מכתב שלא נשלח
בגיל 17 עברתי לגור איתך, אחרי שאתה ואמא התגרשתם בגיל נורא צעיר. מעולם איני זוכר אותך בבית. כשעברתי לגור איתך אבא, הכל כבר היה בלתי ניתן לשינוי, זה לא היה החינוך המוטעה שלך אבא, אתה לא אשם שיצא לך ילד כזה שלא נראה לי לפחות שאתה רוצה, הילד שלך שפעם כל כך בכית שהוא א גר איתך, ניסה להתאבד, השתמש בסמים, נתפס על גנבה (של אוכל, בגלל שהיה ברחוב ולא היה אוכל, אחרי שאמא זרקה אותו מהבית), והכל בשביל מה אבא? לא בגלל שאני ילד רע, הכל בשביל לשרוד, בשביל לברוח מהמציאות השחורה הזאת. בסוף שכבר עברתי לגור איתך, הייתי בן אדם אחר, בן אדם סגור ועצוב שעבר בחייו שלל של התעללויות והזנחות, חסר ביטחון עצמי, מפוחד, ונורא הייתי זקוק ליד מחבקת, לכמה מילות אהבה, אבל אתה עסוק אבא, אתה בן אדם עובד, ואחרי העבודה אתה הולך ללמוד, ואשתך כשהיא בבית היא כועסת, ושהיא לא אני לבד, אבל בוא נעזוב אותה בצד. אתה היית הולך לעבודה, לומד, מפרנס אותי, ואילו אני נשארתי בבית לבד, והכל היה כל כך שחור , וכל כך מפחיד, ואז הייתי בורח לסמים. והייתי בוכה למה אינך לידי כרגע, למה אתה? הבן אדם שאני הכי אוהב ולא יודע איך לומר לו זאת, לא לידי? היינו יושבים לפעמיים ביחד לראות טלויזיה, צוחקים ביחד, הסברתי לך איך משתמשים במחשב החדש שקנית, הסברת לי עם מי כדאי להסתובב ועם מי לא. התגייסתי, אמא הבטיחה שהיא תקנה לי כל מה שצריך לצבא, ויומיים לפני הגיוס היא ביטלה הכל ואני ישבתי בחדר ובכיתי, וכששאלת למה לא ידעתי מה לומר, כי אין לך הרבה כסף, ואתה קנית לי הכל, ודאגת לי . הגעתי לטירונות, ושם כל כך התגעגעתי אלייך אבא, לא יכלתי לסבול את זה ששוב מרחיקים בינינו. ואז מגיע תפנית חדה, אחת הידידות שלי התקשרה אלייך הביתה ושאלה : "שלום, אתה אבא של כפיר?" ואמרת לה שכן, ושאלת אם קרה משהו כי חשבת שזה מהצבא, והיא הודיעה לך שהבן שלך עבר הרבה עם אמא שלו (התעללות), ועקב כך הוא תיכנן להתאבד בטירונות, ואם אתה רוצה הוכחה לך לחדר שלו ושם בקופסא תמצא מכתב התאבדות, בנך חשב ללכת לשירותים, להצמיד את הנשק לקיר כדי שההדף לא יגרום לי לפספס כדור להישען על הקנה, וללחוץ על ההדק. באותו יום בו תיכננתי לקיים מכתב זה, באה מפקדת המחלקה שלי ובקול רועד אומרת לכל אותם חיילים שהיו לידי ללכת לאכול, ולי אומרת, אני רוצה לדבר איתך, אני שואל על מה ואז היא אומרת לי אני מעדיפה שתשב קודם, חשבתי שקרה לך משהו, אבא. ואז היא מבקשת יפה שאני יעביר לה את הנשק שלי, ואומרת לי שמישהו הודיע להם שברצוני להתאבד, ושואלת על מנת לאמת את המידע. מכאן לא אפרט עוד. כמובן שאתה דאגת לי, וגם המפקדת נורא דאגה ועזרה לי, ויום לפני סיום הטירונות נורא תיכננתי לחזור למחרת הביתה לחבק אותך, לומר שהתגעגעתי. ובאותו יום, השעה 7 וחצי בבוקר , אני מתקשר אלייך מבית החולים "הלל יפה" בחדרה, ומודיע לך, "אבא, אל תפחד, אני בסדר, אני בבית חולים", ואתה שואל מה קרה, ואני עונה לך שנסגרה עליי המיטה הצבאית ושברתי אצבע, לא סיפרתי לך שהיא כמעט נפלה לגמרי בכדי לא להדאיג אותך. שלושה ימי אישפוז, וחודש ימי חופשת מחלה היו לי. ביליתי חודש שלם איתך, ואז כבר הפסקתי עם הסמים. עוד חודשיים מלפני הגיוס. בשלב מסוים השתחררתי מהצבא לאחר ניסיון התאבדות , כשהייתי בחופשת חמישי שישי שבת בבית. ומאז ביקשת שאני יעזוב את הבית כי אני ואשתך רבים כל הזמן. מאז שחזרתי לאמא , זו שאני כל כך שונא, שהתעללה בי מהיותי קטן, לא ראיתי אותך, ולא שמעתי ממך. לפני שבוע התקשרת, וכל כך רציתי לומר לך שאני אוהב אותך ובאותו זמן גם פגוע, שאני מתגעגע אלייך, שאני דואג לך ולבריאות שלך. אבל ההרגשה הכי גרועה היא ההרגשה שייש לי אותך, אבא עם לב טוב שאני כל כך אוהב, שכשהוא יכל הוא היה שם לצידי, אבל, שאני מפספס אותך. שאני שומע את קולך פעם בכמה חודשים והלב שלי נקרע מבפנים. אבא , אני מתגעגע אלייך, אבל כנראה שפספסתי אותך אבא, כנראה שאם כשהייתי יותר קטן, הייתי פונה לרווחה, כל חיי היו משתנים. אוהב אותך, ושלך תמיד.
