שאני מנגן יותר טוב בגיטרה ושיש לי פסיכומטרי מעל 700 ו 97 במתמטיקה, וואווו שיחקתי אותה. זהו, סתם רציתי לכתוב. אני מקווה שלכם יהיה סופ"ש וחיים טובים יותר.