michali278
New member
המכתב הבא נשלח למערכת לאישה ופורסם השבוע במדור "המכתב שלא נשלח" ביקשתי ממערכת לאישה להעביר לי את המכתב בגרסא מודפסת כלשהי והרי הוא לפניכם. מה דעתכן? "לכם ההורים, את ליבי ונשמתי נתתי בטיפול הילדים שלכם. ניהלתי את התינוקייה בגן פרטי במרכז, וטיפלתי בילדים שלכם באהבה גדולה ובמסירות. התינוקייה הייתה רחוקה מהגן. ועזרה לא קיבלתי, לבד עם חמישה תינוקות. אבל הסתדרתי והצלחתי להאכיל את כולם בזמן, לחתל ואפילו לעשות להם מפגשונים עם שירים ולימדתי אותם תנועות. מעולם לא התלוננתם על הטיפול בילדכם, להיפך רק היללתם ושיבחתם אותי בפני הגננת שהייתה מנהלת הגן. הגננת שיקרה לכם המון. כמו למשל שאמרה שהילדים שלכם אוכלים פירות טריים כשהם קיבלו גרברים (חצאים לדברי כי זה מספיק, ומי שעוד רעב להוסיף בקבוק) בצהריים המרק היה כל כך מעט, שכל ילד קיבל 3 כפיות (כי הם חזרזירים לדבריה) והשאר בהשלמות בקבוק. ניסיתי לדבר אל ליבה המון פעמים ללא הצלחה. גם בגן של הגדולים יש "חיסכון באוכל". כשהתינוקות מגיעים לגיל 10 חודשים, התינוקות עוברים לטיפול הגננת בגן שלה, ואני שידעתי מה מתחולל בגן וששם לא רק שהקטנטנים שלי-שלכם לא יקבלו אפילו גרבר או מרק רק בקבוקים. לא ישנתי בלילות וחשבתי עליהם. כמובן שלא יכולתי לספר לכם מאומה, כי זאת "הבאר שממנה אני שותה" והמשכורת לא הייתה רעה בכלל. גם מבחינה אתית לא יכולתי לספר כי פחדתי מתביעה משפטית מצד הגננת. היו לי המון אפשרויות לעזוב את הגן אבל לא רציתי להשאיר את התינוקות ללא השגחה נאותה, כי כשאני הייתי חולה הגננת הייתה צורחת עליהם וכל היום בקבוקים ולישון (כך סיפרו לי הסייעות). הקשר בינינו היה טוב כמטפלת הורה, שלחתי לכם לפלאפונים תמונות של הילדים מחייכים, או העמידה הראשונה בלול או השן הראשונה וכו', ואתם הייתם מחזירים לי אס אמ אס שעשיתי לכם את היום. עד שקרה לי מקרה. אחות של בעלי נפטרה ממחלה נוראה (והגננת ידעה שכל יום אמור להיות הסוף) באותו יום גם הבת שלי הייתה צריכה לעבור ניתוח בברך. (לניתוח זה חיכינו חצי שנה) והגננת וגם אתם ההורים ידעתם. לקחתי שבוע חופש מחלה כדי לטפל בבת שלי (כי בעלי היה בשבעה) ואתם אפילו לא הרמתם טלפון כדי להביע תנחומים או לשאול מה שלום הבת שלי. הורים יקרים איך אוכל לטפל בילדים שלכם כשהבת שלי צריכה אותי והיא בת 16. יום לפני החזרה לגן, קיבלתי אס אמ אס שבו הודעה מהגננת שפוטרתי. בהודעה זו הגננת כותבת גם כי היא מאוד אוהבת ומעריכה אותי ואת עבודתי בגן אבל "החופשה" שלקחתי היא ארוכה מדי. עד היום כשבועיים אחרי המקרה, אף אחד מכם לא הרים טלפון כדי לדבר איתי, לשאול, להיפרד, להשתתף בצערי, או לשאול מה עם הבת שלי והרי היינו כל כך קרובים (או שלפחות כך חשבתי). אני לא כואבת את אובדן העבודה בצורה זאת. אני רק כואבת את חוסר האכפתיות שלכם. ואני בטוחה שלו יכלו הילדים הקטנטנים שלכם לדבר הם בטח היו מבקשים שתעשו הכול כדי לא לוותר עליי כמו שאתם ויתרתם. שלכם, זאת שעדיין אוהבת את הילדים שלכם"
לא מתפלאת בכלל על תגובות אחרות. זה בדיוק מה שאני מדברת עליו...
