ויסלבה שימבורסקה

פלגיה

New member
אוי, העצבת אותי עכשיו

יום אחד, בערך חודשיים אחרי שנפצעתי בפיגוע, הגעתי לפגישה במרפאה נוירולוגית, וגיליתי ששכחו להודיע לי שהרופא נעדר היום. בפחי נפש הלכתי לפגוש חברות, ויחד הלכנו לקפה "תמול שלשום". שם, על המפית המעוצבת שליד הצלחת שלי ראיתי את השיר אחדים אוהבים שירה. אֲחָדִים אוֹהֲבִים שִׁירָה אֲחָדִים - זֹאת אוֹמֶרֶת שׁלֹּא כֻּלָּם. אֲפִלּוּ לֹא הָרֹב אֶלָּא הַמִּעוּט. בְּלִי לְהָבִיא בְּחֶשְׁבּוֹן אֶת בָּתֵּי הַסֵּפֶר, שֶׁשָּׁם מֻכְרָחִים וְאֶת הַמְשׁוֹרְרִים עַצְמָם, אֲנָשִׁים אֵלֶּה הֵם שְׁנַיִם לְאֶלֶף התאהבתי. קשה להאמין, אבל באותו ערב קיבלתי מכתב ממכרה, גם היא נפגעת טרור. במכתב היה דף מצולם, עם שיר. "סוף והתחלה": אחרי כל מלחמה מישהו חייב לנקות. סדר כלשהו הרי לא יתרחש מעצמו. וכל תיאור העולם הממשיך הלאה, מול אלה שנותרו בעיי חרבות לפנות את הלכלוך. זה כבר היה חץ בתוך הלב. סיפרתי על זה לאחותי, והיא שלחה לי את השיר "כתיבת קורות חיים": תמצות העובדות ובחירתן הכרחיים המרת נופים בכתובות וזיכרונות רופפים בתאריכים מקובעים. מכל האהבות לרשום את הנישואין בלבד, ומהילדים רק את אלה שנולדו. אלה שלושת השירים הראשונים שהכירו לי את שימוברסקה. המדוייק, האוניברסלי, האישי-פרטי. מאז קראתי אותה הרבה, גם אם לא בשפת המקור. ותמיד תמהתי איך אישה ששונה ממני בכל כך הרבה מובנים, מבוגרת ממני בהרבה עשורים, גרה בארץ אחרת משלי, מדייקת אותי כל כך. לקרוא שיר, ולהזדהות. ולהגיע לשתי השורות האחרונות שמזיזות הכל לזווית אחרת, ולקבל בום. ולעבור לשיר הבא. ושוב. ושוב. אני לא יודעת אם אפשר להגדיר אותי בתור "אוהבת שירה". יש משוררים מועטים שאני מסוגלת לקרוא. הרוב מעורפלים לי מדי, עמומים מדי. או גלויים מדי. אני חושבת שאני "אוהבת שימבורסקה". זה משהו אחר לגמרי. מה נשמע? נהמת מכונות הגורסות את הנייר
 

אoיה

New member
למה החמצה?

88 שנים של יצירה מזוככת, הומניות גדולה ומבט מדויק-משועשע-מנובז קלות על העולם בתוכו היא חיה. הרבה מאד דברים לא מוחמים בה אלא ממוצים מאד ויפה.
 
לעיתים מרגישים החמצה

על פגישה שלא היה לה סיכוי לקרות אבל הפוטנציאל הדליל אבד על מילים שלא יכתבו למרות שאולי לא היו נכתבות גם ככה מן חמיצות על דבר שצבע עבורי את האויר מעצם היותו אי שם בעולם וכבר לא
 

שִירָה

New member
מאד מבינה למה את מתכוונת

(הרגשתי כך כשסאראמאגו מת, ואני בהחלט עומדת להרגיש כך כשיבוא יומו של לאונרד כהן, אם יבוא לפניי...)
 

שִירָה

New member


בכלל לא התכוונתי להישמע כך, יקירה. סתם נראה לי יהיר לומר "כשיבוא יומו..." כאילו שמשהו מובטח למי מאיתנו פה.
 
כתיבת קורות חיים

זה היה השיר הראשון שלה שנתקלתי בו. תפס אותי מהגרון (לא רק בגלל התקופה שזה קרה בה). אני לא יכולה להגיד על עצמי שאני חובבת שירה. אבל איתה זה אחרת, זה מעבר לשירה כהבעה אמנותית, אלא ההבעה עצמה. היא אוספת וקולטת מחשבות, רעיונות, אירועים מהמרחב, ממקדת אותם, ואז מרחיבה מחדש מתוך נקודת המיקוד שהיא בראה. וזה הקסם, כי כשהדברים חוזרים דרכה לגודלם הטבעי - הם כבר לא מה שהיו קודם. אולי גדולים יותר, או קטנים יותר, לפעמים מבריקים יותר, לפעמים כמוסים יותר. כאילו אותו דבר, אבל לא. כמו, למשל, מסמך סתמי של קורות חיים...
 
גם אותי השיר הזה שבה לגמרי

גם בגלל התקופה שבה הוא הגיע אלי, גם בגלל המילים והמקצב והמשמעות. כתבתי ומחקתי. כי כל מילה שכתבת מדויקת עבורי. תודה.
 
ואני התאהבתי לראשונה ב"כל מקרה"

ואחר כך נשבר לבי ב"חתול בדירה ריקה", שבכלל קראתי בפעם הראשונה באנגלית ועד היום לא מעזה לחזור ולקרוא אותו.
 

פלגיה

New member
זה שיר מדהים

עכשיו, כשאני מגדלת חתולה בבית, אני רואה עד כמה הוא מתאר מדויק. וצובט.
 

שִירָה

New member
גם בעיניי מה שהיא כותבת זה לא שירה

אולי בגלל זה אני פחות אוהבת אותה. (כלומר, מה שהיא כותבת יכול לטלטל אותי, אבל שירה, בעיניי, היא הרבה יותר מפרובוקציה.)
 

פלגיה

New member
אֲבָל מַה זֹּאת בְּעֶצֶם שִׁירָה.

לֹא אַחַת נִתְּנָה לְכָךְ תְּשׁוּבָה רְעוּעָה. וַאֲנִי אֵינֶנִּי יוֹדַעַת וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת וְנֶאֱחֶזֶת בָּזֶה כִּבְמַעֲקֶה גּוֹאֵל. (ויסלבה שימבורסקה, שם, שם
) ובקצרה - ברגע שהיא קראה לזה "שירה" זה מה שזה. את יכולה להגיד שזו שירה לא טובה. זה עניין של טעם בעיקר. אבל קשה להגיד שזו לא שירה.
 
למעלה